לפני 71 שנה, ביום הראשון ללימודיה האקדמיים, נכנסה לכיתה מי שתהפוך לאחת הנשים החשובות בשדה האדריכלות. דניס סקוט בראון הביטה מסביב, והיא נזכרת שכל מה שעלה בדעתה היה "מה כל הגברים האלה עושים פה?"
ההשתוממות שלה, כך היא נזכרת, נבעה מכך שעד אותו רגע תפסה את מקצוע האדריכלות כעיסוק נשי, משום שאמה הייתה אדריכלית. באותו יום היכתה בה התובנה - ראשונה מני רבות שבהן תיתקל בקריירה ארוכה ומפוארת - ואיתה תחילת ההתפכחות המגדרית הכואבת.
הסרט "חולמות ובונות" (קנדה, 2019), שיוקרן מחר (רביעי) בערב במסגרת פסטיבל "אפוס" בתל אביב, נכנס לבתיהן ולמשרדיהן של ארבע מהנשים המשפיעות ביותר על האדריכלות במאה השנים האחרונות. כולן מתגוררות כיום בצפון אמריקה, כולן יהודיות: דניס סקוט בראון, פיליס למברט, בלאנש למקו ואן חינקל, וקורנליה האן אוברלנדר.
בסרט הן פורטות את סיפוריהן, המתאגדים לכדי מסר מהודק על הכוח, הכישרון והתבונה של נשים בענף האדריכלות. נדמה שאין שבוע הולם יותר מזה שבו מציינים את יום האישה הבינלאומי, כדי לצלול למאבקן הממושך של ארבע נשות מקצוע מרשימות על איכות המרחב הבנוי שבני אדם ראויים לו, לא פחות ממאבקן המתמשך על תפיסת מקום במרחב המקצועי שבו הן פועלות - מרחב שאין בו שוויון הזדמנויות מגדרי, שוויון תעסוקתי, שוויון בשכר או שוויון בקבלת פרסים. לקראת הקרנת הסרט, שוחח ערוץ האדריכלות של Xnet טלפונית עם למברט ועם סקוט בראון.
מאבק ראשון מול אבא
ארבע גיבורות הסרט נולדו לפני מלחמת העולם השנייה, ותיכננו את העולם שקם מהריסות החורבן שהמיטה. למברט הקנדית חגגה השנה 93, והיא חדה כתער בסרט, כפי שהיא נשמעת בטלפון. בגיל 27 כבר ניהלה את מאבק הבכורה שלה, בעולם המתחדש של אחרי-המלחמה, כבתו הדעתנית והאסרטיבית של אחד האנשים העשירים בצפון אמריקה - סמואל ברונפמן, בעלי אימפריית הוויסקי "סיגראם". כשהיא נחשפה לתוכניות של המגדל העתידי שהוא עומד להקים במידטאון מנהטן בעבור משרדי "סיגראם", כתבה לו למברט מכתב זועף שבו פירטה את ביקורתה על תכנון ועיצוב מיושנים, כבדים ולקויים בעיניה.
כאן נכנסה האם לתמונה, וקראה לבת להשתלב בתכנון חלופי של גורד השחקים. למברט אילצה למעשה את אביה לשכור את שירותיו של לודוויג מיס ואן דר רוהה, מחשובי האדריכלים המודרניסטים במאה הקודמת ומראשי בית הספר "באוהאוס" לפני המלחמה, והתוצאה הייתה אגדית: אחת היצירות המשובחות והמוערכות באדריכלות המודרנית.
הזעם והאנרגיה של למברט לא איבדו מאום, כפי שאפשר היה להתרשם כבר בסרט התיעודי "האזרחית למברט", שם ראו כיצד נלחמה כלביאה על שימור המרקם העירוני ההיסטורי של מונטריאול אל מול הבולדוזרים שמוכנים להרוס אותו, והצליחה. לימים הקימה את CCA (המרכז הקנדי לאדריכלות), שהוא מפעל חיים רב מוניטין, המכיל כ-100 אלף פרטי אדריכלות מהחשובים בתבל. שם, גם היא התכופפה תחת חוקי השימור שלה-עצמה: האחוזה מהמאה ה-19 שמאכלסת את מרכז האדריכלות עברה שיפוץ, תוך שמירה על עברה.
עיניה הבוחנות של למברט ראו למרחוק. לא רק ביחס לשימור של מונטריאול הייתה לה דעה מובהקת, אלא גם על המגדלים בשדרות רוטשילד בתל אביב, כאשר התבטאה בחריפות נגד שתילתם של גורדי שחקים בלב המרקם ההיסטורי של "העיר הלבנה". לפני ארבע שנים כאשר הוזמנה לישראל לטקס הענקת פרס וולף (כאשה הראשונה שזוכה בו בתחום האדריכלות), הייתה לה הזדמנות לראות את הנזק מקרוב, ואפילו מבפנים.
"יש אזורים נהדרים בעיר הלבנה שראינו מהמגדלים שהוזמנו לשתות בהם", צוחקת למברט, כמי שמנסה למצוא חן ותועלת בתכנון עירוני שגוי. "כשבונים מגדל גבוה באזור כזה, אז במקום 100 בני אדם ב-40 בניינים יש 100 בני אדם במגדל אחד, וכולם נכנסים בדלת אחת. והדירות כל כך חסרות חן - תקרות נמוכות. קופסאות. לכן, אני חושבת שהסרט שלנו נהדר. הוא מראה את הערכים שהטרידו אותנו. איפה רצינו מגדלים, ואיפה דניס סקוט בראון ואני דאגנו לשימור. מה היו הערכים האקולוגיים של אדריכלית הנוף הכי חשובה בעולם, קורנליה האן אוברלנדר, והתכנון של בלאנש למקו ואן חינקל".
ארבעתכן מדגישות את העובדה שנשים היו מיעוט מובהק בתחום האדריכלות. את חושבת שדברים השתנו? כיום נשים כבר מוזמנות לשבת סביב השולחן?
"לא היה לי מושג שהייתי האישה הראשונה שזוכה בפרס וולף! בפרס פריצקר עושים עבודה סבירה, לא מצוינת, אבל מכובדת. כשרוברט ונטורי זכה בפרס, לא נתנו אותו לשותפתו דניס סקוט בראון, בטענה ששני אנשים לא יכולים לזכות בפרס. השנה נתנו אותו לשתי נשים. אנחנו היינו אדריכליות לפני 70 שנה; תראי את התחום היום, נשים הן כמעט שוות. זה לא היה מאוד מזמן, ואנחנו בשולחן עכשיו".
את הגדרת את התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר התחלת לפעול, כתקופת הגילוי של אדריכלות פורצת דרך. יש היום, לדעתך, אפשרות לגילוי אדריכלות חדשה ופורצת דרך? ומה צריכים להיות הערכים שלה?
"אף פעם אין באמת אדריכלות חדשה. יש שינוי, ממשיכים את מה שנעשה בעבר. מה שתוכנן אחרי המלחמה התחיל בגרמניה לפני המלחמה, ולפני כן במהפכה התעשייתית באנגליה. לאחרונה חל שינוי עם עליית המודעות לסביבה, שזה נושא שהתחיל בשנות ה-60 ולקח לו זמן לשקוע".
"כל מה שאנחנו עושים צריך להיות שווה-ערך או יותר טוב ממה שהיה קודם, אבל לצערי זה לא כך, כי הכל סובב כסף, And the bloody dollar. הכל מסחרי, אז בניינים לא נבנים לטווח ארוך ואינם מותאמים לאנשים. חיים בקופסאות. אדריכלות היא על איך אנשים חיים, ולא על איך אנשים עושים כסף. בניין נהיה אובייקט לעשיית כסף, ולא כדי לפרוח בו ולחיות חיים מדהימים".
במבט לאחור, מה הכי השפיע על הקריירה שלך, לטוב או לרע?
"אני חושבת שזה היה המורה שלי לפיסול. התחלתי לעבוד איתו בגיל 10. הוא היה הומניסט, אז זה היה טבעי לו. היו לו חיות, שתינו תה, הוא הקריא לי סיפורים והוא לימד אותי לראות. אחרי שפיסלתי, הוא היה מוציא אותי מהחדר ומכניס אותי שוב, והייתי צריכה להתבונן בעבודות שלי ולבקר אותן".
דניס סקוט בראון למדה ולימדה את לאס וגאס
כשדניס סקוט בראון סיימה את לימודי האדריכלות באוניברסיטאות מובילות בארה"ב, היא פנתה למחקר ולהוראה. באמצע שנות ה-60 הסוערות בארצות הברית, וספציפית באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה שם לימדה, היא ובעלה-שותפה האדריכל רוברט ונטורי נסעו עם הסטודנטים ללאס וגאס, כדי לערוך מחקר על המרחב הציבורי של עיר ההימורים המדברית. כך נולד אחד מספרי האדריכלות המכוננים של המאה הקודמת, Learning from Las Vegas.
היא זוכרת את השנים הגועשות בברקלי, שהתבלטה כמוקד מחאת ה-Free Speech Movement. אלפי סטודנטים דרשו לאפשר דיונים פוליטיים ולקדם את חופש הדיבור בקמפוסים האמריקאיים. "זה היה מאוד קיצוני, it blew the mind of the citizens", מוסיפה סקוט בראון. "בבית הספר אמרו לנו 'אתם מתכננים מקומות ציבוריים שאנשים לא אוהבים. למה שלא תלכו ללמוד מלאס וגאס לראות מה אנשים אוהבים?' - אז נסענו", היא נזכרת השבוע. "ראינו איזו 'תקשורת' יש במרחב".
באמתחתה של סקוט בראון גם מחאות פחות מילוליות. בעשור הראשון שלה כאדריכלית היא צילמה כ-10,000 תמונות, שהקנו לאדריכלית החוקרת (כך היא מעידה על עצמה) את הכינוי Wayward Eye (עיניים בלתי צפויות, מרדניות). אלה היו עבודות תיעוד מעוררות השתאות של המרחב הלבן שבו גדלה ביוהנסבורג, דרום אפריקה. ברחוב South Street היא נאבקה מול הרשויות, כדי לשמר לא רק את המרקם האנושי והאדריכלי הקיים, אלא כדי להיטיב את תנאי המגורים של התושבים.
כמי שבחנה את המרחב דרך עדשת המצלמה, סקוט בראון שינתה את האופן שאדריכלים מביטים במרחב העירוני. בעדשתה היא תפסה דימויי-מפתח שעד היום מצוטטים בבתי ספר להוראת אדריכלות. "כשצילמנו את התמונה לא דמיינתי שזה יגיע כל כך רחוק", היא מתפעלת בצניעות מהעובדה שסטודנט ב"בצלאל" מצא בה השראה. "אני אוהבת את העבודה שהייתה לי ההזדמנות לעשות, ועכשיו אני בת 88 ואני כותבת ספר. הוא עוסק בשאלה איך להזיז את האדריכלים, ואיך להרחיב את הראייה דרך העיניים, כי הם לא אוהבים לקרוא - אז רק לראות. אני חושבת שלאנשים יש לב טוב, אבל אין להם הכלים".
האזכור של "בצלאל" בשיחה משרה עליה דוק נוסטלגי, והיא מעלה זיכרונות מילדותה בדרום אפריקה: "חזרתי מבית הספר, השמש הגיעה מהמערב, היו לנו חלב ועוגיות, וסבתא שלי צופה בהיטלר. היא דיברה גרמנית, והיטלר צרח, והיא צרחה חזרה 'שקרן, שקרן, שקרן'. כל מי שנשאר באירופה - כולם מתו, והשאר עלו לישראל. בדרום אפריקה, מהנדסים שלא יכלו למצוא עבודה לימדו אותנו מוזיקה ואמנות. הייתה לי ילדות עשירה בהרבה מהחברים שלי פה (באמריקה, ה"ש)".
כל פועלה של סקוט בראון – אדריכלית בחסד, סופרת, מבקרת, מי שלימדה דור שלם של אדריכלים איך להתבונן וכיצד להוביל מחאה – התאדה ברגע שהוא נבחן במיקרוסקופ המגדרי של ועדת פרס פריצקר. אז, ב-1991, המגדר קבע לחבר השופטים את הכללים: ונטורי, בן הזוג והשותף, מקבל את הפרס; זוגתו-שותפתו – נשכחת מאחור.
22 שנה מאוחר יותר, קמו סטודנטים מאוניברסיטת הרווארד וניסחו עצומה הדורשת לתקן את העוול, ולהעניק בדיעבד את הפרס גם לסקוט בראון. לקרן פריצקר גם לא היה תירוץ של הענקת פרס לאדם אחד, משום ששנתיים קודם לכן (2001) זכו השותפים ז'ק הרצוג ופייר דה מרון. לעצומה הצטרפה קבוצת "נשים באדריכלות", אך קרן פריצקר דחתה את הדרישה על הסף. "אני לחמתי על זה עד הסוף, ולכן אני עדיין לא מוזמנת לטקס הפרס, ואפילו נמצאת באמברגו ממנו. אני הפכתי אותו ללא קביל", טוענת סקוט בראון, בשיחה השבוע. "זה Weak minded prize. אני אוהבת פרס שאני יודעת מדוע קיבלתי אותו".
בחזרה ללמברט, כששואלים אותה מי האדריכלים שראויים היום לזכות בפרס פריצקר, היא יורה ללא היסוס: "משרד דילר סקופידיו". וספציפית, האדריכלית אליזבת דילר, אחת משלושת השותפים במשרד הניו יורקי המצליח שתכנן, בין היתר, את טיילת היי-ליין הפופולרית במנהטן. "היא אדריכלית מבריקה", אומרת למברט, "יש לה דרך לחשוב בצורה כה צלולה, והיא עושה סרטים נהדרים עם אנשים שגרים על ההיי-ליין. הם גם עשו את בניין Roy and Diana Vagelos Education Center באוניברסיטת קולומביה. הוא נבנה על מגרש קטן בגובה בינוני, כשלכל קומה יש תוכנית שונה, כשיש מקום שאנשים יכולים להיפגש ולעבוד יחד. יש לו היבט כל כך אנושי".
והנה הצמד הנשי שגרף את פרס פריצקר 2020:
