''הבית הגדול'' המיתולוגי של משמר העמק הפך לבית משרדים וספרייה

    המוסד החינוכי הראשון של ''השומר הצעיר'', ממכונני החינוך המשותף, פעל במבנה אייקוני בסגנון הבינלאומי. במקום להרוס אותו, הוא עודכן בכישרון וחידש את פניו

    מיכאל יעקובסון

    |

    14.06.18 | 19:11

    המוסד החינוכי ''שומריה'' נחנך ב-1931 על גבעה מצפון לקיבוץ משמר העמק בעמק יזרעאל, כשגודלו וסגנונו מתבלטים בסביבה (צילום: קלוגר זולטן, לע"מ)
    המוסד החינוכי ''שומריה'' נחנך ב-1931 על גבעה מצפון לקיבוץ משמר העמק בעמק יזרעאל, כשגודלו וסגנונו מתבלטים בסביבה (צילום: קלוגר זולטן, לע"מ)
    כך הוא נראה עכשיו, לאחר השיפוץ היסודי שהובילו האדריכליות רות ליברטי-שלו ועדי הר-נוי (צילום: עמרי טלמור)
    כך הוא נראה עכשיו, לאחר השיפוץ היסודי שהובילו האדריכליות רות ליברטי-שלו ועדי הר-נוי (צילום: עמרי טלמור)
    האדריכל יוסף נויפלד גבר על אריה שרון, והוזמן לתכנן את המוסד פורץ הדרך, בסגנון הבינלאומי ובצבע לבן בוהק (צילום: קלוגר זולטן, לע"מ)
    האדריכל יוסף נויפלד גבר על אריה שרון, והוזמן לתכנן את המוסד פורץ הדרך, בסגנון הבינלאומי ובצבע לבן בוהק (צילום: קלוגר זולטן, לע"מ)
    כיום, משמר העמק הוא קיבוץ ירוק ומטופח, וכדי לצלם את המוסד החינוכי כולו צריך את מעוף הציפור (צילום: עמרי טלמור)
    כיום, משמר העמק הוא קיבוץ ירוק ומטופח, וכדי לצלם את המוסד החינוכי כולו צריך את מעוף הציפור (צילום: עמרי טלמור)
    שמואל גולן, מייסדו של ''הבית הגדול'' (המוסד החינוכי שומריה), דגל בחינוך משותף והיה אחד האנשים המשפיעים על ילדותם ונערותם של רבבות בני קיבוצים ברחבי הארץ (צילום: קלוגר זולטן, לע"מ)
    שמואל גולן, מייסדו של ''הבית הגדול'' (המוסד החינוכי שומריה), דגל בחינוך משותף והיה אחד האנשים המשפיעים על ילדותם ונערותם של רבבות בני קיבוצים ברחבי הארץ (צילום: קלוגר זולטן, לע"מ)
    המבנה מתוכנן לפי מודול (מערכת מידות) קבוע, כשבלבו מסדרון אורכי הפונה דרומה. פתחי החלונות נועדו לספק פתרון אקלימי, בתקופה שבה לא היו מזגנים (צילום: עמרי טלמור)
    המבנה מתוכנן לפי מודול (מערכת מידות) קבוע, כשבלבו מסדרון אורכי הפונה דרומה. פתחי החלונות נועדו לספק פתרון אקלימי, בתקופה שבה לא היו מזגנים (צילום: עמרי טלמור)
    עכשיו נמצאים כאן משרדי הנהלת הקיבוץ והמפעל הגדול שלו, ארכיון וספרייה מרווחת. הנוסטלגיה לא נשכחה (צילום: עמרי טלמור)
    עכשיו נמצאים כאן משרדי הנהלת הקיבוץ והמפעל הגדול שלו, ארכיון וספרייה מרווחת. הנוסטלגיה לא נשכחה (צילום: עמרי טלמור)
    האדריכלית ליברטי-שלו יורדת במדרגות לספרייה. עכשיו יש גם מעלית (צילום: עמרי טלמור)
    האדריכלית ליברטי-שלו יורדת במדרגות לספרייה. עכשיו יש גם מעלית (צילום: עמרי טלמור)
    אגף חדש נוסף לבניין, מבלי לפגוע בחזותו הכללית, והוא מאכלס את חדרי הישיבות של הנהלת משמר העמק (צילום: עמרי טלמור)
    אגף חדש נוסף לבניין, מבלי לפגוע בחזותו הכללית, והוא מאכלס את חדרי הישיבות של הנהלת משמר העמק (צילום: עמרי טלמור)
    פינות נוסטלגיות קטנות בבניין המחודש במשמר העמק. ''כל אדריכל שימור חולם על פרויקט כזה'', אומרת האדריכלית ליברטי-שלו (צילום: עמרי טלמור)
    פינות נוסטלגיות קטנות בבניין המחודש במשמר העמק. ''כל אדריכל שימור חולם על פרויקט כזה'', אומרת האדריכלית ליברטי-שלו (צילום: עמרי טלמור)
    כאן האמינו שייצרו את האדם החדש (צילום: עמרי טלמור)
    כאן האמינו שייצרו את האדם החדש (צילום: עמרי טלמור)

