ביוני 2004, שבועיים לפני מותה, שלחה נעמי שמר למוזיקאי גיל אלדמע מכתב שבו התוודתה כי את הלחן לשירה המפורסם ביותר, "ירושלים של זהב", היא כתבה בהשפעתו של שיר עם באסקי. ההודאה הזאת עוררה גלים סוערים, לא רק משום שהיו שטענו שנים קודם לכן שיש דמיון בין שני השירים, והנה הוכחה צדקתם, אלא בעיקר מהסיבה שהשיר של שמר הוא נכס צאן ברזל של המוזיקה הישראלית - יש אומרים שהוא אפילו "ההמנון השני של ישראל" - והידיעה שהוא מבוסס על מקור אחר, מתנגנת קצת צורם.
את מכתב הווידוי בחרה שמר לשלוח לאלדמע משום שהיה לו חלק ביצירתו של השיר, והיא הרגישה שהוא האדם המתאים לקבל את המידע המלא.
"ירושלים של זהב" נולד ב-1967, חודשים אחדים לפני מלחמת ששת הימים, כשירושלים הייתה מחולקת בין ישראל לירדן, ונאסר על ישראלים לבקר בשטחי העיר העתיקה והכותל המערבי. גיל אלדמע, לימים חתן פרס ישראל לזמר עברי (כמו נעמי שמר), עבד באותם ימים כעורך תוכניות בקול ישראל ונמנה עם מארגניו של פסטיבל הזמר והפזמון, שנערך מדי שנה במוצאי יום העצמאות. לקראת הפסטיבל של 1967 הוא יצר קשר עם שמר והציע לה להיענות לבקשתו של ראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק, ולכתוב למופע שיר חדש על ירושלים. שמר נבהלה מגודל המעמד, לא הייתה בטוחה שיש לה מה לתרום בנושא, אבל לבסוף מצאה השראה באגדה תלמודית המספרת על תכשיט זהב בצורת ירושלים שהעניק רבי עקיבא לרעייתו, וכתבה שיר שביטא כמיהה וגעגוע אל "עיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה".
לביצוע השיר בחרה בשולי נתן, חיילת צעירה ואנונימית בעלת קול גבוה במיוחד. מארגני הפסטיבל העדיפו זמרת מוכרת, אבל שמר התעקשה על נתן.
הקשיבו לביצוע הבכורה של השיר בפסטיבל הזמר תשכ"ז (1967):
השיר הושמע בפסטיבל מחוץ לתחרות, בזמן ספירת הקולות, אבל היה לשיר המפורסם והמצליח ביותר מהאירוע. הוא הושמע בכל תחנות הרדיו, חלחל אל לבבות האזרחים וחיזק את המשמעות ואת החשיבות של ירושלים ושל העיר העתיקה. כשפרצה מלחמת ששת הימים, כשלושה שבועות לאחר הפסטיבל, נדמה היה שהמתווה הצבאי הוגדר בהתאמה לרוח השיר "ירושלים של זהב", כשהמטרה היא לאחד את העיר החצויה. כששמעה שמר ברדיו את חיילי חטיבת הצנחנים מבצעים את שירה ליד הכותל, זמן קצר לאחר שפרצו את הדרך לעיר העתיקה, מיהרה לכתוב לו בית נוסף, הנפתח במילים "חזרנו אל בורות המים".
בעוד מילות השיר נחקקו בלב הקנון הישראלי, ושמר הוכתרה כ"משוררת הלאומית", הלחן החל פתאום מזייף. הטענה שהמנגינה שכתבה שמר דומה למנגינה אחרת הושמעה לראשונה בתחילת שנות ה-70 על ידי חוקר הזמר העברי אליהו הכהן והתחזקה בסוף שנות ה-90. בידיעה שהתפרסמה ב"הארץ" ב-1999 נטען כי בהלחנת "ירושלים של זהב" הושפעה שמר משיר העם הבאסקי "Pello Joxepe" (שערותיו של יוסף), שהקליט הזמר פאקו איבנז בשנות ה-60 (ראו סרטון למעלה). שמר הגיבה לטענות הללו בהכחשה מוחלטת. כשנשאלה על כך על ידי העיתונאי אבנר הופשטיין, שב-2000 פרסם כתבה נרחבת בנושא ב"ידיעות אחרונות", השיבה: "הסיפור על שיר העם הבאסקי שמזכיר את 'ירושלים של זהב,' הגיע לאוזניי בעבר, אבל עכשיו אני שומעת את השיר הזה לראשונה, ואני מוכרחה להגיד שהוא לא דומה כלל. אם יש דמיון, הוא קלוש, מקרי, מינימלי".
שמר נפטרה מסרטן ב-26 ביוני 2004, 14 ימים לאחר שהכתיבה לבני משפחתה את מכתב הווידוי לאלדמע. כשנה לאחר מכן הוא פורסם בתקשורת:
12.06.04
גיל יקירי,
אתה האיש היחידי בעולם – נוסף למשפחתי – שצריך לדעת את האמת על "ירושלים של זהב", והנה האמת:
באמצע שנות השישים, נחמה הנדל נהגה לבקר אותי בחופשות המולדת שלה. היינו מבלות שעות אחדות יחד, צוחקות, שרות, מבשלות ואוכלות (עשיתי לה קוסקוס ומרק). שום דבר לא נרשם ולא הוקלט (נדמה לי שטרם היה לי אז טייפרקורדר).
כנראה שבאחת הפגישות האלה נחמה שרה לי את שיר הערש הבאסקי הידוע, והוא נכנס לי באוזן אחת, ויצא מהשנייה...
בחורף 67', כשהתלבטתי בכתיבת "ירושלים של זהב" – כנראה שהשיר ההוא זחל אליי בבלי דעת. גם לא ידעתי שיד נעלמה הכתיבה לי שינויים במקור: המעבר למז'ור בתיבה הרביעית, הסקוונצה השלישית במילים "הלא לכל שירייך", והסיום. יוצא שמישהו כאילו הגן עליי וסיפק לי את שמונה התיבות שלי שמקנות לי את הזכויות לגרסה משלי על שיר העם. אבל כל זה נעשה, כאמור, בבלי דעת. רק שנה או שנתיים אחרי המלחמה שמעתי מחברים שאליהו הכהן מספר בהרצאותיו על שיר העם הבאסקי כמקור השפעה ל"ירושלים של זהב". נורא כעסתי, ואפילו מסרתי לאליהו הכהן שיפסיק עם השטויות האלה.
ואז נזכרתי בבעתה, שאכן נחמה שרה לי בשעתו משהו כזה. מרוב פאניקה הצלחתי להיזכר רק בתיבה הראשונה, ועברו עוד עשרים שנה עד שאבנר הופשטיין מ"ידיעות אחרונות" הביא לי את המקור.
אני חושבת את כל העניין לתאונת עבודה מצערת, עד כדי כך מצערת, שאולי בגלל זה חליתי. הנחמה היחידה בשבילי היא שאני מספרת לעצמי שאולי זאת מנגינה של האנוסים, ושבסך הכל החזרתי עטרה ליושנה.
עכשיו אתה, גיל, יודע את האמת, ואני מרשה לך לפרסם אותה ברבים.
באהבה,
נעמי שמר
לאחר פרסום המכתב הועמדה שמר למעין "משפט שדה". היו שהחמירו איתה וטענו שהדבר היה ידוע זמן רב, וההודאה המאוחרת אין בה כדי להצדיק את "הגניבה"; אחרים צידדו בה ואמרו שאם אכן נעשה הדבר בתום לב, הרי שלא הייתה כאן כל עבירה, וממילא הדמיון בין שני השירים מצטמצם לשתי השורות הראשונות בלבד. אלדמע הדגיש כי שמר לא הפרה את חוק זכויות היוצרים וסיפר כי "בספירה שעשתה לאחר שנוכחה בדמיון לשיר הבאסקי, היא נוכחה לשמחתה שלא חצתה את שמונת התווים הרצופים שהעתקתם משיר אחר הופכים לחן לגניבה". גם אליהו הכהן, שהיה בין הראשונים שעמדו על הדמיון בין שני השירים, התייצב להגנת שמר. "לדעתי", אמר, "נעמי מייחסת להשפעה של השיר הבאסקי משקל גדול מדי ביצירה שלה, וכנראה זה העיק עליה כל השנים, וכשהייתה כבר במצב של שכיב מרע, אמרה לעצמה: 'אדברה וירווח לי'".
צפו בהרצאה שנתן אריאל הורוביץ, בנה של שמר, באוניברסיטת בר אילן, ושבה הוא מתייחס לפרשה:
70 שנים מאז קמה מדינת ישראל, 50 שנים מאז נכתב השיר, ו-13 שנים מאז ההודאה שעוררה גלים - נדמה כי הקרב על "ירושלים של זהב" לא פסק. הנה, רק בשנה האחרונה התחמם שוב השיח סביב השיר, כששולי נתן סירבה לחלוק את הבמה עם ריטה ולבצע איתה את "ירושלים של זהב" בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות. לפני מספר שבועות, כשנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יצא בהכרזה היסטורית בשם הממשל האמריקאי המכיר בירושלים כבירת ישראל, שוב הודגשה המחלוקת יותר משהופגנה אחדות העם. אמנם, החיצים כבר לא מופנים אל נעמי שמר, והפולמוס סביב "הלחן הגנוב" כבר לא תופס את הכותרות, אבל נדמה כי הקרב על מעמד השיר והעיר עדיין מגלה בליבנו חומה.
______________________________________________________
איך שינה מכתב מילדה בת 11 את פניו של אברהם לינקולן? הקליקו על התמונה:
