באחד האיורים בלוח ההשראה של המעצב הצעיר אהרון גניש, מופיע ילד עם קיטל לבן שעליו מודפסת ברצף המילה "סוטה" ומגבעת שחורה, נוסע ברחוב רבי עקיבא בבני ברק בתוך מכונית סובארו אדומה שעל גגה פרושה מניפת בד בצבע אדום דם. שפתיו בשרניות ומשדרות תשוקה – אך פניו משדרות פחד, ככל הנראה מהמון חרדי המצולם בשחור-לבן צועד מאחוריו.
כשפניו אל האופק, את הדרך החוצה מהחברה החרדית החל גניש בן ה-31 לפני כעשור, והיא נוכחת-נפקדת בשתי קולקציות בעיצובו: פרויקט הגמר "לא תשתוק!" שהציג ב-2018 במחלקה לאופנה בוויצו חיפה, והיה אחד הפרויקטים השאפתניים והחשובים שהוצגו באותה שנה במחלקות האופנה בארץ; ו"לא ילבש" – קולקציה חדשה שעיצב במסגרת חממת מפעל הפיס לאופנה. עבודות משתי הקולקציות יציג גניש באוקטובר הקרוב במסגרת תחרות המעצבים הבינלאומית ITS, שצפויה להיערך כמדי שנה באיטליה ובה הוא מועמד לשני פרסים. על רקע סדרת הטלוויזיה "המורדת" של נטפליקס שעוסקת בעולם החרדי ומגמת האופנה הצנועה בעולם, העיצובים של גניש רלוונטיים מתמיד לעיניים מערביות.
שתי הקולקציות הן יותר מאסופת פריטי לבוש – הן צוהר לסיפור חייו של גניש, שבכתב ידו האמנותי רקם את עולמו בעמלנות על בדי כותנה וקטיפה. בפרויקט הגמר "לא תשתוק!" יצר גניש מיני-קולקציה שחשפה שתי תקיפות מיניות שעבר בילדותו ונעוריו בחברה החרדית. הוא נולד בנתניה, בן ראשון לאחר חמש בנות, שאחריו נולדו שני אחים ואחות נוספים. כשהיה בן 7 וחצי, אמו נפטרה בגיל 41 ממחלת הסרטן. האב, שבהמשך נישא והביא ילדה נוספת, לא היה בתמונה.
המשפחה עברה לגור בבני ברק ואת הילדים הקטנים גידלה האחות הגדולה, אז בת 19 בסך הכל. הבית הטריפוליטאי עבר טרנספורמציה עם המעבר לבני ברק. "מבית ש"סניקי, עברנו לגדול בבית ליטאי לכל דבר", הוא מספר, "בחברה האשכנזית צחקו עליי כשבכיתה ו', קצת לפני בר המצווה, אחותי הסבירה לי שצריך לגלגל את הפאות מאחורי האוזן כמנהג הספרדים. זה לא התקבל שם בעין יפה".
כשהיה בכיתה ג', הותקף מינית לראשונה. התוקף: שכן מבוגר, איש משפחה ואב לילדים. "היה קל מאוד לתקוף ולנצל ילד שאמא שלו מתה ואבא שלו לא בתמונה", הוא אומר, "אחותי הגדולה היתה בתמונה, אבל אף אחד לא ידע מזה". התקיפה הובילה לחרדות ופחד מוקצן מזרים אצל הילד הצעיר. המשפחה שלחה אותו לטיפול, שם התבקש לצייר את הדמות שממנה הוא פוחד. "ציירתי גבר חרדי מבוגר", הוא נזכר ומספר כי בהמשך נשלח לריפוי בעיסוק כדי לטפל בטראומה שממנה סבל. אלא שבגיל 14, כשהוא כבר בישיבה בבני ברק, פגש שם רב שתקף אותו מינית לאורך שנתיים.
"הייתי מהחבר'ה האלה בישיבה שלא לומדים וקצת מפריעים, אז הצמידו לי חברותא בלילות, רב נחמד שישב איתי כל ערב במשך שעה ללמוד", הוא משחזר את הערבים שהפכו אט-אט לסיוט מתמשך. "במשך שנתיים, מגיל 14 עד 16, הוא תקף אותי מינית. הרגשתי אנוס, למרות שעל פי ההגדרה החוקית לא היה שם אונס – אבל היה שם הכל. הכל. הכי דוחה שיכול להיות. במשך שנתיים לא אמרתי כלום. הוא איים עליי שידבר עם המשגיח של הישיבה ויעיפו אותי, שלא אלמד כאן. זאת היתה תקופה קשוחה. אז גם הבנתי שלא אכפת לי יותר מהדת, שאני רוצה לצאת מהחברה החרדית. התחלתי לעשות בלגן בישיבה וקיללתי אותו מול יתר תלמידי הישיבה, עד שהעיפו אותי. למרות שמאז ומתמיד רציתי להיות חילוני – כשאתה חי בחברה הזאת אתה רוצה להיות כמו כולם: לצאת לשידוכים, להתחתן, לעשות ילדים".
גם היום?
"עד היום אני חולם שיהיו לי הרבה ילדים, אבל כהומו החלום הזה מעט רחוק".
התעמתת עם התוקפים שלך?
"לא עם אף אחד מהם".
אני מניח שבראש אתה מדמיין עימות איתם.
"ברור שאני רוצה להתעמת עם שניהם, אבל זה גם צעד שמאוד קשה לי ואני חושב שהסיטואציה לא תעשה לי טוב. אני מדמיין את עצמי עומד ברחוב שבו מתגורר הרב בבני ברק וצועק לו. הוא גם חתן של רב מאוד מאוד מאוד מפורסם – אחד המפורסמים בארץ", הוא מדגיש.
אתה חושב שלא יאמינו לך כי הוא מקושר ויש לו כוח בקהילה?
"הם בוודאי לא יאמינו לי, כי אני מוייסר (הכוונה למישהו שמלשין, א"י)".
יש מחשבות על נקמה?
"בא לי שהוא ימות. כן, שימות. שהילדים שלו יחוו את מה שחוויתי כילד. לא חלילה שיעברו תקיפה מינית, אבל שיסבלו, כי התפוח לא נופל רחוק מהעץ. בסופו של דבר, הייתי ילד עזוב ויתום שהגיע לבני ברק, וניצלו אותי".
"אבא שלי חיכה לבן זכר, ובסוף הגעתי הומו"
תהליך ההתערטלות של גניש מהטרגדיה האישית היה במובן מסוים גם תהליך הדרגתי של יציאה מהדת, אותה עזב סופית בגיל 20. עד אז עוד חי חיים של שבאבניק על קו ירושלים-בני ברק. לצבא לא התגייס ("באתי ללשכת הגיוס בגיל 20, לאחר שיצאתי בשאלה. לא חזרו אליי"). הוא עבר לתל אביב, עבד בחנויות בגדים, גילה את משיכתו המינית לגברים ואת עצמו מחדש. "אתה נפלט לעולם שאתה לא מכיר, מנסה להדביק את הפערים התרבותיים, ואז אתה מגלה שאתה הומו", הוא אומר. "כשאתה חי עד גיל מסוים בקהילה סגורה וחרדית, אתה לא יודע מה זה הומו, מה המשמעות של זה. אתה יודע שבישיבה יש בחורים שמשחקים עם איבר המין שלהם – אבל הומו זאת קללה כמו כל קללה אחרת. כל המשמעות של להיות הומו בתל אביב ולצאת למועדונים, כל הדברים האלה שקורים פה, זה לא משהו שהכרתי או שמעתי. זה היה לי חדש".
מתי גילית שאתה נמשך לגברים?
"בגיל 18 התחלתי להבין שאני נמשך לגברים. בתקופת השבאבניקיות שלי כן התרועעתי עם בנות, גם דתיות, והיה נחמד", הוא מחייך, "אבל תמיד הייתי ילד עדין יחסית, ילד חרדי ממשפחה טריפוליטאית שהגיע אחרי חמש בנות. אבא שלי רצה בן זכר, חיכה, חיכה וחיכה, ובסוף הגעתי הומו".
בגיל 26 נחת במחלקה לאופנה בוויצו חיפה. לאחר שהתלבט רבות אם לטפל בתקיפה המינית בפרויקט הגמר שלו, החליט בעזרת המנחה הצמוד, המעצב והמרצה שאול אהרוני, כי הטיפול בפצע יכול רק להטיב עמו ברמה האישית. בתצוגה שנערכה באולם האנגר 11 בתל אביב, עם עלייתו של הדוגמן הראשון אל המסלול, אי אפשר היה להישאר אדישים לשבע מערכות הלבוש הדרמטיות והאפלות שיצרו עולם ומלואו, או להתעלם מדמותו של ילד שנרקמה על גב אחת ממערכות הלבוש, שפניו שובצו פנינים ודמעות קטיפה זולגות מעיניו. הילד שהוא אהרון, הילדים האחרים שעברו תקיפה מינית בחברה החרדית, הילדים שעוד יותקפו בעתיד.
"היה לי ברור שפרויקט הגמר יהיה אישי. לאורך כל שנותיי בוויצו היה לי חשוב ליצור ממקום עמוק ולא שטחי", הוא מסביר, "עם זאת, חששתי שהטיפול בנושא יהיה צהוב מדי, חשוף מדי, ובדרך שמעתי הרבה רעשי רקע מאנשים שאמרו שהחשיפה שקיבלתי היתה בגלל הסיפור האישי. אבל אם הקולקציה לא היתה מספיק טובה, אז מה משנה הסיפור?"
איך מתרגמים סיפור חיים טראגי לבגד?
"לא כותבים באינטרנט 'חרדים שאנסו אותם' ומתרגמים את זה", הוא אומר ומושך בכתפיו. "עד היום גם קשה לי לצפות בסרטים תיעודיים על הנושא. זה תהליך שמתחיל בלוחות השראה עם תמונות שלי כילד, ומשם מחקר של חומרים, ואז עבודה ארוכה של יצירת טקסטיל ורקמות. חזרתי לסוג של ריפוי בעיסוק שלי כילד".
איך במשפחה הגיבו כשראו את הקולקציה?
"רק בכו. לא הצליחו לדבר אפילו", הוא אומר בעיניים נוצצות, "אחותי הגדולה אמרה שהיא מצטערת שהיא לא הצליחה להגן עליי".
והתגובות ברחוב החרדי?
"קיבלתי תגובות נאצה", הוא מחייך במבוכה, "מישהי כתבה לי באינסטגרם משהו כמו 'אני שמחה שאין לך הרבה עוקבים כי אתה לוקח את הדת היפה שלנו והורס אותה'. כנראה שמבחינתה הסיפור האישי שלי הוא קללה. אבל היו גם תגובות חיוביות מחברות של אחיות שלי ומהמשפחה של גיסי, משפחה חרדית מוכרת מירושלים, שגם עזרו לי הרבה עם מגבעות לקולקציה החדשה".
"אני אוהב לשחק עם איסורים"
מאז סיים את לימודיו בוויצו, עבד גניש במשך שמונה חודשים אצל המעצב ששון קדם, שבמהלכם היה נוסע מדי בוקר מחיפה לתל אביב. קודם לכן ניסה את מזלו ברשת אופנה מסחרית, אך ברח משם לאחר חמש שעות. קולקציית הגמר סיפקה לו כרטיס כניסה לנבחרת של חממת מפעל הפיס לאופנה ופריטים ממנה צולמו בהפקות אופנה וגם על מפורסמות כמו פטיט מלר ומיקי ממון. במרץ האחרון התעתד גניש להציג במסגרת תצוגת ה-Upcoming Designers שבוטלה בגלל נגיף הקורונה, אך תוצג בהמשך ברשתות החברתיות לאחר שצולמה לפני כשבועיים.
בקולקציה החדשה שעוצבה בהנחייתו של הארט דירקטור והמעצב שגיב גלעם, ממשיך גניש לחטט בעברו כחרדי ובדקדוקי ההלכה. "אני עוקב אחר העבודה של אהרון מתצוגת הגמר שלו בוויצו לפני שנתיים, ועד היום אני מזהה מעצב עם כתב יד", אומר גלעם, "אני מאמין שבעולם שבו אנו חיים, עם מבול מותגים ועודף אינפורמציה – מעצב עם קול עצמאי והשראות שמגיעות ממקום אישי, מייצרים יצירה ברמה גבוהה ומתקשרת. הסיפור שלו רק מעצים את היופי בבגדים".
הקולקציה "לא תלבש" מתייחסת לזיכרונות אופנה מילדותו ומתכתבת עם האיסור מדאורייתא "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (דברים כב). "מאז ומתמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות דתי והבנתי את זה דרך בגדים", מסביר גניש, "רציתי להתלבש אחרת, לא כמו ילד חרדי, אלא עם מכנסי ג'ינס וטי שירט כמו שלבשו הנערים ממרום נווה ברמת גן, שהייתי רואה בהפסקות צהריים מהישיבה כשהסתובבתי בעיר החילונית".
"אני אוהב לשחק עם איסורים", הוא ממשיך, "וכשהייתי ילד לא עניין אותי ללבוש בגדי נשים, אבל רציתי בגדים צבעוניים. לא רק שחור ולבן. לכן עד היום המשיכה שלי היא לארבעה צבעים בלבד: שחור, לבן, אדום – צבע שאסור ללבישה על נשים בחברה החרדית מכיוון שהוא מסמל תשוקה – והצבע הוורוד, שהוא ה'אדום' של החרדיות. בכל בני ברק לא תמצא בגד אדום. אולי פס לקישוט".
הקולקציה שצילמה בפיוטיות מיכל חלבין על הדוגמנית עדה זמורה, בוחנת פריטים מהמלתחה הגברית ומציעה להם פרשנות חדשה ונשית. על אף שמדובר בבגדים בלבד, בחוגים מסוימים זה עלול להתפרש כחילול השם. חלוק הקיטל הלבן, לדוגמה, אותה גלימה לבנה שגברים ממוצא אשכנזי לובשים בימי מועד מיוחדים (לרוב ביום כיפור), שימש כהשראה לשמלת שכבות מבד לבן בטקסטורת פרחים עדינים שמרפררת תרבותית גם לשמלת הכלה של לאה בת סנדר מ"הדיבוק" של ש.אנ-סקי, עד שאפשר בקלות לדמיין את חנה רובינא בתוכה.
"לקחתי בגדים שלבשתי כילד ושיניתי אותם, כמו הקפוטה. הוספתי צבע, הפכתי אותם לאופנתיים, יצרתי מניפולציה של טקסטיל", הוא מסביר על תהליך העבודה. הבחירה בנזילות מגדרית, מגמה בולטת כיום בעולם האופנה, לא חמקה מעיניו: "החיבור לאופנה חייב להיות שם, אבל זה מגיע ממקום אישי שלי כיוצר. אני זוכר איך בתור ילד הייתי שם את הפאה של אחותי בצחוק, והיא היתה אומרת: 'אהרון, תוריד. לא ילבש!'"
כעת דגמים משתי הקולקציות יוצגו זה לצד זה כסיפור אחד בתחרות ITS הבינלאומית, הנערכת מדי שנה בטריאסטה שבאיטליה. טרם ידוע באיזה אופן תתקיים התחרות השנה, אך גניש נרגש. בסטודיו שלו במרכז הכרמל בחיפה, שם הוא מתגורר עם בן זוגו בשבע השנים האחרונות, הקונדיטור גל גבריאלי, הוא רוקם את צעדיו העתידיים. בימים אלה הוא תר אחר שואורום בינלאומי שייצג אותו, ובעתיד לא שולל מעבר לאירופה עם בן זוגו לטובת הקמת מותג עצמאי או עבודה כמעצב מתחיל באחד מבתי האופנה המובילים. יש להניח ולקוות כי ציידי הכישרונות המגיעים מדי שנה ל-ITS, ישכילו לפתוח בפניו דלתות.
"ההחלטה שקיבלתי יחד עם שגיב והיועצת העסקית מיכל צ'יטיאט היא לייעד את הקולקציה החוצה לקהל בינלאומי. הקהל לסוג פריטים כאלה בישראל מצומצם", הוא טוען, "אני לא מעוניין בחנות בוטיק ברחוב דיזנגוף בתל אביב ולמכור בה חולצות טי. אולי זה יקרה, לא בעתיד הקרוב".
לדבריו, לצד עיצוביו הדרמטיים והמורכבים בסגנון Art to Wear יש גם פריטים מוכנים ללבישה. "מסחריים" זו לא בדיוק ההגדרה שתתאים להם, אך בהחלט ניתן למצוא שם מכנסיים וחולצות מכופתרות שניתן יהיה לרכוש מהקולב. כשהוא נשאל האם הלקוחות ירצו לרכוש בגדים שמאחוריהם סיפורים אישיים עם נושא טעון וכואב, הוא אומר: "פרויקט הגמר שלי לא למכירה, אבל הדגמים בקולקציה החדשה לבישים מאוד. אני לא מגדיר את עצמי כמעצב שעושה בגדים יפים – אני על התפר שבין אופנה לאמנות ורוצה לעשות Ready to Wear מזן אחר. ואני רוצה לעשות את זה לצד הגדולים בעולם".
לא תגיע לשם מסטודיו בחיפה. תצטרך לעבור לפריז.
"יש לי מחסומים, של שפה בעיקר. אני לא מדבר אנגלית, כי לא למדתי כילד ועכשיו אני מתקשה לתפוס את השפה ומתבייש שאני לא מצליח לקלוט אותה. המורה שלי אמרה שאני מבטא את המילים בצורה נכונה, אבל אני לא מבין את המשמעות שלהן. אם תשאל אותי מה אני רוצה עכשיו, זה לדבר אנגלית".
כמו שלמדת לעצב בגדים בגיל מאוחר, אפשר גם ללמוד אנגלית.
"לא למדתי לעצב. זה משהו שאני יודע לעשות. זה יישמע אולי מוזר או גאוותני, אבל בוויצו לא לימדו אותי אופנה – הם העניקו לי מסגרת ואפשרו לי ליצור מתוך העולם הפנימי שלי".
ומי האנשים שמשנים את גבולות המגדר באופנה בארץ ובעולם?
