כשצופים בשחקנית תמר עמית יוסף (26) ב"המורדת", סדרת המופת המצליחה של נטפליקס, נדמה שהיא לא הייתה צריכה להתאמץ כדי לגלם את הדמות של יעל ראובני, ישראלית שלומדת באקדמיה למוזיקה של ברלין. איכשהו הדמות שלה - ישראלית בהגדרה, דוגרית עד הסוף כמו שרק ישראלית יכולה להיות - מתלבשת טוב על הצעירה התל־אביבית האקטיביסטית שהיא באמת.
אבל כבר בפתח שיחתנו היא ממהרת לצנן את ההתלהבות ואומרת: "יעל היא כל כך לא אני, אני בטח לא הייתי מתבטאת בצורה כל כך גסה כלפי בחורה כל כך תלושה כמו אסתי ומרסקת לה את החלום. זה ממש לא מתאים לי".
הסדרה "המורדת" (Unorthodox) עלתה לשידור לפני חודשיים בנטפליקס, ב־196 מדינות בעולם. היא ממוקמת בין עשר הסדרות הנצפות ביותר בעשרות מדינות, ובארץ שהתה שבועות במקום הראשון. למי שפספסה: הסדרה, המבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של דבורה פלדמן, "המורדת - מחצר סאטמר אל החופש", מביאה את סיפורה של אסתי שפירו בת ה־19, חרדית המתגוררת בברוקלין (שאותה מגלמת שירה האס הישראלית), שנישאת בשידוך ליענקי שפירו (עמית רהב, שחקן ישראלי אף הוא), בן למשפחה חרדית קיצונית. בהתחלה היא מתרגשת לקראת חיי הנישואים, אבל בהמשך מרגישה בודדה ובורחת לברלין, שם היא פוגשת חבורת סטודנטים מהאקדמיה למוזיקה.
באחת הסצנות הזכורות בסדרה, אסתי מראה לחבריה החדשים איך היא מנגנת, לקראת האודישן שלה לקבלה לאקדמיה. כולם מריעים בנימוס ואומרים שהיה נהדר, ורק יעל אומרת לה את האמת בפרצוף ("אין לך סיכוי"). אסתי בתגובה בורחת בבכי מהחדר. "בהתחלה חשבתי שיעל ממש אנטי כלפי אסתי", אומרת עמית יוסף, "אולי כי היא ישראלית חילונית, עם כל המטען שיש לחברה החילונית כלפי החברה החרדית. כשהגעתי לצילומים הבמאית מריה שריידר הסבירה לי שאין ליעל שום דבר נגד אסתי, היא לא שונאת אותה אלא מנסה להגן עליה, והדברים שהיא אומרת, שנשמעים מגעילים וקשים – נועדו כדי לעזור לה, כי היא היחידה מבין החברים שיודעת מה זה אישה חרדית. לא היה לי פשוט לקבל את הסוויץ' הזה, כי באתי לסט עם דמות מוכנה של ביץ', וגם היה לי קשה להאמין שמישהי אומרת טקסט כזה בקטע טוב".
מסכנים השכנים שלי
"המורדת" פרצה לחיינו בשיא הקורונה, ויוסף עמית, שהייתה בעיצומן של חזרות לשתי הצגות - המחזמר "שמיים הפוכים" במרכז ענב בתל־אביב ו"חנה סנש" במדיטק בחולון – כבר לקחה חופשה כדי לצעוד על השטיח האדום בפרמיירה של "המורדת" בפסטיבל סירייס מאניה בצרפת, אבל אז העולם נעצר והיא נשארה ספונה בביתה. "כבר הייתה לי שמלה וקניתי כרטיס טיסה, ואז הכל בוטל. לא הוצאתי את האף מהבית חודשיים, אולי חוץ מזה שהנחיתי את טקס הזיכרון לחללי פעולות האיבה בהר הרצל ביום הזיכרון. המצב הזה מלחיץ כלכלית. הידיעה שאני משלמת מיסים כל השנים, ובסוף מקבלת בקושי פירורים, מאוד מתסכלת".
איך הגעת לתפקיד ב"המורדת"?
"עשו בארץ אודישנים לכמה תפקידים, והלכתי לאודישן רק כדי להוכיח לעצמי שאני לא מסוגלת לעשות אודישן באנגלית. אני תמיד מורידה לעצמי, אז ניגשתי עם ביטחון עצמי ממש נמוך - רק פעם אחת לפני כן ניגשתי לאודישן באנגלית, והוא היה מפדח ברמות. אמרתי, נבוא בשביל הניסיון, ניתן צ'אנס כדי להוכיח לעצמי שאני לא פוחדת מזה, אבל באתי עם אפס אמונה. כי למה שזה יקרה דווקא לי? כל אודישן הוא כמו לוטו, יש מלא שחקניות טובות ואני לא מיוחדת בשום צורה, אז ברור שבסוף יהמרו על מישהי אחרת".
ובסוף הימרו עלייך.
"פתאום הודיעו לי שמריה, הבמאית, בארץ ושהיא רוצה להיפגש ולראות את ההתאמה ביני ובין שירה. הייתי ממש בשוק. כשהודיעו לי שקיבלתי את התפקיד, הייתי באמצע שיעור בסמינר הקיבוצים, יצאתי החוצה וצרחתי במסדרון מרוב שמחה. הייתי בהיסטריה, ולא יכולתי לספר לאף אחד - זה היה עדיין פרויקט סודי – אז אף אחד לא הבין מה קרה לי. הרגשתי כמו סינדרלה, בחיים לא העזתי לחלום בכיוון של חו"ל".
ועכשיו?
"עכשיו נפתח לי התיאבון, פתאום זה נהיה חלק מארסנל החלומות שלי ואני כבר מיוצגת בסוכנות בלונדון. כל הדברים שנראו לי תמיד בלתי מושגים, פתאום נראים לי אפשריים. אני מקבלת הודעות מכל העולם, ממקסיקו, משוודיה ואפילו ממצרים, וקולטת שבעצם העולם ממש קטן. השבוע התכתבתי באינסטגרם עם בארי ג'נקינס, הבמאי של הסרט 'אור ירח', אדם שאני מעריצה, והוא מאוד החמיא לי. מאגר העוקבים שלי גדל בכמה אלפים טובים, בעיקר מחו"ל".
כמה זמן היית בברלין כשהסדרה צולמה שם?
"חודש וחצי, וזה היה חלומי. הספקתי לטייל ועברתי חוויית עצמאות משכרת, עשיתי רשימת מקומות שאני רוצה לפקוד בברלין, רובם היו קשורים לשואה ולהיסטוריה היהודית, אבל זה היה כל כך עוצמתי, שחששתי שלא אצליח להשתחרר מזה כשאגיע לסט ופשוט ויתרתי. לא יכולתי להרשות לעצמי להביא את החוויה הזאת איתי, כי היא לא קשורה".
הכרת את שירה האס לפני כן?
"היא למדה שנה מתחתיי בתיכון תלמה ילין, שתינו היינו במגמת תיאטרון ותמיד הערכתי אותה, הכישרון שלה ניכר גם בגיל 15. היה ממש כיף לשחק איתה, ניסינו לא לדבר עברית על הסט כדי לא לגרום לאנשים סביבנו הרגשה לא נוחה, אבל מדי פעם היה נחמד לרכל בעברית".
לפחות ניצלת מהיידיש.
"דווקא הייתי מתוסכלת מזה, כי למדתי יידיש בשביל הכיף שנה שלמה קודם, ופתאום התגלגלה לפתחי סדרה שחצי ממנה ביידיש, ואני לא מדברת בה יידיש. עזרתי לשירה לתרגל את היידיש שלה בארוחות צהריים. זו שפה מדהימה וחלק מהפולקלור שלנו".
שירה למדה לנגן בפסנתר בשביל הסדרה. איך זה היה אצלך עם הכינור?
"גם אני למדתי לנגן בכינור כמה חודשים לפני הצילומים. אני עוד נשמעת מחריד, מסכנים השכנים שלי, מה שהם עברו, אבל אני מאוד נהניתי. כל נגני התזמורת בסדרה הם נגנים אמיתיים של האקדמיה למוזיקה, שגם מנגנים באמת, חוץ מהשחקנים שעושים בכאילו".
לא הציקו לי בגלל שם המשפחה
תמר עמית יוסף נולדה בתל־אביב לשחקנית יעל עמית, הזכורה בעיקר כאשתו של יוסף (ספי ריבלין) מהתוכנית "מוצ"ש" (והשתתפה גם בסדרות אחרות, כמו "עממיות" של נאור ציון ו"בלתי הפיך" עם עדי אשכנזי). אביה, מיכאל (מיקי) יוסף הוא מפיק, במאי ויוצר, ויש לה אח צעיר ממנה בשלוש שנים, אבינועם. דודתה היא השדרנית רויטל עמית.
עם כל תפקידי המשחק שאמא שלך עשתה, תמיד יזכרו לה את "יוסהההף". זה הפריע לך בזמנו?
"זה משהו שתמיד היה, תמיד עצרו אותה ברחוב ואמרו לה את זה וזה אף פעם לא הרגיש מטרד. לי זה הרגיש שמעניקים לה אהבה, אז זה זכור לי כחוויה טובה".
יוסף זה גם שם המשפחה שלך.
"אף פעם לא הציקו לי עם זה".
כשהייתה בת שבע הוריה נפרדו, אביה נישא בשנית והביא לעולם בת נוספת, ואז התגרש שוב. את גירושי הוריה היא זוכרת היטב, ומגדירה אותם הטראומה של חייה. "זה לא שאני חושבת שהם היו צריכים להישאר ביחד, אבל גדלתי לתוך משהו שמבחינתי הוא טראומה אמיתית ממש", היא אומרת.
במה זה התבטא?
"למשל, זוגיות זה משהו שאני בונה בלי מודל, לא ראיתי איך זה מתנהל, אז אני כאילו קצת ממציאה את הגלגל. יש גם כל מיני חרדות שעולות כשאת רואה את אבא שלך רק פעמיים בשבוע. יש בינינו קשר מאוד חזק, שהתחזק עוד יותר כשנהייתי בן אדם מבוגר עם חיים משלי, אבל בתור ילדה זה לא היה פשוט. הופעתי בסרט הטלוויזיה 'רעות תחת אש' שהוא ביים, והוא גם הבמאי והיוצר של הסדרה 'האוצר שלנו', שבה שיחקתי. בחודשיים של הצילומים ראיתי אותו הכי הרבה מאז גיל שבע".
היא למדה בבית הספר לאמנויות בתל־אביב ובהמשך, כאמור, בתיכון תלמה ילין, ולמעשה הקריירה שלה התחילה בגיל חמש. "התחלתי בדיבוב, בסרט 'דינוזאורים', ואז המשכתי ככתבת נוער בתוכנית 'המהדורה' בחינוכית. בגיל 14 קיבלתי את התפקיד הראשון שלי, בעונה השנייה של הסדרה 'האי', שהייתה אז להיט. הייתי בגיל של קהל היעד, הערצתי את הסדרה לפני ששיחקתי בה, והייתי בשוק שאני הולכת לפגוש את האנשים שאני מעריצה. שיחקתי את בת הזוג של דניאל מורשת, ואחר כך המשכתי להיות בת הזוג שלו בסדרה 'גאליס'".
כמה זה סידר אותך חברתית?
"בדיוק ההפך. אף פעם לא הייתי מקובלת, אז לא הצלחתי להאמין שעוצרים אותי בבית הספר בגלל 'האי' ולא כדי לצחוק עליי. זה פשוט נראה לי לא סביר, חשבתי שעובדים עליי. היו מבקשים ממני תמונה וחתימה ואני הייתי משוכנעת שהולכים להפיץ את זה בקטע של צחוקים. באמת לא הצלחתי לפצח את האישו החברתי, לא הצלחתי להבין איך המקובלות יודעות איך להתלבש ואיך לדבר, קראתי כל שבוע את 'ראש אחד' ועדיין לא הצלחתי להבין איך עושים את זה נכון".
עם הורים כאלה, הייתה לך בכלל אפשרות לבחור להיות משהו אחר?
"תכלס, עד כיתה י"ב רציתי בכלל להיות מורה לתנ"ך. מה שכן, בזכות ההורים למדתי מילדות מה זה משחק, איך נראה תסריט, איך עובד סט, אז מהבחינה הזו היה לי יתרון משמעותי. אנחנו כמו משפחה של אמני קרקס: זה מה שאנחנו יודעים לעשות. ההורים שלי מאוד גאים בי".
אף שהתקבלה לתיאטרון צה"ל (ואחרי השירות הצבאי למדה משחק בסמינר הקיבוצים), היא בחרה לשרת כקריינית בגלי צה"ל. "נבחנתי לשניהם והתקבלתי לשניהם, אבל מה שרציתי באמת לעשות בצבא זה להיות מורה חיילת", היא מפתיעה. "כשצלצלו לשאול במה אני בוחרת, שאלתי אם יש מצב עדיין להיות מורה חיילת ואמרו לי שלא".
איך לא בחרת בתיאטרון צה"ל?
"כדי לאתגר את עצמי, להרוויח עוד מקצוע ולבדוק אם אני באמת רוצה להיות שחקנית, כי זה לא חוכמה לשחק מגיל 14, ללמוד בתלמה ילין ולהחליט להיות שחקנית. זה המובן מאליו. בגל"צ גיליתי שקשה לי לא לעסוק באמנות. הייתי מוקפת שם כל הזמן בשכל, והיה כל כך חסר לי הרגש. היו מהדורות שהייתי צריכה לכבות את המיקרופון לכמה דקות ולהירגע. למשל, פעם הייתי צריכה לפתוח עם מוות של תינוק שנהרג בתאונה איומה. אני שומעת את האות של החדשות, פותחת את המיקרופון ולא מסוגלת לדבר. זה היה הרגע שבו הבנתי שזה לא בשבילי, אם כי אני מעריכה עיתונאים שמסוגלים לעשות את זה".
במהלך השירות נחשפה עמית יוסף לנושא הפמיניזם, בעיקר דרך קבוצות פמיניסטיות שנפתחו אז בפייסבוק, כמו "פוליטיקלי קוראת", שבהמשך הפכה לאחת ממנהלותיה. "נכנסתי לזה חזק, ואמא שלי לא אהבה את זה", היא מספרת. "היחסים בינינו הפכו קצת קשים, לא כי היא שמרנית - היא האישה הכי חזקה והכי עצמאית שאני מכירה – אלא כי הסגנון היה לוחמני מדי לטעמה. היום קצת התרככתי. אני מסננת את הביקורת שלי ומבינה איפה צריך לדבר על זה ואיפה לא, אבל זה לא קל, כי מרגע שהרכבתי את המשקפיים הפמיניסטיים, קשה לי להוריד אותם. מה שהכי כואב לי זה שהרבה נשים מפחדות שיגדירו אותן 'פמיניסטיות', כי בזה הן כאילו מוותרות על הנשיות והרכות שלהן".
בשורה מפתיעה מאחורי הקלעים
בקבוצת "פוליטיקלי קוראת" הכירה את ארוסתה, ליאור אלפנט (39), דוקטורנטית לסוציולוגיה, מנהלת פורום הקולנועיות והיוצרות של הטלוויזיה בישראל וממייסדות פסטיבל "לסבית קטלנית". "כשהכרנו הייתה לי בת זוג אחרת, וליאור בכלל לא הייתה אופציה, היא נראתה לי נורא מבוגרת, אבל אחרי שנפרדתי מבת הזוג שלי, פתאום אמרתי לעצמי: 'זה מעניין מה שיש לי פה מתחת לאף'. מאז עברו ארבע שנים וחצי, אנחנו גרות ביחד בלוינסקי בתל־אביב, ולפני חודש אימצנו כלב, שזה ממש עליית מדרגה ביחסים".
איך התארסתן?
"כל פעם שצצה אצלי פרסומת שקשורה לחתונה, נגיד שמלת כלה, צילמתי ושלחתי לה, והיא אף פעם לא הייתה בקטע. פעם שלחתי לה איזה צילום וכתבתי: 'יאללה ממי, מתי את קונה לי טבעת?' כשהגעתי לברלין החריפו ההצקות, כי הגעגועים היו גדולים. כשחזרתי לארץ הלכנו בין שלוליות הביוב של לוינסקי, והראיתי לה תמונות של זוג חברים שלי שהתארסו. שאלתי: 'מתי אנחנו?', והיא שאלה בחזרה: 'את צוחקת או מדברת באמת? את רוצה להתחתן?' אמרתי שכן, ואז הייתה פאוזה, הסתכלנו בעיניים אחת של השנייה ולא דיברנו על זה עד הבוקר. בבוקר בדקנו ועדיין רצינו, אז הלכנו לקנות טבעות".
מי היה הראשון שהתקשרת לבשר לו?
"ג'וי ריגר, החברה הכי טובה שלי. לאמא שלי סיפרתי רק אחרי שלושה ימים, כי פתאום זה הביך אותי. היא בדיוק שיחקה ב'גבעת חלפון' בהבימה, אז ביקרתי אותה מאחורי הקלעים, וכשהיא הייתה באמצע ההצגה לא יכולתי להתאפק ופשוט אמרתי את זה. זה היה לה קצת מוזר כי לא דיברנו על זה, והיא הייתה צריכה שאסביר לה מה זה אומר בעצם, אבל מובן שהיא שמחה בשבילי".
את עם ליאור ארבע שנים וחצי, וגם לפניה הייתה לך בת זוג, ובכל זאת את מגדירה את עצמך ביסקסואלית.
"אני עדיין נמשכת לגברים, המין לא משנה לי, אלא מי הבן אדם. העובדה שאני בזוגיות לא אומרת שהעיניים שלי נכבות, אני עדיין מסתכלת על גברים, אבל בתוך זה אני עושה בחירה. בחרתי להיות עם ליאור כי היא הבן אדם הכי טוב שפגשתי בחיים".