    קבלת הפנים בכניסה לקיבוץ משמר העמק לא הייתה מזמינה במיוחד. עיכוב של 20 דקות בשער הזכיר שקיבוץ הוא אולי רעיון נשגב בתיאוריה, אבל בפועל שטח סגור. האורח נדרש לתחקיר בכניסה - ארוך בהרבה מכפי שנדרש בהתנחלויות בעומק השטחים - ואין להיכנס עד שאחראי הביטחון יגיע ויאשר לשומר (הערבי) לפתוח את השער, משום שאין להכניס איש ללא הזמנה ישירה מאחד החברים. באותם רגעים עלה בזיכרון מנחם בגין, המתלהם במערכת הבחירות של 1981 נגד "המיליונרים עם בריכות השחייה" שחיים בהתבדלות ובניכור - דברים שהעלו את חמתם של חברי הקיבוצים הפגועים, אך אולי ההאשמה בהסתגרות מעמדית הייתה רלבנטית יותר דווקא היום, ולא אז.

     

    כשנכנסנו גילינו קיבוץ מטופח, שממשיך לתפקד כקיבוץ שיתופי. הוא ממוקם בסביבה הפסטורלית של עמק יזרעאל בין תל מגידו ליקנעם. המציאות הייתה פסטורלית הרבה פחות כשחבריו עלו על הקרקע ב-1926, וייסדו את הקיבוץ השני של תנועת "השומר הצעיר" (אחרי בית אלפא) בסביבה עוינת של כפרים פלסטיניים. העימות הגיע לשיאו בקרבות עזים במלחמת העצמאות, שהסתיימו בחיסול הכפרים הללו.

     

       

      השפעתו של משמר העמק על התנועה הקיבוצית הייתה רחבה במשך שנים רבות, לא רק בגלל הוותק והכוח הכלכלי של מפעל הפלסטיק שלו, אלא בגלל האתוס. אחד ממייסדי הקיבוץ היה יעקב חזן, מנהיג מפ"ם – הביטוי הפוליטי של תנועת הקיבוץ הארצי, ושותפתה של מפלגת העבודה להנהגת המדינה – אדם שניחן בהשפעה אדירה על חברי הקיבוצים של "השומר הצעיר" במעמד של גורו (כשותפו התאום להנהגת התנועה, מאיר יערי מקיבוץ מרחביה). לא פחות מחמישה חברי קיבוץ כיהנו כח"כים מטעם מפ"ם: חזן, אמרי רון, אמה תלמי, מאיר תלמי ומרדכי בנטוב (שגם חתם על מגילת העצמאות), ואחד מבניו המפורסמים של הקיבוץ הוא המשורר האהוב ע.הלל.

       

      כראוי למעמדו הרם של הקיבוץ, אפשר למצוא בו שורה מכובדת של אתרים ומבני ציבור, שחלקם שופצו לאחרונה ובהשקעות נדיבות. לא מכבר הסתיים חידושו של חדר האוכל, שאותו תכנן האדריכל הברוטליסטי זוכה פרס ישראל, יעקב רכטר (בית "מבטחים" בזכרון יעקב, "גן יעקב" בתל אביב וכיכר אתרים בעיר, בין שלל עבודותיו); לגן הזיכרון המושקע שיצר הפסל זאב בן צבי כבר בשנות ה-40, הזמן עשה רק טוב, וניכר שאינו זקוק לחידוש.

