אלי אביבי הכריז על מדינה באכזיב - נעמי שמר נסעה לשם ושבה עם להיט

החוף שבגליל המערבי התחבב בשנות ה-60 על אמנים רבים, שהרבו לנסוע אליו. הוא גם סיפק השראה לכתיבת שיר נוגה ומלא מסתורין, שהוקלט עבור סרט ונעשה קלאסיקה

עופרה עופר אורןפורסם: 05.07.20 02:01
אלי אביבי על רקע ביתו באכזיב. צעירים התענגו על תחושת השחרור והחופש שהקנה להם המקום (צילום: עמיקם חורש)
אלי אביבי על רקע ביתו באכזיב. צעירים התענגו על תחושת השחרור והחופש שהקנה להם המקום (צילום: עמיקם חורש)
על החוף. מישהי התהלכה שם, ואין לדעת מה קרה לה (צילום: דוד רובינגר)
על החוף. מישהי התהלכה שם, ואין לדעת מה קרה לה (צילום: דוד רובינגר)
נעמי שמר. "ההזמנה החיצונית חייבת לפגוש הזמנה פנימית" (צילום: אפי שריר)
נעמי שמר. "ההזמנה החיצונית חייבת לפגוש הזמנה פנימית" (צילום: אפי שריר)

"אני כותבת רק לפי הזמנה, אבל ההזמנה החיצונית חייבת לפגוש הזמנה פנימית", אמרה לא פעם נעמי שמר, שביום שני הבא (13.7) ימלאו 90 שנה להולדתה. שמר גם הסבירה שמבחינתה אין סתירה בין צורך לכתוב כמענה לבקשה חיצונית – למשל, למופע שנקבע, או לזמר שפנה אליה – לבין הצורך האישי שלה להתבטא ולספר על רגשותיה ומחשבותיה, או לפנות לזולתה באמצעות שיר פרי עטה (למשל, בשיר "תרנגול בן גבר", שנכתב לכבוד חתונתם של ידידים).

 

ב-1964 פנה אליה במאי הקולנוע מנחם גולן וביקש ממנה לכתוב שיר עבור סרטו החדש, "דליה והמלחים", שהפקתו לוותה בשערורייה זוטא: הוחלט לצלם אותו אחרי שבוטלה הפקתו של סרט אחר, "פנים חדשות במראה", וזאת "בגלל מחלוקת על תנאי החוזה עם השחקנית הראשית, דינה דורון", כפי שפורסם בעיתון "מעריב" בינואר 1964. "דליה והמלחים" עסק בצעירה ילידת ישראל שעברה לקנדה עם בני משפחתה, ובשל געגועיה לארץ התגנבה בקוויבק לאוניית משא כנוסעת סמויה. המלחים שמגלים אותה משתדלים להגן עליה ולהסתיר אותה מפני רב החובל הקשוח (וגם מכיוון שהיא חיננית ומוצאת חן בעיניהם). את דמותה של דליה גילמה השחקנית הצרפתייה היפהפייה ורוניק ונדל. "שיר הוא חתונה בין הזמנה פנימית והזמנה חיצונית", הסבירה נעמי שמר, והשיר שכתבה לסרט "דליה והמלחים", "לילה בחוף אכזיב", מדגים זאת. הנה מילותיו:

 

הָרוּחַ וְהַחשֶׁךְ וְהַמַּיִם

זוֹכְרִים מִלִיל אֶתְמוֹל אֶת צַעֲדךְ

הַקֶצֶף שֶׁמָּחָה אֶת עַקְבוֹתַיִךְ

יוֹדֵעַ שֶׁהָיִית כָּאן לְבַדָּךְ

 

אֲנִי כְּעוֵּר אַחֲרַיִךְ הוֹלֵךְ

רוּחַ בַּחשֶׁךְ נוֹשֶׁקֶת לִפְנֵי הַמַּיִם

שׁוּב לֹא יָאִיר אֵלַי בַּחוֹף בְּעָברֶךְ

צְחוֹר-הָחְבַצֶלֶת בִּשְׁחוֹר-שְׂעָרֶךְ

 

הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהַחֹשֶׁךְ

אָמְרוּ לִי שֶׁעָבַרְתְּ כָּאן יְחֵפָה

מַדּוּעַ לֹא הָיִיתִי כָּאן לִלְחשׁ לָךְ

חַכִּי לִי, נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה

 

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ...

 

הַחֹשֶׁךְ וְהַמַּיִם וְהָרוּחַ

עוֹנִים לִי בְּחִידָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף

הוֹ מָה הֵם הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאוּ לָךְ

בְּלַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ אֶל הַחוֹף

 

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ...

 

צפו בביצוע המקורי של השיר, מתוך הסרט "דליה והמלחים":

 

 

ביצוע נוסף, של גידי גוב:

 

 

השיר מתאר געגועים נוגים של מישהו שמחפש אחר אהובה נעלמה: מישהי שהתהלכה לבדה על החוף, ואין לדעת מה בדיוק קרה לה. השיר רומז אולי על היעלמות, טביעה, הליכה לעבר "הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאו" לאותה אישה "יְחֵפָה", "נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה", ועל הגלים שסחפו אותה לתוכם בעודה עונדת לשערה חבצלת לבנה שבוהקת בחשכת הלילה. צר לו, לדובר על שלא היה לצדה. הוא יודע שאותה חבצלת לא תאיר לו עוד, כי הקצף מחה את עקבותיה. כמו עיוור הוא ממשיך לחפש אותה, אך לשווא.

 

והנה, מתברר שהרקע לכתיבת השיר איננו טביעה או התאבדות: הוא מנציח כמה רגעי תוגה שחשה נעמי שמר בערב אחד שבו שהתה בחוף אכזיב שבגליל המערבי, חוף שבאותם ימים היה חביב על אנשי הבוהמה התל-אביבים, ובו התקבצו לעיתים מזומנות חבורות עליזות. אלי אביבי, שגר שם, אפילו הכריז על הקמתה של "מדינת אכזיב" בהנהגתו, ובקיץ ובחגים נהגו להגיע לשם צעירים שהתענגו על תחושת השחרור והחופש שהקנה להם המקום.

 

נעמי שמר נסעה לשם ערב אחד עם חברים, אבל לא השתלבה בעליזות. מן הסתם, היא נפרדה מהחבורה ופסעה לבדה על החוף. מתוך תחושת הבדידות שהיא חשה שם, נולד השיר, שאותו ביצעה שלישיית גשר הירקון – אריק איינשטיין, בני אמדורסקי ויהורם גאון – בסרט "דליה והמלחים". הוא זכה להצלחה רבתי, וזמרים רבים שרו אותו מאז שנוצר לראשונה. עד היום משמיעים אותו ברדיו לעיתים תכופות, והשורה הראשונה שלו, "הרוח והחושך והמים", העניקה שם לסרטו התיעודי של יהלי גת שעסק בנעמי שמר ובמורשתה התרבותית. כך הונצחו הקולות אשר קראו לשמר, והם ממשיכים עד היום להדהד באוזנינו.

 

 

    גם נתן יונתן כתב שיר מפורסם בעקבות טיול על חוף. הקליקו על התמונה:

     

    גם האדם, כמו החוף, חש נטוש ומותש. הקליקו על התמונה (צילום: איל פישר)
    גם האדם, כמו החוף, חש נטוש ומותש. הקליקו על התמונה (צילום: איל פישר)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים