צופית גרנט, אשת תקשורת, מנחת התוכנית "אבודים" (רשת 13) ונשיאת עמותת "אנוש". בת 55, בזוגיות ואם לשניים, גרה ברמת־גן.
מתי התחלת לעבוד עם פגועי נפש?
"כשהייתי בת 28 ואחי היה בן 32 וקיבל את ההתקף הפסיכוטי הראשון שלו. כמובן לא ידעתי מה זה ונכנסתי לפאניקה, וגם אמי ואחותי. חרב עלינו עולמנו, גם נפשית, וגם זו הייתה פדיחה - מה זה הדבר הזה מחלת נפש? מה לנו ולבתי משוגעים? במשך שנים הסתרתי את זה. לא סיפרתי לאף אחד את האמת. אמרתי שלאח שלי הייתה תאונה".
ואז?
"בשנת 2005 עשיתי את התוכנית 'שעות אמיתיות' בערוץ 10, ובתוכנית האחרונה ביקשתי לעסוק בפגועי נפש. הבנתי שלהתבייש במצב זה סטיגמטי ודוחה, ולמרות שנתקלתי באותן סטיגמות גם במהלך הכנת התוכנית, חשפתי את אחי והתנצלתי בפניו פומבית על כך שהתביישתי בו. כשהתוכנית שודרה קיבלתי טלפון מבשמת אדמון, דוברת 'אנוש', העמותה הישראלית לבריאות הנפש, שאני חייבת לה את חיי. היא ביקשה שאבוא לעודד משפחות של פגועי נפש כדי שלא יתביישו. התחלתי להופיע מול משפחות, ואמרתי שחשוב שלא נתבייש אלא שנחולל שינוי. כך החל הרומן הגדול והכי משמעותי בחיי, ובהמשך הפכתי לנשיאת העמותה".
חשבת שתצליחי להשפיע על רבים?
"לא חשבתי על ההשפעה שתהיה לי. התחלתי את הפעילות שלי בתהליך הדרגתי והחיבור שלי לנושא היה ממקום פשוט, נקי וטהור בתור אחות של עמירם. אחר כך הפכתי להיות מישהי שמבינה קצת יותר מאחרים ועוזרת לאנשים לפתח סבלנות לפגועי הנפש, ולמשפחות לפתוח את הבית ואת הנשמה למען האנשים האלה. נכנסתי לעולמם לאט־לאט, ובכל שנה יצרתי נרטיב אחר בתוך עמותת 'אנוש'".
מה זה אומר?
"אם בהתחלה נלחמתי בסטיגמות, בשנה שאחר כך אמרתי, 'בואו נקרב את מתמודדי הנפש לקהילה', ובשנה השלישית אמרתי, 'בואו נקרב את הקהילה למתמודדי הנפש'. הלכתי לשכונה שעשתה עליהום על בית שהושכר לדיור מוגן למתמודדי נפש, ועשו שם הפגנות. דיברתי עם התושבים. אחר כך, באיזושהי תערוכה, פגשתי את האנשים שהקימו את 'חירם', ההוסטל המיוחד לפגועי נפש, וביקשתי שייקחו אותי איתם כדי לעזור ולמנף את המקום. זה התחיל ממקום קטן והיום 'חירם' מציע חלופת אשפוז.
"לאט־לאט התחלתי ללמוד איך מטפלים בפגועי נפש בסקנדינביה ובמדינות אחרות, איך משלבים אותם בקהילה ואיך משנים תודעה. בזכות ההיכרות שלי כמטופלת עם הפסיכיאטר והפסיכותרפיסט פרופ' גיל זלצמן, היום מנהל בית החולים גהה, פעלתי בנושא תפיסת השיקום בבתי החולים, כי בתי חולים הם מקום סטיגמתי ומקובע שפוגש את פגועי הנפש ברגע הכי קשה שלהם. אמרתי בבתי החולים, 'אתם לא מבינים שום דבר בשיקום. אנשים מגיעים לעשרה ימים או חודש־חודשיים, ויוצאים בלי תפיסת עולם רחבה ואמונה בכוח של האדם לחיות בתוך הקהילה באופן שפוי, תפיסה שנותנת להם תקווה'.
"בהופעה שלי אני מדברת על כך שכל חיי רציתי להיות רופאה. המקום שנוגע בקהילה ונותן לאנשים את היכולת להיזכר בכוחות שלהם וביכולות הריפוי שלהם, הוא מקום שהיום אני לוקחת אליו את האמנות שלי. המון אנשים שואלים אותי איפה אפשר להתנדב, ואני עונה: 'לכו עם הפצע, תקשיבו ללב שלכם. אם הפצע שלכם הוא ילדים אוטיסטים או חולי אלצהיימר, תמנפו קהילה מוחלשת במקומות שנוגעים בכם'. אני קיבלתי דרך 'אנוש' הזדמנות להשתמש בתכונה הכי בסיסית שלי: הרצון להזכיר לאנשים את העוצמה שלהם בלי להפוך את החולשה שלהם לכיב שמוריד אותם ביגון שאולה. זה מה ששלח אותי לעבוד בזה בעוד תחומים, כולל הבמה שקיבלתי בטלוויזיה להתרסק על נושאים עד הסוף, כמו בסדרה על הניכור ההורי או ב'אבודים'. אני מצליחה כשאני הולכת עם משהו עד הסוף".
ומי השפיעה עלייך לטובה?
"זוהר יעקובסון, שהיא הסוכנת שלי והרבה יותר מכך. אנחנו בן אדם אחד. בתה של זוהר, טל, נפטרה מסרטן בשנת 2009, וזוהר היא דוגמה בשבילי לאישה שלקחה את הכאב הכי גדול בחיים ועובדת איתו כדי לא לשקוע לתוך צער אינסופי. טל שינתה את העולם בדרכה והיום זוהר משנה את העולם. היא הקימה את 'חלאסרטן', פורטל לצעירים חולי סרטן וגם את 'מרכז טל' בבית החולים תל־השומר. בתחילת פברואר הושק מקום קטן לחולים צעירים גם באונקולוגית של רמב"ם בחיפה. מעבר לכל זה, זוהר חיברה אותי לאמונה. אני באה מילדות כל כך כואבת וממשפחה די אתאיסטית, ומגיל 25, שבו פגשתי את זוהר, אני מחוברת לאמונה".
