בבוקר של 15 במאי 1948, למחרת הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, שררה תחושה חגיגית בקיבוץ גשר. היא לא טישטשה במאום את ידיעת הסכנה הברורה והמיידית. שבועיים קודם לכן, הבריטים עזבו את מצודת המשטרה הגדולה שסמוכה לקיבוץ שעל גדת הירדן, והייתה זו רק שאלה של זמן מתי תיפתח האש.
לאה קרמר, חברת הקיבוץ ואחות בעיסוקה, לא יכלה לשכוח את מאורעות אותו בוקר: "המקלט עמד על תלו, הואר, סויד וצויד כהלכה. יכולנו לקבל את פני המלחמה בקומה זקופה יותר"', כתבה לימים בספר הזיכרונות "ימי גשר". "לוחמינו, שארבו מול פתח המצודה, הצליחו להקדים את השכנים, תושבי הכפר ג'סר אל-מג'מע והכוחות הירדניים, ולתפוס את המקום האסטרטגי".
היום נמשך, ועם רדת החשיכה החל קרב סוער. גשר היה היישוב השני, אחרי קיבוץ משמר העמק, שבא במגע עם צבאותיו הסדירים של האויב. "רעמי תותחים ושריקת פגזים, תקתוק מכונות ירייה וזמזום כדורים, נפץ מרגמות, כל אלה חברו יחד לתזמורת-אימים, כשאש רקטות מאדימה על החצר הנפגעת", המשיכה קרמר ותיארה. חברי הקיבוץ ולוחמים שבאו לסייע הקדימו וחפרו רשת תעלות קשר בכל חלקי המשק.
גולת הכותרת של המיגון הייתה בונקר ("מקלט" בפי החברים), שקירות הבטון שלו נוצקו ימים אחדים לפני פרוץ הקרבות. הבטון טרם יבש ולוחות העץ טרם פורקו, מה שלא מנע את השימוש בחדרים התת-קרקעיים שהצילו חיים. החשש היה מפני הסתערות של חיל רגלים, ולכן מעמדות הקיבוץ נורתה אש חזקה שתמנע את התקדמות היריב. המרחק מעמדותיו לא עלה על כמה עשרות מטרים.
במשק היו 80 חברים, 50 ילדים ו-40 לוחמים שבאו לסייע. החברים ציפו לקרב יריות עם כנופיות ולא ללוחמה מול צבא סדיר, ולכן לא הזדרזו לפנות את הילדים מהקיבוץ. איש לא ציפה לעוצמת האש שניתכה מנגד, ממוקדת וקרובה. בשעות הראשונות של הקרב נפצעו שלושה מחברי גשר ועוד שניים מהכוח הלוחם. בשעת ערב מוקדמת, חולצו הילדים ממיטותיהם בבית הילדים, הוצאו מבעד לחלון הבית שעד מהרה חורר מהירי הארטילרי, הורדו אל הבונקר הסמוך ושוכנו באחד מחדריו.
הצפיפות, ההמולה, הרעש, האבק ורעידות הקרקע הבלתי פוסקות מכל פגיעת פגז לוו בבכי ובזעקות ילדים, תוך שפצועים מפונים אל המקלט בצפיפות רבה. "את הפצועים השכיבו בין תבניות העץ שתמכו בתקרת הבטון שרק יצקוה", כתבה אחת החברות, "ולאור מנורה עוממת, בתנאים שאין לתארם, עשה השירות הרפואי את עבודתו (...) התנאים היו קשים ללא תיאור, אך השתדלנו לעשות כל האפשר במיטב התכשירים שעמדו לרשותנו".
על האווירה ששררה מתחת לאדמה העיד אחד הלוחמים, שירד לשם בשיא הקרב: "נכנסתי למקלט הפיקוד וחשכו עיניי. עכשיו הבנתי את המפקדים. איש לא יכול להחזיק מעמד במקלט כזה לילה בלי להישבר. תמונה כזאת לא ראיתי בשום מקום ובשום מלחמה. 50 תינוקות, הגדול שבהם בן שש, מבוהלים ומייבבים, המטפלות והנשים ההרות עם סירי הבישול וסירי הלילה. כאן יושב המפקד, ועליו לחשוב בשקט ולשקול עניינים שחיינו תלויים בהם".
בבליל הצעקות, האנחות ורעמי הירי מבחוץ, קשה היה לנהל את הקרבות מלב הבונקר. בהוראת המפקד, נשלחו למחרת בלילה כל הילדים והפצועים, מי ברגל ומי על אלונקה, לקיבוץ אשדות יעקב.
מרכז החיים של הקיבוץ
כשגשר היה שדה קרב, במשך תקופה ממושכת במלחמת העצמאות, הבונקר היה מרכז החיים שלו. פה היו חדר האוכל, פינת תרבות, חדר מנוחה ללוחמים, חדר נשק ומרפאה, וכמובן שגם מטה הפיקוד. בשעות ההפוגה של אחר הצהריים, כשהאויב חדל את הירי עד רדת החשיכה, יצאו החברים כדי לתור בין ההריסות אחר חפצים וציוד. "כמה מאיתנו מרכזים את שארית הספרים שנותרו לפליטה ומקימים במקלט מעין ספרייה קטנה לשעות הפנאי", נכתב בזיכרונות החברים. "בזכות המוטור שבבניין המשטרה, המספק כל ערב אור חשמל, אנו מתקינים רדיו לשמיעת חדשות ומוזיקה".
מתחת לעיי החורבות של המשק, התנהלו החיים בבונקר, בעמדות ובתעלות הקשר. החברים והלוחמים יצרו לעצמם שיגרה, ונדמה שהמוראל היה גבוה. יצחק טבנקין, ממנהיגי התנועה הקיבוצית, ביקר שם ימים ספורים לאחר הקרבות, והתרשם עמוקות מ"הרוח העולה". הוא מצא שם "מסיבה, צחוק תמים, שירה ונגינה. שם ראיתי את הנער מעין חרוד, שערך בליל שבת אחד שלושה קונצרטים של קבלת שבת: במקלט המטה, במקלט החולים והפצועים ובתחנת המשטרה". מאפילת הקיבוץ ניתן היה לשמוע שירה בציבור, שעלתה מהבונקר וסחפה את הלוחמים והחברים בעמדות, לשירה שליכדה את כולם.
רק קומץ חברות קיבוץ נותרו במשק. הן היו קשריות, טבחיות וחובשות. בתמונה היחידה שמתעדת את הבונקר מבחוץ, רואים את החפיר הממוגן שנסתר מעיני האויב, כשבמרכז התצלום מופיעות ארבע נשים צעירות, במכנסיים קצרים ובחולצת צווארון קצרה, מטפחת קטנה דמוית כובע לראשן, ולאחת מהן סינר כהה. הן עמלות על הכנת ארוחה, כשהן ישובות או עומדות מתחת לסככת ברזנט. ציוד מטבח מפוזר סביבן, שורה של ג'ריקנים, ערימה של אלונקות הנשענת על דופן החפירה, וברקע שרידיו של בית הילדים ההרוס.
פסטורליה על הגבול
הנוף הפסטורלי הנשקף מהקיבוץ הוא יחיד במינו בישראל. הירדן מתפתל ועוטף את הקיבוץ, הנושק לגדת הנחל. גבעות רכות משתפלות ממערב, מוריקות בימי החורף ומצהיבות בקיץ. מנגד, בצדו המזרחי של הירדן, הוקם היישוב העברי תל-אור עם תחנת החשמל "נהריים".
הקיבוץ הוקם כנקודת יישוב אסטרטגית, שצמודה למעבר המרכזי בין שתי גדות הירדן, ליד שלושה גשרים שחצו את הירדן – גשר רומי קדום, גשר בריטי מבטון שהוקם ב-1925 והגשר העותמאני מ-1904 שעליו עברה הרכבת החיג'אזית (שהפסיקה לפעול עם פרוץ הקרבות).
כבר ב-1920 הוקם היישוב, שבו עברו כמה קבוצות שיתופיות שבאו והלכו, עד שב-1939 התיישב כאן הגרעין המייסד של קיבוץ גשר. היה זה יישוב קטן וצפוף, שהמבנים היחידים בו היו חדר אוכל בנוי מאבני בזלת כהות, בית ילדים מאבני בוץ, ועוד כמה צריפי מגורים ומשק. בשטח היו פזורים מבנים נוספים, ששרדו מתחנת דרכים שהקימו הממלוכים במאה ה-13, והחברים עשו בהם שימוש.
הירדן המתפתל היה גבולו המזרחי והצפוני של הקיבוץ, והנוף פיצה במשהו על הבידוד, הסכנות והחום הכבד שמעיק רוב ימות השנה. היישוב היהודי הקרוב היה תל-אור, שבו התגוררו עובדי חברת החשמל שהפעילו את תחנת החשמל הגדולה במזרח התיכון, וקיבוץ אשדות יעקב חמישה קילומטרים צפונה משם. אך עם תחילת המלחמה ננטשו תל-אור ותחנת החשמל נהריים, שעובדיה נפלו בשבי הלגיון הירדני.
חברי גשר והלוחמים החזיקו במשותף את הנקודה עד תום המלחמה, וכמו קיבוצים נוספים ברחבי הארץ שהתעקשו להילחם על נקודותיהם וניצחו, הם קבעו את גבול המדינה לעתיד. כפי שציין המשורר חיים גורי, בביקורו בגשר, "בזכות מגיני המקום הזה, החיים והנופלים, הירדן הוא גבול ארץ ישראל".
כאשר הסתיימה מלחמת העצמאות, הקימו החברים את גשר מחדש בצד השני של כביש 90. הנקודה הישנה עם נהר הירדן נותרה בצדו המזרחי של הכביש. צה"ל מיקש את האזור, כדי לסכל חדירת מסתננים, וגידר את האזור. שרידי הקיבוץ הישן התפוררו, והבונקר התמלא בסחף ונשכח.
בסוף שנות ה-80 הוחלט בקיבוץ ובמועצה לשימור אתרים לחדש את המקום, לסלק את המוקשים, לפתח את הבונקר ולפתוח אותו למבקרים כאתר מורשת "חצר גשר הישנה". עמרי שלמון, מזכיר הקיבוץ בשעתו, היה ועודנו דמות מרכזית בפרויקט, והוא כה נסחף בלהט השימור והמורשת, עד שהפך למנכ"ל המועצה לשימור אתרים.
"כולם הסבירו לי למה זה לא יצליח", נזכר שלמון בלבטים שליוו את המהלך. "הקמנו את האתר בשתי ידיים והיום זה מעצמה, כי אם יש לך כוח פנימי חזק בסוף תצליח". באותה הזדמנות התגלה הבונקר הנשכח ("פינינו בדליים את כל הסחף שזרם במשך 40 שנה"), ועד מהרה נוצקה בו רצפת בטון והותקנה בו תצוגה. כעת, בהשקעה של חצי מיליון שקלים, נפתח האתר מחדש במימון ממשלתי ושל העמותה שמחזיקה באתר, ובשיתוף המועצה לשימור אתרים.
מחום לוהט לקרירות נעימה
כבר לא צריך לגלוש על האדמה לבונקר, כמו שעשו הלוחמים והחברים בימי הקרב. הירידה נוחה ונגישה, ומיד מרגישים את המעבר מהחום הלוהט אל קרירות נעימה, מהשמש המסנוורת אל צללים ותאורה מעומעמת.
הבונקר הוא חוליה בשרשרת של אתרים היסטוריים, שמתחדשים ב"חצר גשר הישנה". כ-30 אלף מבקרים פוקדים אותה בכל שנה, מאז שנשיא המדינה חנך את האתר ב-1992. הביקור נמשך כשעה וחצי וכולל את חדר האוכל המחודש (שבו מוקרן סרט), בית הילדים המשוחזר, התנור הישן שאפשר לאפות בו לחם או לרכוש מהאופים בימי שישי, וגם המיצג האור-קולי "חוויית נהריים", שבו מתאר ירון לונדון את המפעל האדיר ופורץ הדרך של תחנת החשמל של רוטנברג.
בהמשך אפשר לחצות את "גדר המערכת" הישראלית ולבקר בגשרים החוצים את הירדן. לצד החצר במבנה, שעבר שימור ושימש בשעתו את הווטרינר המנדטורי שפיקח על מעבר בעלי החיים בין ירדן לפלסטין, פועלת "מסעדת רוטנברג" המצוינת שמשלימה את החוויה (אך ראוי שתרחיב את האופציות לצמחונים וטבעונים).
בבונקר עצמו מספרים על הימים הקשים ההם ללא עזרים טכנולוגיים, באופן נאמן ככל האפשר למה שחוו האנשים עצמם. שישה חדרים מאורגנים בטור, חדר מוביל לחדר. החלל צר מלהכיל קבוצות, כך שכל מבקר משוטט בעצמו וסופג את האווירה.
חדר אחד בקצה הבונקר מוקדש להתכנסות ולסיכום. תמונות היסטוריות מתוך הבונקר לא שרדו כאמור, אך כן נותרו בארכיונים מכתבים ויומנים שתיארו את שגרת החיים בו: מרפאה, חדר קשר, נשקייה עם אזור מנוחה, מטבח ואזור להנחת פצועים. תמצאו כאן את הספרייה הקטנה שהקימו החברים, פטיפון, מכשירי קשר, רובים מהסליקים, וגם את הכינור שהנעים את שהותם של החברים בעמדות. במרכז הבונקר היו יציאות לרשת התעלות שנחפרו בכל רחבי הקיבוץ ודרכן הלכו לעמדות שנקבעו מול קו האויב, אך אלה נאטמו מזמן. לקבוצת חדרים אלה הצטרפו כעת חדר לזכרם של שבעת חללי הקרבות, רובם אף היו ניצולי שואה, עם מצגת החושפת את תהליך השימור וחדר התכנסות לקבוצות.
על קירות הבטון שסוידו, צייר האמן גיא פיטשון צלליות של דמויות ונכתבו ציטוטים מתוך דיווחים וזיכרונות. ברקע שומעים עבודת סאונד (שעשתה חברת "סאונדראונד"), כשקולות הבוקעים מרמקולים נסתרים משתנים בכל חדר בהתאם לתוכנו, ומשלימים את אווירת הקרבות. התצוגה הוכנה לפי הנחיות של ארגון "לטם", המתמחה בהדרכת קהל עם צרכים מיוחדים כמו לקויי ראייה או שמיעה ומוגבלות התפתחותית, ובכל המוצגים מותר לגעת.
"האתגר הגדול היה החלל המורכב, שבקלות יכול להפוך לצוואר בקבוק", מספרות יפעה לוין (41) וחן גיטרמן (42) מסטודיו "גרופה", שאצרו ועיצבו את האתר. "כשנכנסת קבוצה עם מדריך קשה לעצור במהלך המעבר, להסביר ולעשות פעולות כי צריך להיכנס בטור דרך המעבר הצר. לכן השקענו בעיקר ביצירת אווירה של חירום, של לחימה והמאמץ המשותף של חברי גשר והלוחמים שהצטרפו אליהם כדי לשמור על הנקודה". חלק מהמוצגים נלקחו מארכיון גשר (כמו כלי נשק, כלי מטבח ומכשיר הקשר), ואחרים לוקטו בעבודת נמלים בשוקי עתיקות. כך, למשל, הציוד הרפואי אותר בשוק הפשפשים בחיפה.
מה לראות עוד באזור
מי שמגיע לכאן, ייצא נשכר אם יבקר במקומות נוספים באזור וירוויח יום שלם של חוויות. בקיבוץ גשר נמצא חדר האוכל הגדול, שתכננה האדריכלית ארנונה אקסלרוד בסוף שנות ה-60 והוקם על מקלט גדול, משום שהירי מירדן היה חלק מהמציאות באותה תקופה. סמוך אליו נמצא המועדון לחבר, שתכנן האדריכל חנן הברון, שבאותה עת נמנה על מתכנני הספרייה הלאומית בירושלים. בקומת הקרקע תכנן הברון פינת זיכרון יפה לחללי הקיבוץ, בהם אלה שנהרגו בקרבות מלחמת העצמאות.
אם ממשיכים מעט צפונה ומגיעים למוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, שהיה בניין המוזיאון השלישי שנפתח בארץ, ונערכות בו תערוכות אמנות עכשווית. אם נוסעים מעט דרומה, כדאי להיכנס למושב בית יוסף ולהתרשם מסיפור נוסף שקשור ליום העצמאות: בית הביטחון הגדול, הנראה כמו מצודת טיגארט ושימש את חברי המושב. כיום המבנה נטוש ומיועד להריסה, ומוטב שישוקם בהקדם.
סמוך לו נמצא מרכז תרבות ונופש גדול, שנבנה כולו מבטון חשוף בתכנונו של האדריכל דן איתן, חתן פרס ישראל, וגם הוא נטוש. הגן הלאומי "כוכב הירדן" נמצא כאן מעל, במרחק של כמה דקות נסיעה. הביקור במבצר הגדול עם הנוף המרהיב כולל גם ביקור בגן פסלים יוצא דופן, שמורכב מעשרות פסלים שיצר יגאל תומרקין. מכאן הנסיעה לכנרת או לבית שאן קצרה, והאפשרויות רבות.
ואילו בימים אלה, הכל שומם. מאז 15 במארס פסק זרם המבקרים באתר, בגלל הקורונה. "מארס עד מאי הם החודשים הכי כבדים שלנו", מספרת בעצב נירית בגרון, מנהלת האתר, בת הקיבוץ ונכדה ללוחמי גשר. כמו כל התיירות בישראל, גם "חצר גשר הישנה" נפגעה אנושות והאתר דומם. מועד פתיחתו המחודשת אינו ידוע, ובגרון מקווה שכבר בספטמבר אפשר יהיה לחדש את הפעילות.
איך ישראל ויתרה השנה לירדנים על נהריים? סיפורו של סמל ציוני:
