ככל שמעמיקים לתוך יופיו של היכל
הזיכרון - מתחדדת השאלה המעיקה

ואולי הדבר הקשה ביותר ביום הזיכרון, הוא שאין באמת נחמה. שזה לא הסוף. שצפוי לנו, הישראלים, עוד הרבה שכול בהמשך. התובנה הקשה מכה בך באחת כשאתה ניצב במרכז היכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל בהר הרצל - נפעם אל מול יופיו של החלל, ופוגש את הלבנה שמייצגת את הישראלי האחרון שהפך לחלל מערכות ישראל. באותה עת אתה מבין שהלבנים החשופות בקיר הממושך, שלאורכו צעדת מהכניסה, מחכות בדומייה רועמת ומעיקה ליום שייכתבו גם עליהן שמות החללים הבאים.

עשרות אלפי שמות כבר חקוקים על גבי הלבנים. הלבנים העליונות ריקות(צילום: עמית גרון)

בהיכל הזיכרון מתקדמים אחורה בזמן: פוגשים תחילה את שמות החיילים שזה לא מכבר נהרגו, ממש השנה, ומתקדמים בספירלה אחורה בזמן עד לחלל הראשון - השומר שנפל בשכונת ימין משה בירושלים ב-1873, טוראי אהרון הרשלר. בזאת מסתיים מסלול ההליכה הספירלי , ויוצאים בדממה מההיכל.

קשה להישאר אדיש אל מול ההיכל המרשים, שנחנך בקיץ האחרון בירושלים, ושבצדק נכלל השנה ברשימת 62 המועמדים הסופיים לפרס RIBA הבריטי. שמוענק מדי שנה למבנים חדשים והוא אחד היוקרתיים בעולם האדריכלות. את האתר תכננו משרד האדריכלים התל אביבי קימל-אשכולות,  בשיתוף קלוש-צ'צ'יק אדריכלים.

מפל האור במרכז. סביבו רמפת ההליכה, ולצדה קיר הזיכרון והקירות הטכניים שמאחוריו(תוכנית: קימל-אשכולות אדריכלים)

(חתך: קימל-אשכולות אדריכלים)

שבוע לפני יום הזיכרון, כשרוב הציבור עדיין לא מודע לקיומה של האנדרטה הממלכתית לחללי צה"ל, ביקרנו בהיכל יחד עם האדריכל איתן קימל. חלקו התחתון של היכל הזיכרון נחפר בהר; חלקו העליון בולט ככיפה מדורגת, לצד שער הכניסה להר. קימל מסביר, כי התכנון ניסה למזג בין שני רעיונות מנוגדים – מצד אחד לייצר אלמנט עם נוכחות בולטת בהר, ומצד שני לצמצם את נוכחותו.

במתח שבין אנדרטה להיכל

הדואליות הזו חוזרת גם במתח שבין מבנה לאנדרטה. במקור, ההיכל תוכנן כאנדרטה פתוחה לשמיים שבתחתיתה בריכת מים, וזאת ללא גג, ללא דלת כניסה וללא מיזוג - סימני ההיכר של מבנה. אלא שכאשר ניגשו האדריכלים לביצוע, הם התבקשו שבהיכל יתקיימו גם עצרות זיכרון, ולכן תוכנן כאן קירוי-גג שקוף. הגג טרם הושלם במלואו, וביום הצילום הסגרירי בשבוע שעבר, ההיכל היה דולף ומוצף מים – שלא נוקזו לבריכה שבוטלה, אלא לדלי ולמגב של המנקה.

הולכים לאורך קיר השמות הספירלי(צילום: עמית גרון)

מתבוננים בשמיים(צילום: עמית גרון)

הבריכה המבוטלת הפכה לבימת נואמים, ולהיכל הוכנסו גם תצוגות מולטימדיה. כל אלה, יחד עם עלייה ספירלית ברוח מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, יצרו את התוצאה הסופית שמזכירה מוזיאון, עם שעות פעילות, סיורים מודרכים, משרדי הנהלה ותיאום ביקורים לקבוצות. בשנה האחרונה ביקרו בהיכל כמה רבבות אנשים: משפחות שכולות, יחידות צבאיות, משלחות רשמיות של משרד הביטחון, תלמידי של"ח, גימלאים, ועדי עובדים, מורי דרך ומטיילים.

המולטימדיה המוזיאלית היא שנותנת להיכל את צביונו. מסלול הביקור עובר לאורכו של קיר הלבנים העצום, שעליו חקוקים שמותיהם של 23,646 הנופלים. ביום השנה לנפילתו של כל אדם, נדלק אור זיכרון אלקטרוני לצד שמו. ביום הזיכרון הממלכתי - נדלקים כל האורות. עמדות מחשב לאורך המסלול מסייעות למבקרים לאתר שמות של הרוגים, ומוסיפות מידע מתומצת על אודותיו.

כדי לאפשר את התקנת המערכת, נבנה קיר כפול מאחורי קיר הלבנים. במסדרון שביניהם עוברת כל מערכת המיחשוב, הבקרה, החשמל והחיווט להפעלת אורות ה"יזכור" שמותקנים בגב הלבנים. חתך רוחב של ההיכל מראה את כמות הקירות הגדולה שמהם הוא בנוי: קירות פנימיים מלבנים לבנות מאלומיניום ומחופות בטיח, שמונחות בצורה מדויקת כדי ליצור את "מפל האור" המרכזי; מעקות זכוכית בין מפל האור לקצה מסלול ההליכה; קירות יזכור שבחזית כל אחת מהן חקוק שמו של ההרוג; ומעבר טכני שגם לו שני קירות. למעשה, מדובר במבנה בתוך מבנה בתוך מבנה.

שאלות שלא נעים לשאול

כך קרה שהאנדרטה הפכה למוזיאון או היכל שדורש צוות תפעול וניהול, משרדים חדשים באתר, ותקציב הקמה שהתקרב ל-100 מיליון שקל ( לא כולל הוצאות שוטפות של תפעול והנהלה). הסכום הלא זעום הזה כבר העלה בעבר את השאלה העקרונית, אם בכלל נדרשת אנדרטה (או היכל) לאומית בנוסף לאתרי ההנצחה הרבים שנמצאים ממילא בכל רחבי הארץ – בתי "יד לבנים", אתרי הנצחה יחידתיים, ציבוריים, עירוניים וכדומה.

מבט מההיכל לשמיים(צילום: עמית גרון)

גם היציאה החוצה, אל האור והאוויר, לא נותנת נחמה(צילום: עמית גרון)

התשובה שניתנה לשאלות האלה הייתה, שיש כ-2,000 חללים שאינם מונצחים באף מקום, וכי ראוי שיהיה מקום הנצחה ממלכתי, מרכזי ומרשים. עדיין, נשאלת השאלה אם הפרויקט היה חייב להיעשות בתקציב של 100 מיליון שקל. כשמדובר בנושא הטעון והרגיש של הנצחת חללי מערכות ישראל, השאלה הזו עלולה להישמע כקנטרנית וקטנונית, אך אולי כדאי שהיא תהדהד בחלל העצום והמרהיב של ההיכל. כי שאלה נוספת, שמרחפת בחלל בדומייה מציקה, כמעט ואסור להעלות על הכתב: האם הקיר שהושאר לנופלים הבאים יספיק, או שבקרוב יידרש פתרון יצירתי להרחבת ההיכל?

בתום הטיפוס הספירלי במעלה היכל הזיכרון הסגור והחשוך, יוצאים החוצה מהמחנק אל האור ואל האוויר הירושלמי הצלול, רק כדי לגלות שנקודת היציאה נמצאת מול החלקה הצבאית של חללי מלחמת יום הכיפורים. נחמה קשה למצוא בהר הזה.

• מתכננים: קימל אשכולות אדריכלים בשיתוף קלוש-צ'צ'יק אדריכלים (לימור עמרני, אדריכלית אחראית)
  

אלפי אנדרטאות הופכות את המדינה לאתר זיכרון גדול (צילום: אבי פז)