80 שנה לאחר חנוכתה, פותחת "וילה ויצמן" ברחובות את שעריה מחדש, לאחר שיפוץ שמחזיר לה את זוהרה, כפי שהגה האדריכל אריך מנדלסון. הבית הוא מופת אדריכלי, שהשתמר באופן מרהיב על פרטיו הקטנים. כעת, עם תום תהליך השימור, אפשר לראות מקרוב את האיכות האדריכלית והעיצובית, תוך היכרות מחודשת עם קורות חייו של נשיא המדינה הראשון, ד"ר חיים ויצמן, שהתגורר בשנותיו האחרונות כאן, בלב המכון שנושא את שמו.
הווילה בוהקת בלובנה במרומי גבעה בפאתי מכון ויצמן. את הגבעה, המשתרעת על פני 42 דונם, רכשו בני הזוג ורה וחיים ויצמן כבר בינואר 1934, לאחר שהחליטו לעלות ארצה, כדי להקים עליה את ביתם. ויצמן בחר באריך מנדלסון, בכיר האדריכלים היהודים באותה עת, ודרש ממנו ללוות באופן אישי את התכנון והבנייה (ולא להטיל את המלאכה על אחד מעובדיו). בני הזוג ויצמן הכירו את איכות התכנון של מנדלסון, שכבר זה למוניטין עולמי הודות ל"מגדל איינשטיין" האקספרסיוניסטי בפוטסדאם, ושלל פרויקטים מוערכים שהקיפו בתי מגורים, מפעלים, בתי קולנוע ובתי כל-בו במולדתו.
הישגיו של מנדלסון לא הועילו לו מול רדיפות הנאצים, ששללו את זכויותיו וגרמו לו לאבד את עבודתו ולהימלט מגרמניה. כאשר קיבל את הפרויקט מבני הזוג ויצמן, כבר שהה מנדלסון בלונדון, בטרם יהגר לארץ ישראל ויפתח משרד בטחנת רוח בשכונת רחביה בירושלים.
מדובר בווילה ייצוגית המתוכננת בסגנון הבינלאומי, עם מרכיבים ששאובים מהאדריכלות הים-תיכונית - כמו חצר פנימית ושימוש בגוון חול. במאמר שפורסם בכתב העת "הבניין" עם חנוכת הווילה, נכתב כי הווילה תוכננה כ"בניין מזרחי, עד למידה כזו שבן אדם בעל תרבות אירופאית יוכל לגור בו". לצד הווילה תכנן מנדלסון שני מבנים צמודים - בית השער (ובו דירת מגוריו של הנהג) ובית הבאר.
מנדלסון רצה 3 קומות, ויצמן סירב
לקראת עבודת השיפוץ הנוכחית, שהופקדה בידיה של אדריכלית השימור טל איל, היא ערכה מחקר על תולדות הבניין. תוך צלילה לאלפי מסמכים ומכתבים, היא נחשפה לגילויים מרתקים שהשפיעו על עבודת השימור. כך, למשל, התברר לה שמנדלסון ביקש לתכנן קומה שלישית מלאה לבית, אך ויצמן מנע זאת בגלל מגבלת תקציב, וגם בנימוק שהבית כבר גדול דיו לזוג דיירים (הבית משתרע על פני כ-1,000 מ"ר שטח בנוי). בנוסף, חלק מהתוכניות המקוריות כוללות חיפוי אבן מלא לבית - רעיון שנגנז אף הוא; האבן היחידה מופיעה בריצוף קומת הקרקע, שם היא משולבת במרצפות טראצו. יחסי האדריכל עם בני הזוג עלו על שרטון במהלך התכנון, ועבודתו הופסקה ביוני 1935. רק לאחר התכתבות אינטנסיבית, שנמשכה תקופה ארוכה, חזרה העבודה לידיו והוא השלים את המלאכה.
קומת הקרקע מכילה את השימושים הציבוריים והשירותיים – סלון מהודר, חדר אוכל רחב-ידיים ומטבח. בקומה העליונה רוכזו חדרי השינה והרחצה, וכן חדרי העבודה. מתחת לאדמה נחפר מרתף שירות. החדרים עצמם עוצבו באופן טיפוסי לתקופה, והאזור הייחודי ביותר הוא חדר המדרגות, המעניק מבט מעמיק על סביבת הבית ועל מדרגות לולייניות מרשימות.
מגדל המדרגות והבריכה שווים באורכם
כאשר עולים אל הווילה ממגרש החניה, נגלית לעין החזית המערבית שצופה ממרום הגבעה על מכון ויצמן כולו, ומתאפיינת בסימטריה וברב-שכבתיות. החזית סוגרת על חצר פנימית פתוחה, שבמרכזה בריכת שחייה רדודה. אורכה של הבריכה (10.5 מטרים) זהה לגובהו של מגדל המדרגות המתנשא מעליה, כשהוא חוצץ באופן סימטרי בין שני האגפים של קומת הקרקע. החזית הסימטרית, לובנו של הבית ומערך גופי הבניין הצומחים מתוך המדשאה המוריקה הם הדימוי המפורסם של הווילה. למרבה הצער, בדידותו של הבית על רקע השמיים הכחולים הלכה לבלי שוב: עיריית רחובות אישרה להקים מגדלי מגורים בעורף הווילה, מבלי להנמיך את גובהם, וכך איפשרה לכער את אחד הסמלים היפים ביותר של העיר.
פתרונות אקלים יצירתיים
מנדלסון התעניין בוויסות האקלים, והעניק לו תשומת לב של ממש. כדי להשביח את הבידוד התרמי, ציפה את הצד הפנימי של קירות הבית בשכבת שעם מטויחת. מעל הסלון והספרייה, שנמצאים מתחת למרפסת, שיקע מסה של בלוקים עבים (כחצי מטר). הבריכה ממוקמת בלב החזית המערבית, כדי שהרוח תנשב מעל המים, תצטנן ותחדור אל הבית כמו מזגן טבעי דרך פתחי החלונות. חלונות גבוהים מוקמו בחזיתות הנגדיות, כדי לשחרר אוויר חם. החלונות בחדר המדרגות מורכבים משתי שכבות זכוכית, שביניהן שולב חומר המסנן את קרני השמש. מדובר בסיבי זכוכית מושטחים, שפועלים כמו מסנן (פילטר), כדי לחפות על כך שאין תריסים בחדר המדרגות.
מנדלסון עשה גם את התוכנית העקרונית של תכנון הנוף סביב הבית. אדריכל הנוף שלמה אורן (וינברג), חבר קיבוץ יגור, שחתום על הנוי בקיבוצים ובמוסדות רבים - הפרויקט הידוע שלו הוא גני "יד הנדיב" בזכרון יעקב - הופקד על הפיתוח המפורט והשתילה. כאן עיצב את הנוף בקווים מעוגלים, המזכירים גלים שנושאים את הבית כמו אנייה השטה בים – דימוי נפוץ בקרב האדריכלים המודרניסטים, שביקשו לייצר "מכונות מגורים" המסמלות קדמה.
הם כאן גם אחרי מותם
בני הזוג ויצמן התגוררו בבית מ-1937, והפכו אותו לאחד ממוקדי האירוח המרכזיים של "המדינה שבדרך". המעמד הבלתי רשמי קיבל חותמת ממלכתית ב-1948, עם מינויו של ויצמן לנשיא הראשון של מדינת ישראל, עד שהלך לעולמו ב-1952. ורה ויצמן, האלמנה, התגוררה כאן עד יום מותה ב-1966. הבן הבכור הקים חווה באירלנד, והבן הקטן נהרג במלחמת העולם השנייה כטייס בחיל האוויר הבריטי.
גם לאחר מותם לא התרחקו בני הזוג מהבית. הם נטמנו בחלקת קבר בגן ביתם, שעוצב מחדש על ידי אדריכלי הנוף יהלום-צור. תריסר שנים אחרי מותה של ורה ויצמן, ב-1978, נפתח הבית לציבור לאחר שנערך בו שיפוץ, והותאם לשמש כמוזיאון תוך שמירה על הריהוט המקורי. ב-1999 נערך שיפוץ שני, שכלל את שיקום הריהוט והפרטים וגם תוספת של אגף חדש (שמתבלט עם קורת פלדה חריגה בגודלה, בניגוד חריף לאופי של הווילה). כעת, כאמור, הושלם השיפוץ השלישי.
הטיח נשלח למעבדה בסקוטלנד
"חוץ מלצבוע קירות לא נגענו בפנים הבית", מדגישה האדריכלית טל איל. בניגוד לשני הסבבים הקודמים של השיפוצים, הפעם נערך מחקר מקדים על הבית ועל הנוף הפתוח שנשקף ממנו (על פרק זה הופקדה ד"ר עדה ויטורינה סגרה), ובעקבותיו נערך תהליך שימור נאמן ככל הניתן למקור. העבודה החלה באפריל אשתקד ועלתה כשמונה מיליון שקלים.
שלוש שכבות הטיח שחיפו את הבית – המקורית והשתיים שהתוספו לה בשיפוצים הקודמים – הוסרו, והשכבה המקורית נשלחה למעבדה בסקוטלנד כדי לבחון את מרכיביה. התברר שהטיח הוא מסוג "שלאפ-פוץ" – טיח פשוט, שאיל טוענת שלא נעשה בו שימוש בארץ, ומנדלסון ייבא אותו מגרמניה שם היה חומר מקובל בבנייה. על בסיס התוצאות - טויחה הווילה מחדש.
כאשר הוסרו שכבות הטיח, נחשף שלד הבניין והתברר כי ניזוק במרוצת השנים. עבודת השיקום כללה טיפול בחלונות הברזל, שיחזור של תריסי העץ וחלקים מהריצוף, החלפת מערכות חשמל ומיזוג אוויר וטיפול יסודי בצנרת הניקוז. בריכת השחייה, שבגלל תקני בטיחות לא הייתה שמישה, מולאה שוב במים – עם שינוי משמעותי: הקרקעית הוגבהה בהתאם לתקני הבטיחות העכשוויים, כדי שאף מבקר לא יטבע, והשחיינים הנשיאותיים המקוריים יישארו בגדר זיכרון מתפוגג, משום שהעומק המקורי היה 185 סנטימטרים – ועכשיו הוא 40 סנטימטרים בלבד.
הפתעה המתינה למשפצים מתחת למרפסת המזרחית. מבלי שאיש יידע על כך, התחבא מתחת למרפסת הזו מאגר מי-גשמים, שככל הנראה לא נעשה בו שימוש מעולם. המאגר הגדול מנצל את מדרון הגבעה הטבעי, והוא מכיל אולם (בגובה 2.5 מטרים ובמידות 8 על 5 מטרים), כשסולם מקורי שתכנן מנדלסון יורד אליו. מאחר שאין גישה למאגר, הכינו לו כעת רק תשתית חשמל לעתיד. בינתיים הוא סגור, עד שיימצא תקציב להשמשתו.
נכנס לרשימת ''בתים איקונים'' העולמית
כיצירתו השלמה והשמורה ביותר של מנדלסון בישראל, וילה ויצמן היא מקרה נדיר של בית מופתי שפתוח לציבור. גם בית בן גוריון בתל אביב או בית לוי אשכול בירושלים מציעים קפסולת זמן מרתקת, אך הם נעדרים את האיכות האדריכלית של וילה ויצמן. שהותו של מנדלסון בארץ לא הייתה ארוכה, אך הוא הספיק לתכנן מבנים שכל אחד מהם נחשב ליצירת מופת גם היום: במכון ויצמן תכנן מבנה מעבדות, בקיבוץ יגור בית ספר, בחיפה בית חולים (כיום חלק ממרכז רפואי רמב"ם), בתל אביב את בית הספר "מקס פיין", ובירושלים את בית חולים "הדסה" הר הצופים, את בניין בנק "אנגלו-פלשתינה" ברחוב יפו, וגם את בית זלמן שוקן ואת ספרייתו בשכונת רחביה. מבין השתיים האחרונות, נותרה הספרייה (כיום "ספריית מכון שוקן למחקר היהדות") הסמוכה לבית ראש הממשלה ברחוב בלפור, שמורה יחסית וגם היא פתוחה לציבור. על יצירתו של מנדלסון הופק הסרט התיעודי "חזיונות בלתי פוסקים" (2012, במאי: דוקי דרור), אך טרם נכתב ספר בעברית.
עם תום השיפוץ, נכנסה וילה ויצמן לרשימה הבינלאומית שנקראת "בתים איקוניים" (iconichouses.org). הרשת כוללת כמעט רק בתים באירופה ובארצות הברית, ואף שהיא לא מייצרת פעילות משמעותית בהם, היא מחזקת את התיירות האדריכלית המתגבשת בעשורים האחרונים – ענף משגשג שמוביל לתהליכי שימור קפדניים במבנים רבים, הנפתחים לציבור.
בבית מתקיימים מדי יום שלושה סיורים מודרכים (מחיר: 30 שקל). פרטים באתר
-------------------
ואיך נראה בית לוי אשכול בירושלים, שאף הוא נפתח לאחרונה לציבור? לחצו על התצלום