       

      טריטוריה חינוכית עצמאית

       

      אך הבולט מכולם הוא המוסד החינוכי "שומריה" ("הבית הגדול" בשמו השני), מבנה גדול בסגנון הבינלאומי, שאותו תכנן האדריכל יוסף נויפלד על הגבעה שמצפון לקיבוץ, כשהמשק נפרש למרגלותיו. למרות קרבתו לבתי משמר העמק, פעל המוסד החינוכי כטריטוריה נפרדת ועצמאית, שמשרתת את בני הנוער של משמר העמק והמשקים הסמוכים מ"הקיבוץ הארצי".

       

       

      60 שנה פעל המוסד החינוכי, עד שבשנות התשעים עזבו המורים והתלמידים לבניין אחר בתחום המועצה האזורית מגידו. הקיבוץ הוותיק רכש את שטחו של המוסד, והשתמש בו למחסנים ולספרייה, לארכיון ולמשרדים בודדים, אך רוב המבנה לא היה פעיל. במשק התלבטו מה לעשות עם הבניין, שהתיישן בעל כורחו: היו שהציעו להסב אותו למוזיאון ללינה המשותפת, היו שהציעו להרוס. בסופו של דיון, הוביל הקיבוץ תהליך מקיף של התחדשות המבנה, בתקציב כולל של כ-12 מיליון שקל.

       

      המוסדות החינוכיים של הקיבוצים, בתקופת הלינה המשותפת, היו למעשה פנימיות. גם ה"הבית הגדול" שימש לא רק ללימוד אלא גם למגורים, ל-220 התלמידים שלמדו בו; בשיאו, מספרם היה אף כפול. הם חיו חיי שיתוף מלאים, כפי שמעידה נורית הרפז מקיבוץ הזורע הסמוך, שהצטרפה לסיור של Xnet בבניין המחודש.

       

      מוסד חינוכי ''שומריה'' במשמר העמק, אז (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
        מוסד חינוכי ''שומריה'' במשמר העמק, אז(צילום: פריץ כהן, לע"מ)

        ותצלום שמזכיר את העבר במסדרון, כיום (צילום: עמרי טלמור)
          ותצלום שמזכיר את העבר במסדרון, כיום(צילום: עמרי טלמור)

           

          הרפז למדה במוסד בשנות ה-50, ולימים חזרה אליו כמורה וכמחנכת, כשהיא מלמדת בו עד 1986. "קמנו כל בוקר בשעה שש וחצי לקול תרועת חצוצרות", היא נזכרת בסדר היום, בעודה נשענת על קיר מסדרון ועליו תצלום גדול מ-1954 שבו היא מופיעה יחד עם חברה ללימודים. "כולנו רצנו לרחבה ושם עשינו התעמלות בוקר. אחרי ההתעמלות חזרנו לחדרים, התלבשנו והלכנו לכיתה לשיעור ראשון שהתחיל ברבע לשמונה. אחרי השיעור הלכנו לאכול ארוחת בוקר בחדר אוכל, ושוב ללימודים. בשעה אחת הסתיימו הלימודים, אכלנו ארוחת צהריים וכל אחד הלך לעבוד שעתיים – בניקיונות, במשק החי או בקיבוצים".

          נורית הרפז: ''קמנו כל בוקר בשעה שש וחצי לקול תרועת חצוצרות. רצנו לרחבה ושם עשינו התעמלות בוקר. אחרי ההתעמלות חזרנו לחדרים, התלבשנו והלכנו לכיתה''

           

          מהלימודים זוכרת הרפז לטובה את שיעורי התנ"ך ("למדנו בעל פה את ספר עמוס") ואת שיעורי המקהלה והנגינה. במוסד החינוכי לא נערכו בחינות בגרות, ומי שהמשיך ללימודים גבוהים, כמו הרפז שפנתה ללימודי הוראה, השלים בגרות מקוצרת תוך כמה חודשים.

           

          נורית הרפז, נשענת על תמונתה כנערה במוסד (צילום: עמרי טלמור)
            נורית הרפז, נשענת על תמונתה כנערה במוסד(צילום: עמרי טלמור)

             

            שיטת הלימוד הייתה שאפתנית, חדשנית לזמנה ומשקפת את גישתם האוטופית של חברי התנועה. "'חברת הילדים' זהו קיבוץ בזעיר אנפין, כלומר מסגרת המחנכת לקראת הקיבוץ", הציג שמואל (מילק) גולן, איש חינוך ופסיכואנליטיקאי, ממנהיגי השומר הצעיר, את הגישה החינוכית שייצג המוסד החינוכי שאותו הוביל במשמר העמק, בספרו "החינוך המשותף". 

             

            אדריכלות חדשנית עם פתרונות יצירתיים

             

            "הבית הגדול" נחנך ב-1931 עם צריפים ארעיים ל-19 תלמידים. הודות למימון שגייס ד"ר חיים ויצמן מיהודי מנצ'סטר, לצד תרומות מיהודי צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, הושלמה הבנייה ב-1937 בקצהו של שטח בן כ-30 דונם. בהמשך נבנו בו מבנים נוספים, ששירתו את המוסד.

             

            כפי שחשפה האדריכלית רות ליברטי-שלו, שערכה את תיק התיעוד ובעקבותיו הוזמנה לתכנן את חידוש המבנה, התבקש האדריכל נויפלד לתכנן מבנה אחד שיורכב מאגפים המקיפים חצר פנימית כדי להכיל את כל השימושים הנדרשים. עם התקדמות הפרויקט נזנח הרעיון המקורי, ונבנה בניין מרכזי שלצדו נמצאים מבנים נוספים נפרדים לכיתות, מגורים וחדר אוכל, שממוקמים בדומה לפריסת הבינוי הנהוגה בקיבוץ.

             

            המבנה (כאלף מטרים רבועים בנויים) מתוכנן על פי מודול קבוע (מערכת מידות), כשבלבו מסדרון אורכי הפונה דרומה, והחדרים עצמם פונים צפונה. חדר המדרגות ממוקם בנקודת המפרק בין שני האגפים. כדי להימנע מסימטריה, שני האגפים אינם זהים - הן בתנוחתם, הן בממדיהם והן בגובהם. בעיצוב הבניין נערך גם ניסיון לספק פתרון אקלימי: בתקופה שבה לא שמעו עדיין על מיזוג אוויר מלאכותי, נוצלו הרוחות הטבעיות לצורך אוורור, ובהתאם עוצבו פתחי החלונות.

            הבניין המודרני היה אופייני לסגנון הבינלאומי בגושניותו, בפרטיו, בתפקודו ובשכלולים שהוא ביקש להציע. פתחי קירות החזית עוצבו בעומק רב, כדי שבחלקם התחתון ישולבו ארונות אחסנה וכדי שהחלונות התופסים את החלק העליון גם יספקו מקומות ישיבה וגם יסננו את קרני השמש הלוהטות מבלי לאטום את המבט החוצה אל נוף העמק.

             

            הריהוט בחדרי השינה, שאיכלסו ארבעה תלמידים בכל יחידה, לא היה סטנדרטי. עבודת נגרות מיוחדת איפשרה לקפל עם בוקר את המיטות, כדי לנצל את החלל לפעילות אחרת במשך היום. בגג שולבו מעקות מרשתות מתכת, שלמרגלותיהם אדנית בנויה לצמחים שליוותה את המעקה לכל אורך הגג, שהיה פעיל במיוחד ובו התקיימו מגוון פעילויות כגון משחקים, מסדרים, התעמלות והתכנסויות. הבניין כולו טויח בטיח לבן בוהק, ובלט היטב בנוף הטרשים ההררי, בשנים שבהן משמר העמק עדיין לא התכסה בעצים ובשיחים.

             

            האדריכל שהיה כאן 3 פעמים - ועזב

             

            האדריכל יוסף נויפלד (1980-1898) היה חבר התנועה, בוגר אקדמיות בווינה וברומא, ששהה זמן לא רב בארץ ישראל אך הותיר בה הישגים מרשימים. הוא היגר לפלסטינה לראשונה ב-1920, במסגרת השומר הצעיר, אך חזר לאירופה אחרי שנתיים כדי ללמוד ולעבוד אצל האדריכלים החשובים ביותר בשעתו - אריך מנדלסון וברונו טאוט - כשהוא מפתח התמחות בתכנון מבני מגורים וציבור מורכבים.

             

            בית חולים ''אסותא'' בתל אביב, היום מתחם יוקרה (הבניין הנמוך היה בית החולים), בתכנון יוסף נויפלד (צילום: יריב כץ)
              בית חולים ''אסותא'' בתל אביב, היום מתחם יוקרה (הבניין הנמוך היה בית החולים), בתכנון יוסף נויפלד(צילום: יריב כץ)

              נויפלד היה איש הסגנון הבינלאומי והתמחה אצל אריך מנדלסון, מי שתכנן את ''הדסה'' הר הצופים שבתצלום. לימים יתכנן נויפלד את ''הדסה'' עין כרם (צילום: (Library of Congress, Prints & Photographs Division, (LC-DIG-matpc-04332 )
                נויפלד היה איש הסגנון הבינלאומי והתמחה אצל אריך מנדלסון, מי שתכנן את ''הדסה'' הר הצופים שבתצלום. לימים יתכנן נויפלד את ''הדסה'' עין כרם(צילום: (Library of Congress, Prints & Photographs Division, (LC-DIG-matpc-04332 )

                ''שומריה'' במשמר העמק של נויפלד (צילום: קלוגר זולטן, לע"מ)
                  ''שומריה'' במשמר העמק של נויפלד(צילום: קלוגר זולטן, לע"מ)

                   

                  את הזמנת העבודה במשמר העמק קיבל נויפלד כשהוא נמצא בברלין, והיא החזירה אותו בשנית לפלסטינה, אחרי ששיגר מגרמניה הצעה שגברה על זו של האדריכל אריה שרון. וכך חזר נויפלד ב-1931, והפעם לתשע שנים, כשהוא הופך לדמות משפיעה בחוג האדריכלים התל אביבי. ולא בכדי: הוא תכנן בעיר את מעונות העובדים ברחוב ריינס פינת שדרות בן גוריון (1934), את בית חולים "אסותא" ברחוב ז'בוטינסקי (1935, כיום מגדל ומתחם מגורים יוקרתי) ואת מרכז קופת חולים ברחוב בן עמי הסמוך לכיכר דיזנגוף (כיום בית "המרכז לקבלה", 1937).

                   

                  ב-1940 לארצות הברית, שם התחתן והקים משפחה, כשהוא משקיע את זמנו בהוראה ובייעוץ בתחום תכנון בתי החולים. נויפלד הבליח כאן בשלישית אחרי קום המדינה, כשהוא מתכנן פרויקט בולט במיוחד: בית חולים "הדסה" עין כרם (1961).

                   

                  אז מה יש פה עכשיו

                   

                  בשיפוץ החדש, ערכו בכישרון האדריכליות רות ליברטי-שלו ועדי הר-נוי ניקוי יסודי לבניין. הן דאגו להסרת תוספות בנייה מאוחרות, שפגעו במערך התנועה הפנימי ובחזות הכללית; חלקים ששונו - שוחזרו; מערך החדרים הותאם לצרכים העכשוויים; נוספו מדרגות מילוט ומעלית, והוחלפו הריצוף והתשתיות שהתבלו עם השנים. כמו כן שולבו מערכות בטיחות עדכניות, ואגף חדש (שקשה להבחין כי אינו מקורי) לחדרי הישיבות של הנהלת הקיבוץ.

                   

                  גם הגג התחדש כדי שיוכל לפעול שוב, אך בהוראת הקונסטרוקטור נאסר להכניס אליו יותר מ-50 איש בו בזמן, ולכן החליטו האדריכליות להפוך אותו לגג ירוק – עם ערוגות פרחים וצמחי תבלין, שפופולריים במיוחד בקרב שותי התה בבניין. באגף המזרחי הוקמה ספרייה מרווחת, המתנשאת בחלקה לגובה שתי קומות ופתוחה בכל שעות היממה, להנאת החברים המחזיקים בשבב אלקטרוני שפותח אותה. כאן הם יכולים לבוא לשבת, לקרוא בספר או סתם להתבודד ולהסתודד עם חבר או חברה. בשאר חלקי הבניין ממוקמים משרדי הנהלת הקיבוץ וגם ארכיון הקיבוץ, שהוא ככל הנראה הארכיון המושקע והמטופח ביותר הפועל כיום בתנועה הקיבוצית.

                   

                  גופי תאורה כדוריים מעל הספרייה הגבוהה (צילום: עמרי טלמור)
                    גופי תאורה כדוריים מעל הספרייה הגבוהה(צילום: עמרי טלמור)

                    המעצבת עדי טמיר, חברת הקיבוץ, העניקה אווירה קלילה ואופטימית לבניין המחודש (צילום: עמרי טלמור)
                      המעצבת עדי טמיר, חברת הקיבוץ, העניקה אווירה קלילה ואופטימית לבניין המחודש(צילום: עמרי טלמור)

                      לא שוכחים מי תכנן את הבניין (צילום: עמרי טלמור)
                        לא שוכחים מי תכנן את הבניין(צילום: עמרי טלמור)

                         

                        על עיצוב הפנים הופקדה עדי טמיר, חברת הקיבוץ. היא בחרה באגפי המשרדים בגוונים בהירים במיוחד, המשרים אווירה קלילה ואופטימית. בספרייה האווירה יותר חמה ואינטימית, כשגופי התאורה הכדוריים וסביבות הישיבה המגוונות מושכים את תשומת הלב. כדי לאזכר את המטען האידיאולוגי והפולקלוריסטי של המוסד ההיסטורי, טמיר תלתה על הקירות תצלומים היסטוריים של הבניין והתנועה, טקסטים שמכבדים את האדריכלות, ויצרה פינות קטנות ונוסטלגיות המעוצבות בהשראת העבר.

                         

                        גם לפיתוח הוענקה תשומת לב. אדריכלית הנוף רקפת סיני יצרה נוף פורמלי בחזית הכניסה הראשית הפונה לכיוון הקיבוץ - חזית שהיא בעיקר מגרש חניה. לעומת זאת, בחזית הפונה אל שאר מבני המוסד החינוכי בוצע פיתוח נוף חופשי יותר, שמשתלב עם הצמחייה הקיימת המורכבת בעיקרה מעצי אלון, ער אציל ווושינגטוניה.

                         

                        מימין: האדריכליות עדי הר-נוי ורות ליברטי-שלו, ואדריכלית הנוף רקפת סיני (צילום: עמרי טלמור)
                          מימין: האדריכליות עדי הר-נוי ורות ליברטי-שלו, ואדריכלית הנוף רקפת סיני(צילום: עמרי טלמור)

                           

                          "יש לבניין חשיבות לאומית", קובעת פרופ' עירית עמית-כהן, יו"ר ארגון השימור "איקומוס ישראל" מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בר אילן, שהצטרפה לסיורנו. לדבריה, החשיבות שלו נובעת מגודלו החריג, מכך שמדובר במוסד החינוכי הראשון של השומר הצעיר, "והודות לכך שכאן האמינו שייצרו את האדם החדש".

                          כיום קשה למצוא את האדם החדש שעליו חלמו הוגי החינוך בקיבוצים, אך גודלו של הבניין עדיין חריג, גם אם העצים מסתירים ואינם מאפשרים להתבונן בכולו במבט אחד, כפי שאפשר לראות בתצלומים הנוכחיים לעומת תצלומי העבר בראש הכתבה.

                           

                          "בשבילנו הפרויקט היה מהסוג שכל אדריכל שימור חולם עליו", מספרות האדריכליות. "התחלנו עם מבנה היסטורי חשוב, אבל מתפורר, שסימל במידה רבה את שקיעת האידיאולוגיה השיתופית בקיבוץ. רצינו להשתמש בערכי המורשת כדי ליצור מוקד חדש שיכבד את העבר ויישען עליו, אבל גם יציע מבט קדימה אל קהילתיות חדשה".

                           

                          ------------

                          מדוע בקיבוץ מעברות החליטו דווקא להרוס מבנה נדיר?

                           

                          במקום מורשת - נדל''ן (צילום: אורי גולן)
                          במקום מורשת - נדל''ן (צילום: אורי גולן)

                           

                           

                           
                          הצג:
                          כל התגובות לכתבה "''הבית הגדול'' המיתולוגי של משמר העמק הפך לבית משרדים וספרייה"
                          אזהרה:
                          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד