90 שנה לאחר הקמתו של מפעל האשלג בים המלח, וכמעט 70 שנה לאחר שננטש במלחמת העצמאות, ייפתח האתר שבו התגוררו העובדים ומשפחותיהם – והפעם כמרכז מבקרים.
מרכז המבקרים, שאותו תוחם כביש 90 ממערב ובריכות האידוי של מפעלי ים המלח ממזרח, יפתח צוהר לפועלו של אחד המפעלים הגדולים בישראל – שהוא לא רק מעסיק מרכזי באזור הדרום, אלא משפיע מאוד על פנינת הטבע המרהיבה שנקראת ים המלח - וכמובן על משאבי המדינה.
יהודים וערבים, נשים וילדים
מחנה סדום (יש המזהים באזור את סדום המקראית) היה יישוב לכל דבר. עובדי מפעל האשלג הטרי, צעירים בחלקם, הביאו לכאן את משפחותיהם, וילדיהם גרו במחנה הגדול. ב-1940 התגוררו בסדום 300 איש, בהם 40 נשים ו-20 ילדים, באוכלוסייה מגוונת - יהודים וערבים, מנהלים, פקידים ומהנדסים – ששמרה על יחסים טובים, למרות הבדלי המעמדות והסכסוך הגואה בין יהודים לערבים בשאר חלקי הארץ.
המבנים פוזרו במחנה על שטח גדול (מרכז המבקרים הוא רק לב המחנה). עד הקמת המדינה הייתה זו נקודת ההתיישבות היהודית הדרומית ביותר בארץ (למעט רביבים, שעלה על הקרקע ב-1943). מחנה סדום היה נידח ומבודד, והאפשרות היחידה לגשת אליו הייתה בהפלגה, על גבי סירה שיצאה מצפון ים המלח דרומה.
במלחמת העצמאות, ננטש חלקו הצפוני של המפעל והאזור עבר לידי הירדנים, ואילו החלק הדרומי נשאר בשטח ישראל. עובדיו עברו להתגורר בדימונה, שהוקמה בינתיים באזור אקלימי נוח יותר. השנים חלפו והמחנה הוזנח, כשמבני העץ והפח אינם שורדים את החום הקיצוני, ורק מבני הבטון מצליחים בכך באופן יחסי.
משהוחלט במפעלי ים המלח להקים את מרכז המבקרים, חודשו המבנים ששרדו, בהתאם לדו"ח היסטורי שנערך מבעוד מועד. אחד מהם, בניין חדר האוכל – שדווקא עבר שימור לפני כמה שנים אך לא אוכלס - נאלץ לחזור ולעבור תהליך שימור, מאחר שהחום הכבד פגע בו קשות. שאר המבנים שוחזרו בהתאם לתיעוד שערכו ד"ר נטלי מסיקה והאדריכל נאור מימר, ובסך הכל כולל האתר 2,500 מטרים רבועים של שטח בנוי, שחמישית ממנו יושלמו רק בשלב מאוחר יותר. המהלך עולה כ-50 מיליון שקל, ואף שמדובר במרכז מבקרים פרטי של חברה חזקה, המדינה מממנת 6 מיליון שקלים מהסכום הזה, דרך המועצה לשימור אתרים.
מה יראו המבקרים
המבקרים ייכנסו למבנה מבואה ובו קפטריה ושירותים, ומכאן ייצאו בקבוצות לסיור בן כשעה וחצי עד שעתיים. "עסקנו הרבה בתנועת הקהל", מספר ניצן רפאלי, שהופקד על עיצוב התערוכות (אודי ארמוני הופקד על ניהול התוכן). "השתדלנו ליצור איזון בין השוטטות בחוץ, שחשובה כי היא חלק מחוויית המקום למרות החום בחודשי הקיץ, לבין חללי התוכן הפנימיים הכוללים מיצגים אינטראקטיביים וחוויית צפייה". התצוגה מיועדת לכל הגילאים, למעט ילדי הגיל הרך, ותהיה תלת-לשונית. דוברי שפות אחרות יוכלו להיעזר במדריכים קוליים או במדריך אנושי. יועסקו כאן כ-10 עובדים קבועים, וכן מדריכים שיועסקו לפי ביקוש.
עצים שיצלו על שבילי ההליכה לא יינטעו כנראה, וזאת מתוך מחשבה תחילה. לדברי אדריכל הנוף נמרוד אמדו, יש מחויבות לדבוק במראה הנופי המקורי ולהימנע משילוב זנים שאינם מקומיים. הצמחים היחידים שעשויים להשתלב הם מטפסים שונים, שמתאימים לאקלים המדברי והיו כאן בעבר. השבילים יישארו שבילי עפר, מודגשים בשורות אבנים, ממש כמו במחנה צבאי וכמו המחנה ההיסטורי שהיה כאן – כפי שאפשר לראות בתצלומי הארכיון. תוספת חדשה תהיה מגדל מים שמזדקר במרכז האתר, בהשראת מגדל המים ההיסטורי וכדי לענות על דרישות כיבוי האש העכשוויות.
אחד המבנים הגדולים יארח את התחנה הראשונה בסיור, שתעסוק בבקע ים המלח. הסבר גיאולוגי יוקרן על הרצפה, ויתייחס לתזוזת הלוחות הטקטוניים שיצרה לפני מיליוני שנים את הבקע, כמו גם למפעלי ים המלח בעידן החדש.
התחנה הבאה תמוקם בבניין המטבח וחדר האוכל הגדול, שבו סעדו עובדי המפעל. המטבח ישוחזר, ובאולם שבו הוא נמצא יסופר חזון הקמתה חברת האשלג, באמצעות סרט המגולל את קורותיהם של המהנדס משה נובומייסקי, הוגה רעיון המפעל ומייסדו, ושל משה לנגוצקי שהוציא את הרעיון אל הפועל. באולם הבא בבניין יוזמנו המבקרים להשתלב בחדר האוכל, לענוד על פניהם משקפי מציאות מדומה (VR) וללוות כך את המשך סיפורו של המפעל ועובדיו. האולם השלישי בבניין, ששימש כחדר אוכל לדרג הבכיר, יוקדש לדמויות בולטות במפעל ובו יוצגו חפצים, תמונות וסיפורים.
מכאן יצאו המבקרים אל מבני מגורי העובדים, אך אלה לא ייפתחו בשלב הראשון של המיזם. מבנה הביטחון, הבולט בנוף הודות לגובהו החריג, יהיה התחנה הבאה בסיור. בדומה לייעודו המקורי, גם התצוגה שתתפרס על פני שתי קומותיו תוקדש לסוגיית הביטחון, שהעסיקה את העובדים והמנהלים על רקע המאבק הסוער שהתנהל בין יהודים, ערבים ובריטים.
לצד בית הביטחון סככה גדולה, ששימשה לאיסוף האשלג ולאחסונו. מתחת לסככה תינתן לקבוצות המבקרים אפשרות לאתנחתא, לשלוף סנדביצ'ים ולערוך הפסקת אוכל. לצד מקומות הישיבה יוצגו ארגזים, שתכולתם היא המינרלים השונים שמופקים מים המלח, ובראשם אשלג אדום, אשלג לבן וברום.
מי שירצה להתרשם מהמכונות הראשונות ששירתו את המפעל יוכל למלא את מבוקשו, ואף יוכל לראות את הרכבת הישנה – ומקווים שלא רק לראות אלא גם לנסוע בה. בשלב הבא של הפיתוח, מתכוונים לאפשר נסיעה ברכבת עד למזח, שהוקם במרחק של קילומטר וחצי מהמחנה, ובו עגנו הסירות שקישרו אל צפון ים המלח. המזח שרוי כיום בתוך בריכה יבשה, ויש תוכנית להציף אותה כדי להשלים את חוויית הביקור במפגש עם המים. גם את אוהלי המגורים של חלק מהעובדים מתכוונים לשחזר, כדי להיחשף לתנאים הקשים שבהם עבדו הפועלים בימים ההם.
סוף המסלול בשני צריפים שחוברו זה לזה, בתצוגה שתוקדש לקונצרן כיל ולחברת מפעלי ים המלח שנכללת בו. בנוסף לסרט תדמית עליהם, תוצב תערוכה של תוצרי המפעלים החל מחשיפת המינרלים במים המלוחים וכלה במוצר הסופי שמשרת את האדם. ולסיום, יוקרן סרט על קיימות והאיזון החיוני שדרוש בין האדם לטבע, שכה נפגע ממנו, כפי שיודע כל ישראלי על מצבו של ים המלח.
אתגר אדריכלי והנדסי
משרד האדריכלים קימל-אשכולות (אדריכלית אחראית: ענבל פינצוב) קיבל את העבודה דרך אודי ארמוני, שעבד איתם בפרויקטים קודמים כמו היכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל. כדי שהחזות תתאים למקור אך גם לעתיד הקשה שצפוי מבחינת אקלים ומליחות, נבחרו חומרי בנייה מתאימים – או כאלה שעברו תהליך הולם.
וכך, לוחות העץ שנועדו לחיפוי המבנים עברו תהליך כימי; לוחות הזכוכית בפתחי החלונות כוללים מקדם סינון גבוה במיוחד לקרינת השמש ולבידוד תרמי, וכך גם גגות המבנים; שלדי העץ של המבנים המקוריים הוחלפו בפרופילי פלדה פתוחים, כדי שאפשר יהיה לזהות בהם חלודה; הבטון החשוף שנוצק ברצפות המבנים נבחר בהתאם למפרט מיוחד, שמותאם לתנאי הסביבה; ואתגר בולט שאיתו התמודדו האדריכלים היה הקרקע הלא יציבה שמאפיינת את האזור. האדמה הוחלפה מתחת למבנים, ואז ביססו אותם על גבי רפסודה מפלטת בטון גדולה, במגמה למנוע מתזוזות הקרקע העתידיות לערער את יציבות המבנים. גם התצוגה, ובמיוחד אמצעי ההקרנה והמיחשוב, דורשת מיזוג מלא כדי שלא יינזקו במהרה מהאקלים שבחוץ.
אזור תיירותי שהוחלש
לנקודות החיכוך בין המפעל לבין הטבע עוצר הנשימה של ים המלח, שכבר הסתיימו במפגעי סביבה ומעלות דאגה לגבי עתידו של ים המוות, ספק אם תהיה כאן התייחסות.
כיכר סדום, שבדרום ים המלח, היא אזור תיירות מרהיב שהוחלש. אם בעבר נהנה האזור ממבקרים רבים, שבאו לצעוד במסלולי הטיול, לזחול במערות המרהיבות ולהתרשם מהמגוון הביולוגי הייחודי, הרי שהיום המצב שונה. מערות סדום, שהיה נעים וקריר לשוטט בהן גם בשיאו של הקיץ הלוהט, סגורות למבקרים; מסלולי טיול נסגרו; לא פותחו אזורי צל או ברזיות לאורך מסלולים; ולא נערך מסע פרסום לעידוד התיירות באזור, כפי שנהוג לערוך לאזורים אחרים בישראל. אף שהמדינה מממנת את המיזם באופן חלקי, הוא לא יהיה חינמי לציבור – למעט בימי חג.
בצד החיובי, מרכז המבקרים יהיה נקודת ציון מעניינת באזור, כזו שתוכל להשלים את מסלולי התיירים שיוצאים מבתי המלון של עין בוקק לבקר במצדה ובמערות קומראן, וליהנות מהמים המתוקים של נחל ערוגות ועינות צוקים (עין פשחה).
ביום מן הימים, אולי תמומש תיירות אזורית בשיתוף שלטונות ירדן, כך שאפשר יהיה לפתוח מסלול סובב ים המלח להנאתם של הישראלים, הירדנים והתיירים מכל רחבי תבל. הרעיון הזה נשאר בינתיים על הנייר, והוא לא יוכל להתממש כל עוד לא הוקמו מעברי גבול מדרום ומצפון לים המלח.
תאריך הפתיחה המשוער לאתר חברת האשלג הארץ-ישראלי ע"ש משה נובומייסקי הוא נובמבר הקרוב, במסגרת ציון 90 שנים להקמת חברת האשלג.
אם ההרס של ים המלח הוא עובדה מוגמרת - שייראה כך:
