היום, כשפתח תקווה היא שם נרדף לעיר ישראלית שאוהבים ללעוג לה – בעיקר תל אביבים - קשה להאמין שפעם זה היה ההיפך. חלוצים רבים שעלו לארץ ישראל לא עצרו בכלל ביפו ובתל אביב הקטנה, אלא העדיפו להמשיך מזרחה, אל הזוהר המובטח של אם המושבות. שם הובטחו להם עבודה וחברה טובה, בתי מידות מרהיבים צצו בזה אחר זה במיטב הסגנונות האדריכליים של התקופה, משפחות אמידות התבססו בה היטב בין פרדסים נרחבים, והכל רצו לקחת חלק בגאוות הראשונים הזו.
142 שנה אחרי הקמתה, לא ברור לאן פניה של פתח תקווה מועדות. המושבה הגדולה, התוססת והמבוססת ביותר בארץ ישראל, שהתעצמה והפכה לעיר לפני קום המדינה, המשיכה להתבסס בשנות ה-50 וה-60 ולהצטייד בבתי חולים מובילים ובאזורי תעשייה ותעסוקה מהגדולים בארץ. השוק המרכזי, המפעלים החשובים, מוסדות החינוך והסמיכות לאתרי טבע ומורשת – כל אלה חיזקו את מעמדה. טובי האדריכלים הוזמנו לתכנן בה מבנים ומתחמים, ששיפרו את חזות העיר וחיזקו את גאוות התושבים.
אבל ב-50 השנים האחרונות, כשהעיר הופכת לחמישית בגודלה בדירוג האוכלוסייה, קשה לאתר בה חזון עירוני איכותי. חזון כמותי דווקא יש: העירייה ממוקדת בהמשך הציפוף והגידול של האוכלוסייה; תוכניות פינוי-בינוי שהתפרסמו לאחרונה הציגו חיסול של מרקמים שלמים, בלי מחשבה על גיבוש זהות מקומית. אפילו גינות חדשות לא הוצעו, למרות שילוש האוכלוסייה בתא השטח.
מתי שמעתם על אירוע תרבות יוצא דופן בעיר, טבע עירוני (הירקון לא שייך רק לתל אביב ורמת גן), מיזם חברתי מרתק או חדשנות מקורית באשר היא – משהו שאינו גנרי ואפשר למצוא בכל מקום אחר, אלא כזה שיציב את פתח תקווה על מפת הערים שיש להן אופי? גם ערים כמו אשדוד וראשון לציון, שקרובות אליה במספר התושבים ומתאפיינות בפרבריות דומה על חסרונותיה, לא מפסיקות לחדש. בפתח תקווה אפילו לא טורחים לשמר את בתי הסגנון הבינלאומי ("באוהאוס"), שלא נפלו בחשיבותם מעמיתיהם בתל אביב השכנה, אך לא זכו לאותו טיפוח שמורעף עליהם שם והם נמחקים בזה אחר זה.
בשנים האחרונות, פתח תקווה עולה לכותרות בעיקר על רקע שלילי: מאפליית ילדים על רקע מוצאם, דרך ילדה שמושארת בתחתונים בגלל שרוולים קצרים ונערה בת 12 שלא מוכנסת לכיתה בגלל "חצאית קצרה", וכלה בעובדת עירייה שפוטרה אחרי טענה שהיא כישפה עובדת אחרת. בשאר הזמן, נדמה שקדחת הבנייה הבלתי פוסקת בעיר, תוך יצירת שכונות ענק אנונימיות ללא מענה עירוני משכנע, הופכת את העיר ליעד בדיחות על חשבון התושבים, שכמובן אינם אשמים במתרחש – אלא סובלים גם ממנו וגם מהלעג.
ביקור בין מבנים בולטים בעיר שנבנו לאורך 120 השנים האחרונות, מגלה את העושר שעדיין קיים בעיר, את ההזדמנויות ואת החולשות, את הפגמים ואת הנכסים. בפתח העשור השלישי של המאה ה-21, פתח תקווה היא עיר עם בעיה. את המורשת העשירה והמתפוררת שלה חייבים להציל – ויפה שעה אחת קודם.
1. בית הכנסת הגדול | חובבי ציון 39
צבעו הוורוד של בית הכנסת לא מרמז על הצבעוניות שמעטרת את קירותיו הפנימיים, המתנשאים לגובה רב. זהו אחד המבנים הוותיקים ששרדו מימי המושבה: בית הכנסת פתח את שעריו לציבור המתפללים ב-1898 ומאז עבר מעט שינויים, כשהוא שומר על ייעודו כמוקד עירוני מרכזי.
תכנן אותו חבר ועד המושבה ואחד ממייסדי פתח תקווה, דניאל ליפשיץ, שלא היה אדריכל או מהנדס בהכשרתו, אך נראה שהצליח במלאכתו. כמו רבים מבתי המושבות, גם בית הכנסת נבנה בצניעות ובפשטות, במטרה שלא לסנוור את עיני השלטונות העות'מאניים החמדניים, שבידיהם היו התושבים נתונים.
המבנה פתוח לאורך שעות היום ואפשר להתרשם מעבודת השימור שנערכה בו לאחרונה, בתכנון האדריכלים אמנון בר אור וטל גזית. ואולם, העבודה טרם הושלמה מפאת התקציב המוגבל.
2. חדר אוכל קיבוץ גבעת השלושה | ארלוזורוב 37
הפנינה האדריכלית המשמעותית ביותר בפתח תקווה מסתתרת בפסגת גבעה נטושה, עזובה כמו המבנה עצמו. עד 1952 עמד כאן אחד הקיבוצים הגדולים בארץ – גבעת השלושה. הפילוג האידאולוגי בתנועה הקיבוצית, יחד עם בתי העיר הצומחת שהחלו לסגור על הקיבוץ, הובילו את חבריו לקבל החלטה: לעזוב את השטח ולהקים שני קיבוצים ממזרח לפתח תקווה, סמוך יותר לגבול עם ירדן.
הם השאירו מאחור את בתי הקיבוץ ואת חדר האוכל הגדול והמושקע, שתכנן בעבורם האדריכל אריה שרון ("אדריכל המדינה") ב-1935. הוא עשה זאת מיד אחרי שחזר מלימודיו בבית הספר הנודע "באוהאוס" בגרמניה, ואמנם אפשר למצוא בחדר האוכל את השפעת הסגנון ששלט בקרב מורי ובוגרי הבאוהאוס. שרון יצר כאן מבנה המורכב מגופים תיבתיים, כשכל גוף שונה בנפחו ומותאם לשימוש הייעודי: מרפסת מבואה, שטיפת ידיים, אולם אכילה מרכזי, אולם אכילה משני, מטבח, אחסנה.
זילות של העירייה ובעלי הנכס הובילה להריסת המבנה, ורק בזכות עירנותה של תושבת העיר נמנעה השלמת ההריסה. למרות הבטחותיו של ראש העירייה לשקם את המבנה ולהסב אותו לשימוש הציבור, הוא נותר נטוש ומוזנח.
3. גן העצמאות | ארלוזורוב 30
לאחר קום המדינה החליטה העירייה לפתח את העיר מערבה, בין השאר לעבר שטחי קיבוץ גבעת השלושה שעמד לעזוב את מיקומו. כמוקד מרכזי לאזור המתפתח, בחרו פרנסי העיר להקים מרכז ציבורי הכולל גן גדול יחסית, גן חיות קטן, מוזיאונים, מועדוני נוער, מוסדות חינוך וגם בריכת שחייה ייחודית לילדים עם מוגבלות.
כיום, בשכונות החדשות של פתח תקווה דואגים קודם כל להקים מרכזים מסחריים; באותם ימים חשבו קודם על התרבות והפנאי בראש סדר העדיפויות. לתכנון הגן הוזמנו אדריכלי הנוף השותפים ליפא יהלום ודן צור, לימים חתני פרס ישראל, והם תרמו לעיר את אחד הגנים המורכבים והיפים שנוצרו בישראל.
הגן כולל מדשאה מרכזית הפונה אל בריכת נוי, הניזונה ממפל מים ותעלת מים החוצה את הגן. השילוב של מים ונופש חזר בעבודות נוספות שתכננו אדריכלי הנוף – כמו גן הזיכרון בכפר סבא וגם הסחנה (גן השלושה) ומעיין חרוד בעמק יזרעאל. כשתבואו לכאן תמצאו גם חורשות, פינת זיכרון עם אנדרטה וטנק, מתקני משחק ופינות לפיקניק ולמשחקי קלפים או קובייה. גן החיות צומצם והפך בעיקרו לגן קופים (יש גם תוכים, נחשים ועזים), שעליהם ניתן גם להשקיף מהמדשאה. הלב נחמץ לגלות, לאחרונה, כי הגן מוזנח וגם גן החי אינו מתפקד – ולא בגלל הקורונה.
4. יד לבנים ומוזיאון פתח תקווה לאמנות | ארלוזורוב 30
הרצון להנציח את בני העיר שנפלו במלחמת העצמאות הוביל להקמתו של בית "יד לבנים" הראשון בישראל, והוא נחנך ב-1952. האתר שנבחר להקמת המיזם המקורי היה בחלק הדרומי של גן העצמאות. המבנה זיכה את יוזמיו בפרס ישראל ושימש לא רק לזיכרון ולהנצחה, אלא כמוקד תרבות עירוני של תערוכות, הרצאות וקונצרטים.
הצלחתו הובילה את העירייה להרחיב את היוזמה ולהצמיד לו מוזיאון לאמנות, מוזיאון ראשונים, ובצדו השני לבנות את "מוזיאון גוף האדם". את כל אלה תכננו במשותף האדריכלים אנדרי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן, שתכננו בעיר את מרבית מבני ההסתדרות.
חזית "יד לבנים" הפונה לגן הורכבה במקור בעיקר מזכוכית, שהעניקה שקיפות מלאה בין פנים לחוץ. הבניין שניצב בחלק הגבוה ביותר של הגן מקושר אליו באמצעות רחבה מרוצפת עם מדרגות רחבות וחגיגיות, ובכך הודגשו נוכחותו ומעמדו בסביבה. מבנה המוזיאון, לעומתו, שנבנה מאוחר יותר ופונה לרחוב ארלוזורוב, עוצב כקופסה אטומה כשחזיתו הדרומית מורכבת ממשחק של הזזת בלוקים.
בבניין פועל גם הארכיון ההיסטורי העירוני. אם נבחרי הציבור ותושביה לא היו מתייחסים אליו כאל אתר נוסטלגי, אלא היו לומדים דרכו על התקדימים שקיבלו קודמיהם בתפקיד, הם היו זוכים בהשראה שתועיל מאוד לתושבי העיר.
5. בית הכנסת בכפר הנוער אמי"ת (מוסד עלייה) | הרצוג 16
מאז שנות ה-20 ועד ימינו, אב ובנו תכננו מבנים רבים בפתח תקווה, ביחד ולחוד. מדובר באדריכלים משה בן-חורין (גינצבורג) ומרדכי (מוטי) בן-חורין. המשפחה הוותיקה התגוררה עד תחילת שנות ה-60 בפתח תקווה, ושם גם התבסס משרד האדריכלים המשפחתי והמשגשג.
"מוסד עלייה" (כיום כפר הנוער אמי"ת) הוקם בשעתו בשולי העיר, בעיקר כדי לקלוט נוער שהיגר לארץ מהתפוצות. בשנות ה-50 זכה המקום לפיתוח משמעותי, שעליו הופקדו האב והבן למשפחת בן-חורין, מי שהיו מעורבים בתכנון כפרי נוער נוספים, כגון בן שמן המפורסם. בית הכנסת שתכננו השניים בכפר הנוער ממחיש את כישרונו של מרדכי בן-חורין, שכבר אז התגלה כבעל כישרון יוצא דופן. לימים הוא תכנן בניינים נודעים בתל אביב – מצודת זאב (בית ז'בוטינסקי), בית אסיה ומגדל המגורים מעל דיזנגוף סנטר – ולא פחות מאלף וילות בכל רחבי הארץ, למשל זו של פלאטו-שרון שתיכף יוזכר.
בית הכנסת צנוע וקטן יחסית. הודות לשליטתו בעיצוב, הצליח בן-חורין להתגבר על התקציב המוגבל וליצור מבנה מכובד שממזג בין השפה הברוטליסטית לניסיון ליצירת שפה מקומית, וההישג זיכה את המקום בהערכה ובפרסום בכתבי-עת וספרים מקצועיים.
גג בטון משופע בצורת האות V מתבלט מעל חזיתות האבן, וכאשר נכנסים פנימה מגלים את אולם התפילה, מואר באור השמש שחודר מבעד לפתחים נסתרים במרכז התקרה. קיר המזרח, שבמרכזו קבוע ארון הקודש, מנותק מהקיר ומהרצפה ויוצר אשליה של ריחוף. גם הוא מצופה באבן לקט מקומית, ומזכיר קיר חורבה עתיקה.
בן-חורין החליט למזער את ההפרדה בין גברים לנשים למינימום. הוא חילק את האולם באופן מקביל וכמעט שווה בין המינים, כשמחיצה אוורירית בעיצובו של האמן משה שטרנשוס חוצצת בין שני האזורים.
6. בניין העירייה | העלייה השנייה 1
15 שנה שלט פנחס רשיש בפתח תקווה ממרום כס ראש העירייה, אחרי עשור נוסף שבו עמד בראש מועצת הפועלים המקומית והעוצמתית. בתקופת כהונתו נבנו כמה ממוסדות הציבור המשמעותיים ביותר בעיר, שחוותה תנופה משמעותית בקליטת עלייה, הקמת מפעלי תעשייה ופיתוח מוסדות בריאות וחינוך.
רשיש הוא, ככל הנראה, ראש העירייה היחיד שהחזיק בחזון לפיתוח פתח תקווה, והתוצאות היו בהתאם. בניין העירייה, שהוקם בעקבות תחרות אדריכלים פומבית שנערכה ב-1956, הוא אחד ממהלכיו המכוננים להבליט את מעמדה של העיר. בתחרות זכו ורנר יוסף ויטקובר וצבי בוקופצר (השני היה שכיר במשרדו של הראשון). ויטקובר היה מבכירי האדריכלים שפעלו באותן שנים בישראל, עם רשימת עבודות מכובדת כמו מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, מלונות דן אכדיה בהרצליה, שרתון בתל אביב, ובניין מדעי הרוח "גילמן" באוניברסיטת תל אביב.
בצורתה, מזכירה הפריסה הגושנית של מתחם העירייה את מבנה בית ספר "באוהאוס" בעיר דסאו, שתכנן האדריכל ולטר גרופיוס שלושה עשורים קודם לכן. המבנים אופקיים אך בנפחים שונים, מאורגנים סביב כיכר גדולה וגן (שברובה משמשת כיום כחניון עלוב) הפתוחים לכיוון רחוב חיים עוזר. בקצה האגף הצפוני שולב מגדל תצפית, שהתנשא מעל בתי בעיר.
השינויים שעבר בניין העירייה במרוצת השנים - כמו תוספת קומות ואגפים, חיסול הגן והרחבה הציבורית – פגמו ביופיו של הבניין ובסביבתו, וכמובן במעמדו כמוקד עירוני. כיום הוא מרופט וניכרת בו הבנייה בשיטת טלאי על טלאי. אם בניין עירייה מבטא את מעמדה של עיר, הרי שבפתח תקווה הוא עשה זאת היטב - אז והיום.
7. גשר המיתרים | ז'בוטינסקי 39
ז'בוטינסקי הוא הרחוב המרכזי החוצה את פתח תקווה, ממערב ועד אל מרכז העיר, אבל בעיר שמפנה את עורפה לרחוב, גם רחוב הדגל הוא בכלל "ציר": כביש רחב ופקוק, עוין וקטלני להולכי רגל.
בעשור הקודם החל הרחוב לשנות את פניו, כשלצדו מוקמים מבני משרדים חדשים, פארק עירוני ומגדלי מגורים. בית חולים בילינסון נמצא גם הוא בתנופת בנייה בלתי פוסקת, אך נותר עם הגב אל הרחוב. אחד הפרויקטים הבולטים ברחוב הוא גם היחיד שחוצה אותו: גשר הולכי הרגל שעיצב האדריכל הקטלאני הנודע סנטיאגו קלטראווה. השם העולמי שקנה לעצמו קלטרווה בשנות ה-90 הוביל עשרות ערים ברחבי הגלובוס להזמין ממנו גשרים - ברלין, ונציה, אתונה, ירושלים וגם פתח תקווה.
הגשר נפתח לציבור ב-2006, לאחר שעמד סגור במשך שנתיים בגלל ליקויים. הוא החליף גשר בטון ישן ונועד לקשר בין שני צידי הכביש הסואן, כשהמרכז הרפואי בילינסון שוכן בדופן הדרומית והקניון הגדול והפארק העירוני שוכנים בדופן הצפונית. הגשר אופייני לעיצוביו של קלטראווה, המקבל את השראתו מעולם החי ומעניק להם פרשנות עתידנית (מרכז האמנויות שתכנן בוולנסיה כיכב בעונה השלישית של הסדרה "ווסטוורלד").
בצדו הצפוני הגשר מתפצל בצורת האות Y לשני שבילים, המגיעים לפארק ולקניון. הצבע הלבן, ששולט ברוב העבודות של קלטראווה כמייצג ניקיון וטוהר, נמצא גם כאן. הגשר תלוי על מערכת של כבלים המחוברים לעמוד מוטה המתנשא לגובה של כ-30 מטרים. כבלים אלה העניקו לגשר את שמו, כמו גם לגשר הרכבת הקלה והולכי הרגל שתכנן קלטרווה (כמעט במקביל) בכניסה לירושלים. המשותף לשניהם הוא לא רק העיצוב הדומה, אלא נוכחותם החריגה והזרה לסביבה.
8. הפארק הגדול | בזל פינת ז'בוטינסקי
כשמו כן הוא, "הפארק הגדול" בפתח תקווה הוא גדול - משתרע על פני 91 דונם - והוא גם היחיד בעיר. לאורך השנים נמנעה פתח תקווה לפתח מרחבי פנאי של פארקים רובעיים ועירוניים, ולמרות היותה העיר החמישית בגודלה במדינה, תמצאו בה פארק אחד בודד, ולא גדול במיוחד ביחס לגודל העיר.
הפארק כולל מתחמים שונים, ובהם מתקני כושר למבוגרים ומתקני שעשועים לילדים, והרבה מאוד דשא. חורשות עצים או גנים שקטים שבהם אפשר להתנתק משאון העיר לא תמצאו פה, אבל לפני כשנתיים נחנך בחלקו הצפוני אגם אקולוגי בתכנון משרד האדריכלים מייזליץ-כסיף (שתכננו חלקים מטיילת החופים בתל אביב ובאילת).
האגם הוא תוספת מרעננת, עם צמחייה שנשתלה בתוכו כדי לסנן את המים ולנקות אותם מבלי להשתמש במערכות מלאכותיות. שביל רחב חודר לתוך האגם ומאפשר ללכת "בתוכו". להשלמת החוויה, בעוד כמה חודשים אמורה להיפתח על גדות האגם מסעדה, במבנה שבנייתו מושלמת בימים אלה, וכך אפשר יהיה ליהנות מארוחה על פני המים.
9. בית הכנסת בבית חולים בילינסון
לקראת סוף דרכו המקצועית, העדיף האדריכל רם כרמי - חתן פרס ישראל ומבכירי האדריכלים שפעלו כאן, וגם אחד השנויים במחלוקת (התחנה המרכזית החדשה בתל אביב) - ליצור מבנים פחות ניסיוניים ויותר ראוותניים.
כזה הוא עיצוב הפנים שתכנן לבית הכנסת בבית החולים בילינסון, ב-2002. הכניסה לבית הכנסת עוברת במסדרון רחב, שבו תלויים בצפיפות מאות העתקים חובבנים של ציורים מפורסמים. התערוכה הקבועה היא תרומה מגוחכת של שמואל פלאטו-שרון, שגם דאג לכך שכולם יידעו זאת – באמצעות שילוט בולט. המבואה שעיצב כרמי מצליחה לטשטש במשהו את הפרובינציאליות של פלאטו-שרון. העמודים הרחבים בכניסה לבית הכנסת מזכירים את אולם מקבלי הפנים בטרמינל 3 בנתב"ג ואת תיאטרון "הבימה" המשופץ – שני פרויקטים שבתכנונם היה מעורב האדריכל.
אבן, עץ וזכוכית הם החומרים העיקריים כאן. המעקות, ארון הקודש, הקיר בעורף הארון ופרטים אחרים מורכבים כולם מזכוכית. המושבים עשויי עץ, והאבן מחפה קירות ורצפה ומופיעה גם בחלק מהריהוט. על כל אלה הוסיף כרמי את האור הטבעי שחודר למבואה דרך פס דק בתקרה, שממשיך בהטיה של 90 מעלות וחוצה באלכסון דרמטי גם את אולם התפילה.
10. מגדלי Space | דגניה 10
שלושת המגדלים, המתנשאים לגובה 20 קומות בקצה המערבי של העיר בסמוך לבילינסון, הוקמו בעשור הקודם. האחרון שבהם אוכלס לאחרונה. הם מסמנים את קצה אזור המגורים ואת תחילתו של אזור התעסוקה ומתחם מגדלי המשרדים שקם בימים אלה.
בהשוואה למקבץ המגדלים "ספייס", הרי בנייני המגורים הצפופים בשכונת "אם המושבות החדשה" הם יצירות מאופקות ואלגנטיות. סמי טיטו, שלעתים נדמה שהוא יותר יזם מאדריכל, הניב עם השנים כמה מהמבנים הפחות יפים בארץ בכלל ובפתח תקווה בפרט, והצליח בכך גם כאן. בבנייניו אפשר למצוא בליל תמוה של צורות וחומרים. העיצוב הטווסי מושך אמנם את תשומת הלב, ובמיוחד כשבינתיים אין כל בינוי גבוה בסביבתם הקרובה, אך סביר להניח שבשנים הבאות, עם השלמת בניית מגדלי המשרדים בסמוך, נוכחותם תיחלש. טוב שכך.
11. אצטדיון המושבה | דרך אם המושבות 12
בעשור הקודם הזדרזו כמה ראשי ערים להקים אצטדיונים גדולים וחדשניים. ההשקעה העצומה, שלרוב חרגה מהתקציב המקורי, הובילה את העיר לגירעונות לא צפויים, כפי שקרה בנתניה ובחיפה. הבטיחו שהאצטדיונים לא רק ישרתו את קבוצות הכדורגל (מצליחות או כושלות) של כל אחת מהערים, אלא גם מופעים ואירועים עירוניים ולאומיים. במציאות, מתקנים אלה נותרו חסרי שימוש רוב ימות השנה, וגם משחקי הכדורגל כבר פחות מושכים קהל.
גם בפתח תקווה, האצטדיון המפואר לא יכול היה להחליף את רמת המשחק והניהול של שתי הקבוצות העירוניות - הפועל ומכבי; גם החזון שלפיו פתח תקווה תהפוך לעיר הכדורגל התפוגג. לא פחות מ-200 מיליון שקלים הושקעו בהקמת האצטדיון, ומיליונים נוספים הושקעו בתחזוקה השוטפת. בראייה כלכלית, זו לא אחת ההשקעות החכמות של העירייה בעשורים האחרונים, ואפשר לנסות ולדמיין מה היה אפשר לעשות עם התקציב העצום הזה לטובת כלל הציבור.
את אצטדיון המושבה שנחנך ב-2011 תכנן משרד האדריכלים הירושלמי "גולדשמידט, ארדיטי, בן נעים", שמתמחה בין השאר בתכנון מתקני ספורט. 11.5אלף מושבים הותקנו בשני יציעים, טעל כל אלה מסוככים שני גגונים עצומים המורכבים מסבכות פלדה ולוחות פח אפור, שמשווים לבניין משהו מהאופי של בנייני המשרדים הסמוכים לו.
12. פארק אזורים עם בניין IBM | דרך אם המושבות 94
אזור התעשייה הוותיק "קרית אריה" החל לשנות את פניו בשנות ה-90, וחיים דותן היה אחד האדריכלים הראשונים שתכננו כאן בניין לתעשיית ההיי-טק. הבניין, ששכן ברחוב אפעל 19 ועל הדופן של כביש 4, התאפיין בשלד פלדה ובקיר מסך זכוכית אטומה עם שוברי שמש שפנו לכיוון האוטוסטרדה. היה לו מראה חדשני לזמנו.
שנים אחדות לאחר מכן השלים האדריכל אברהם יסקי, יחד עם שותפו יוסי סיון, שם טוב צרויה וחייקה פרידמן, את בניין IBM שהיה לחלק מ"פארק עופר" – מתחם של בנייני משרדים שנבנה על גגו של חניון תת-קרקעי ובמרכז גן גדול עם מסעדה, בריכת נוי ותעלת מים. פרויקטים מפורסמים אחרים שיסקי היה מעורב בתכנונם באותם שנים היו מגדלי עזריאלי, מגדלי YOO ואודיטוריום סמולרש באוניברסיטת תל אביב, שמתאפיינים כולם בצורתם המיוחדת ובשימוש במסכי זכוכית.
בית IBM היה בעבור יסקי, מבכירי האדריכלים שפעלו בישראל וחתן פרס ישראל, סוג של סגירת מעגל. בראשית הקריירה שלו, הוא תכנן במשותף עם אמנון אלכסנדרוני את בית המשרדים הראשון של חברת המחשבים ברחוב לינקולן בתל אביב (1961). עשור מאוחר יותר תכנן במשותף עם יעקב גיל ויוסי סיון את הבניין השני לחברה (בשדרות שאול המלך בעיר), וב-2001 השלים את הבניין השלישי שקם בפתח תקווה.
לעומת המבנה הראשון, עם הבטון והסגנון הברוטליסטי, והבניין השני שהשתייך לז'אנר מגדלי המשרדים, כאן מדובר בבניין מעטפת זכוכית מוארך בצורת קשת, היחיד מבין המבנים בפארק עופר (כל בניין תוכנן במשרד אדריכלים אחר) שהתייחס למבנה הפארק ולגן שבמרכז, והמוצלח מבין כולם בעיצובו החזותי.
בעוד ששאר המבנים במתחם התיישנו ועיצובם אינו עומד במבחן הזמן, הרי שבניין IBM נותר עכשווי ונאה. הבניין הקמור מתאפיין במערכת הגנה על החלונות בשתי חזיתותיו המוארכות, מערכת המורכבת מפסי זכוכית אחידים הנמתחים לכל אורך החזית ומזכירים בצורתם את הלוגו של החברה.
13. פארק עופר | הפסגות 9
אחד מאזורי התעסוקה הגדולים בישראל ריכז עד לפני עשור בעיקר תעשייה, בחלקה כבדה ומזהמת. המפעלים חוסלו זה מכבר, כמו רוב התעשייה הישראלית, ובנייני משרדים צומחים כאן במהירות. המשותף לאותם בנייני משרדים הוא חזיתות הזכוכית הסתמיות והפיתוח המזערי במפלס הקרקע.
נראה שלא הייתה כאן כל יד מכוונת בפיתוח האזור: כישרון מוגבל של אדריכלים שונים הוביל למבנים לא מרתקים, היזמים חסכו בפיתוח סביבה הולמת לעובדים גם מחוץ לאקווריום הזכוכית, והעירייה בחרה שלא לקחת אחריות ביצירת מרחב עירוני שממנו כולם יכולים ליהנות. התוצאה: אפס מוקדי פנאי או בילוי, על עצים אין מה לדבר, ומה שיש בשפע הוא עוד בנייני משרדים וכבישים מיום ראשון ועד חמישי. בסופי שבוע - השקט מופתי.
ספק אם שינוי נמצא באופק, אבל "פארק עופר" החדש, ששניים מארבעת המבנים שבתחומו הושלמו לאחרונה, מייצג עיצוב מעודן ונאה יותר מהרגיל באזור ובכלל בארץ. את הפרויקט, שבימים אלה משלימים את שני המגדלים הנותרים בו, תכנן משרד האדריכלים סקורקא, ועל עיצוב הנוף הופקדו אדריכלי הנוף מילר-בלום. ניכרת מחשבה בהעמדת המבנים, בעיצוב החזיתות ובעיצוב הנוף, הכולל בריכות נוי, תעלות מים, מדשאות ורחבות שנעים להיות בהן. גם יש כאן מסכי זכוכית עצומים, ופיתוח הנוף הוא בעיקר ייצוגי, ולא כזה שמציע מגוון מקומות שאפשר לזכות בהם בפרטיות וברוגע.
שכונת אם המושבות החדשה: לצפיפות יש מחיר?
