במכון ויצמן למדע מאמינים, כנראה, שהדרך לגילויים חדשים לא עוברת רק תחת אור הפלורסנט של מעבדות המחקר; גם למפגשים בלתי רשמיים בין מדענים וחוקרים, מחוץ למעבדות, יש משקל מסוים שמסייע להגיע לאותם הישגים.
נכון שבמקרה הזה, הם לא יקבלו פרס על חדשנות: זה שנים רבות, שחברות היי-טק משקיעות סכומים עצומים בעיצוב מוקפד - עד מנקר עיניים ובכל מקרה אינסטגרמי - של אותם מקומות מפגש בין עובדים, החל במסדרונות דרך פינות הקפה וחדרי האוכל, וכלה בחדרי מוזיקה וכושר.
הגרנדיוזיות התאגידית הזאת, שמגיעה עם מגלשות, נדנדות, צבעים עזים ומנעד חומרים רחב, עלתה לארץ בעשור הקודם והתבלטה במיוחד כאשר נפתחו כאן המשרדים של גוגל ופייסבוק במגדלים תל אביביים חדשים. הסטנדרט הזה מחלחל עם הזמן לחברות רבות, גדולות כקטנות, והנה הוא מתאזרח גם במגדל השן של האקדמיה.
מי יקרא את הספרים
בקמפוס הרחובותי פזורים, בין מדשאות מוריקות ושדרות עצים בוגרים, כמה מהמבנים היפים בישראל. הם תוכננו על שולחנם של אדריכלים נודעים, בהם אריך מנדלסון, אריה אלחנני, בנימין אידלסון וגרשון צפור. מעל 300 מבנים נמצאים בבעלות המכון, וכ-70 מהם משמשים למחקר מדעי.
"המדע הוא צרכן של אינטנסיבי של בנייה" מספר ירון קוטיק, אדריכל בענף התכנון של מכון ויצמן. לצד העבודה מול אדריכלים חיצוניים, המכון הקים לעצמו מעין משרד אדריכלים פנימי, שמתכנן ומבצע בכל רגע נתון עשרות פרויקטים בקנה מידה מגוון: שיפוץ מעבדות, מבני מגורים וגם תכנון מבנים חדשים מאפס. צרכי המדענים משתנים מהר, וצוות האדריכלים נדרש להדביק את הפער בהתאמה.
את ספריית גולדשלאגר למדעי החיים, שתכנן האדריכל יעקב רכטר עם בנו האדריכל אמנון רכטר בתחילת שנות ה-90 ושקרויה על שמם של זוג התורמים מוריס וגבריאלה גולדשלאגר, לא שיפצו כמעט 30 שנה. שיפוצה של חללית הבטון הרכטרית עלה לדיון בעבר אך התעכב, ולא משום שמדובר במבנה לשימור כמו "בית לולנפלד-קונין"ו"בית אירופה", שרכטר תכנן במכון, אלא מהתלבטות עקרונית יותר בשאלה מה לעשות עם הספרייה.
כמו ספריות רבות בכל העולם, גם היא סיימה את תפקידה ההיסטורי כאפסנאית של עשרות אלפי ספרים מאובקים על גבי מדפים גבוהים. הרבה מאותם ספרים ומאמרים נגישים במאגרי המידע הדיגיטליים, ואוסף ענקי שפעם היה צריך לעלות אליו לרגל ניתן היום להשגה במרחק של כמה לחיצות עכבר מכל מקום בעולם.
לפני שמונה שנים נרשם תקדים במכון ויצמן, כאשר הספרייה המרכזית (ספריית ויקס בתכנון אריה אלחנני) עברה הסבה והפכה למרכז כנסים. משהוחלט לצאת לשיפוץ של ספרייה גולדשלאגר, הוחלט שהיא תקבל אפיון אחר ותהפוך באופן מעשי למועדון: פחות ספרים, יותר חללי למידה ואזורי התכנסות לחוקרים.
להרגיש כמו גוגל
עיצוב פנים אינו נמנה עם ההתמחויות של מכון ויצמן, ואנשיו לא מהססים להודות בכך. "לפעמים אנחנו צריכים את המתכנן החיצוני. סמכנו על מיכי שייתן את התמריץ שלו", מסביר קוטיק את הבחירה באדריכל מיכי סתר, שמזוהה עם עיצוב משרדי הייטק אופנתיים כמו גוגל ופייסבוק, פייבר ודל.
במקום גורד שחקים מזכוכית ופלדה, חיכה לו כאן מבנה בטון בצורת אוהל: מתומן בבסיסו ומתכנס לצורת חרוט. במשרד של רכטר בנו את הספרייה בתוך חפיר, כשקומת הקרקע כמו-מרחפת; כדי לנתק את המבנה מהמולת המכון, הכניסה נעשית דרך גשרון. "היה מדובר על ספרייה לביולוגיה והצורה ביטאה משהו אורגני", מסביר אמנון רכטר. "הייתה השפעה של הטבע על תכנון המבנה. חלק מהרעיון היה ליצור מעין קונכיה וצורה טבעית שיושבת בתוך השטח, מה שמאפשר מינימום הפרעה ומבטים נהדרים לחוץ".
"הוא נראה רע", מספר סתר על המפגש הראשון שלו עם מבנה הספרייה. "כל בניין אחרי 30 שנה נראה רע. הבעיה העיקרית הייתה המון מדפים גבוהים של ספרים ומבנה עגול, וזה גרם לבעיית אוריינטציה קשה. לא היה אפשר לראות את החלל. נכנסת למעבר ולא היית מבין איפה אתה יוצא".
חללי למידה בקבוצות לצד הרצאות המוניות
בביקור בספרייה המשופצת אפשר להרגיש שרחשו כאן כבוד לתכנון המקורי, אף שהמבנה אינו מוגדר לשימור. סתר ואנשי המכון הדגישו את האלמנטים הקונסטרוקטיביים המקוריים, שמעניקים לספרייה את הזהות שלה: הפטיו בלב המבנה שופץ ונשתלו בו צמחים חדשים, ומערכת המיזוג החשופה והחדשנית לזמנה עברה שיפוץ. בתוך כך נשמרו חלונות האלומיניום המקוריים משנות ה-90 - פריט שאולי דווקא היה צריך להיפרד ממנו בהזדמנות חגיגית זו.
בפרוגרמה החדשה של המבנה, הוגדר אזור הספרייה עם הגג המשופע כחלל גמיש יותר, שיש בו אזור למפגש ולהרצאות. יש מטבח, יש תאורה דקורטיבית, וריהוט קל פוזר על הרצפה כדי להזיז אותו בהתאם לגודל הקהל בכל אירוע.
חלקו הצפוני של המבנה שופץ אף הוא, ונשאר עם פרוגרמה יותר לימודית. בין עשרות מדפי ספרים חדשים, פזורים שולחנות לימוד אישיים וחדרי "אקווריום" ללימוד של קבוצות קטנות.
אחד האתגרים בשיפוץ היה לעודד את החוקרים לעלות ולהשתמש בקומת הגלריה, שהגישה אליה הייתה לא נוחה ומסורבלת. סתר תכנן גרם מדרגות פיסולי מפלדה צבועה שחור - אלמנט שמתבלט לעין כבר מבחוץ - שמעניק גישה לגלריה מהכניסה הראשית מבלי להגיע לגרם המדרגות הישן בצד השני. מטבח נוסף הוקם בקומת הגלריה, ומשרת את חדרי הישיבות שבה.
"רצינו לעודד את הקשר בין המפלסים, אז למעשה הוספנו את המדרגות כדי לעזור. זה סוג של פסל קטן", מספר סתר. "זה מוסד עם שמות גדולים של חוקרים ויהיו פה המון פרזנטציות, אז יש פה אזור להרצאות, והמדרגות מחברות את הגלריה שמעל והופכות אותן לאחד". וקוטיק מוסיף: "המקום מזמין עם שני מטבחים: רק תהיה, רק תשהה".
הספרים, ששימשו את הספרייה וכמה מאחיותיה שנסגרות בימים אלה ברחבי המכון, לא נזרקים אלא עוברים לאפסון בארכיון שנבנה כעת בקומת העמודים של ספריית גולדשלאגר, מה ששימש פעם כחניון. "קומת החניון תיסגר בקירות זכוכית והיא תהפוך לאוצר הספרים בסוג של קומפקטוס", מסביר קוטיק. "אתה תזמין ספר והוא ימתין לך בתוך לוקר. החלל הזה יהיה פתוח כמעט 24 שעות, ולא יהיו ספרניות שישמרו שלא יילקחו ספרים".
מבוא לאיפוק
"בהיי-טק שיתוף פעולה היא מלת הקסם", מעיד סתר מתוך ניסיונו בתחום. "אנשים אומרים 'בואו נעודד שיתוף פעולה', והפרויקטים שלי הם סביב שיתוף פעולה. עמדות עבודה הן עמדות עבודה וזה לא מעניין אותי, אבל אנחנו במשרד כל הזמן מפתחים קפיטריות מטורפות ואזורי מפגש, אפילו במסדרונות. הגיעו למסקנה שגם הקשקושים בין העובדים שנראים כמו רכילות - זה חשוב. חברות הייטק רוצות וואו, אני מנסה להרגיע ולא הולך לי".
במכון ויצמן ידעו שמה שמתאים לחברת היי-טק לא יתקבל בהכרח בעין יפה בקרב הפרופסורים הוותיקים. אמנם שחררו כאן חבל בנוגע לעיצוב, ועדיין ביקשו שהעיצוב יהיה מאופק. פלטת הצבעים רגועה יחסית, סתר הוגבל בבחירת הריהוט, והוא התבקש ליצור מקום נוח שלא יהיה נוח מדי. אל תחפשו פה ספת שלושה מושבים מפנקת כמו בסטארט-אפ טרנדי, כדי שחלילה אחד מהמבקרים או החוקרים לא יתפוס תנומה קלה; על כורסת מסאז'ים אין מה לדבר, וגם הפופים בצורת הסלעים אינם מאפשרים להיבלע בתוכם כדי להרפות את הגוף.
גג הפליז לא הושלם גם עכשיו
כחלק מהשיפוץ חודש צבעו הלבן של המבנה, אך מאחר שהוא מוקף בעצי פיקוס בוגרים שפירותיהם מלכלכים את הקירות והגג, קשה להבחין בצביעה הטרייה. זה היה יכול להיראות אחרת אילו נמצא התקציב להשלים את תכנונו המקורי של רכטר לחיפוי הגג בסגסוגת פליז, מה שהיה מעניק לו מראה שונה לחלוטין.
"לגבי הפנים, מה שמיכי עשה רגיש לאדריכלות של המבנה ונעים לשמוע שהוא השאיר דברים", מחמיא אמנון רכטר, "אבל אני מאוד מצטער שהיה למכון כסף לעשות שיפוץ יפה ואסתטי של פנים המבנה, אבל לא היה לו הכסף להשלים את הגג שלא נעשה מעולם. הוא תוכנן במקור עם פח, מתכת, אולי אבץ, ובהמשך הצעתי משהו יותר נחושתי, אבל לא היה תקציב. עם זאת, אני מבין שזה לא אמור להיות הדבר הכי חשוב עכשיו".
מובן שהשלמת המבנה כפי שתוכנן במקור לא חייבת להיות בראש סדר העדיפויות של המכון; פחות מובן אם מדובר במגבלה תקציבית. מדובר במוסד אקדמי עשיר (לפי "גלובס", הוא העשיר מכל המוסדות הישראליים עם תיק השקעות בשווי כ-10 מיליארד שקלים ותיק נכסים משגשג). ואולם, המכון דחה את בקשת Xnet וסירב לפרסם את תקציב פרויקט השיפוץ - החלטה חריגה כשמדובר בגוף אקדמי שמקבל מימון מהמדינה.
האם ספריית גולדשלאגר בגלגולה הנוכחי תצליח למלא את תפקידה החדש כספרייה נטולת ספרים? "כל דבר שופטים על פי המצב הרלוונטי היום", סבור רכטר. "בעולם יש עלייה בבניית ספריות והשימוש בהן השתנה. הן הפכו למרכזי תרבות - מקום שיש בו אינטרדיסציפלינריות, הרצאות תערוכה וקונגרסים. שילוב של מדע מחקר ותרבות, וזה עובד נפלא בעולם".
סתר, מצדו, מאמין שגם השלב הנוכחי בחייו של הבניין הוא זמני, עד לגלגול הבא שלו: "בעוד 15 שנה הספרייה לא תיראה כך. או שהארונות יעופו או שיבנו עוד קומה. זה בניין שהוא חי ונושם".
