"למה בחרת להתמחות בגריאטריה?" רופאות מראיינות את ד"ר הילה קורח

לצורך הכתבה הזו פנינו לרופאות מתחומים שונים וגם לרופאות בדרך וביקשנו מהן להפנות לה שאלה שמסקרנת אותן במיוחד.

ד"ר איליין ויינפלד, מומחית ברפואת משפחה המתמחה בגריאטריה מבית החולים בילינסון:

מתי ולמה התקבלה אצלך ההחלטה ללמוד רפואה

"אני מניחה שזה בא מהמקום של האמא הפולנייה. אמא שלי כל השנים טפטפה לי להיות רופאה. גם היא וגם אבא שלי הרגישו שזה מתאים לי באיזושהי צורה, אבל לקח לי זמן לגלות את זה בעצמי. אני זוכרת שההחלטה התקבלה בדיוק אחרי שסיימתי את התואר השני (קורח עשתה תואר ראשון בפסיכולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטת תל־אביב ותואר שני בדיפלומטיה לפני שלמדה רפואה, י"מ). הייתי בת 26, התחתנתי ונסעתי עם בעלי לירח דבש בקוסטה־ריקה. היו שם הרבה נסיעות ארוכות שגרמו לי לחשוב מה אני רוצה הלאה בחיים. אמנם כבר אז הייתה לי קריירה בטלוויזיה והגשתי את תוכנית הבוקר שלוש פעמים בשבוע, אבל דווקא בגלל זה היה לי חשוב להמשיך ללמוד. הייתי מסיימת לעבוד בתשע בבוקר וזה הותיר לי הרבה זמן פנוי. אני מודה שהחלום להיות רופאה נראה לי אז גדול בכל קנה מידה, אבל הרגשתי שאם לא אנסה עכשיו, זה יהיה אבוד. הסיבה שנמשכתי לעולם הרפואה היא כי אני מאוד אוהבת תעלומות, כמו בסדרה 'האוס', שמגיעים לרופא חולים עם כל מיני תלונות והוא יודע לחבר את הנקודות. זו חידה שכוללת גם אינטראקציה בינאישית וגם יכולת לעזור, שזו בעיניי זכות גדולה".

"אמא שלי כל השנים טפטפה לי להיות רופאה"(צילום: שי פרנקו, סגנון: ליאת לבן אדרי)

ד"ר אידית וייסבוך, רופאה בכירה במרפאה כללית באר־יעקב:

מדוע בחרת להתמחות דווקא בגריאטריה? האם השיקולים לבחירת ההתמחות קשורים לאורח החיים העמוס שלך

"כמו כל סטודנט לרפואה, עברתי הרבה תהפוכות בבחירת ההתמחות. בסופו של דבר החלטתי לבחור בגריאטריה, כי אני מאוד אוהבת זקנים וגם כי אני מאוד אוהבת קשר לטווח ארוך".

"היום אנשים נכנסים לגיל השלישי ויוצאים ממנו לפעמים אחרי הרבה מאוד שנים. כמו שמישהו אמר פעם בחוסר חן אבל לגמרי בצדק: 'אנשים היום מסרבים למות'. ואותם אנשים רוצים גם לשמור על איכות החיים שלהם תוך כדי. הרפואה של היום מאפשרת את זה, אבל זה נורא תלוי לאן מגיעים. ברגע שאתה מגיע למרפאה שבה מטפל בך מישהו שגם מטפל בצעירים בני 16, אתה לא בהכרח מקבל את הטיפול האופטימלי בכל מה שדרוש לצרכים, לתרופות ואפילו לתשומת לב. לפעמים קצת מוותרים על הקשישים. יש הנחה ש'זה לא יכול להשתפר יותר מדי', וזה ממש לא נכון. אני מניחה שגם סבא שלי, שסבל ממחלת ריאות COPD ונפטר לפני שש שנים, בגיל 92, השפיע עליי בבחירה. לגבי העומס בחיים שלי, ייתכן שבגלל זה לא נמשכתי מלכתחילה למקצועות הכירורגיים, שהם הרבה יותר תובעניים וההתמחות בהם יותר ארוכה. אבל אני לא מרגישה לרגע שעשיתי פשרה".

ד"ר שרה מדאוט, מתמחה במיון מבית החולים בילינסון:

את מרגישה שמטופלים מתייחסים אלייך אחרת מכיוון שאת מפורסמת?

"לפעמים כשמטופלים מזהים אותי, יש שיחה מביכה, במיוחד מהצד שלי, למשך 30 שניות, ואז ממשיכים כרגיל. בדרך כלל אומרים: 'יה, איזה קטע. בדיוק ראיתי אותך בטלוויזיה'. אבל מעולם לא נתקלתי במישהו שאמר: 'קחו ממני את מגישת הטלוויזיה הזו'".

אז אף פעם לא ביקשו רופאה אמיתית במקומך?

"תמיד מבקשים רופא אמיתי. זה כבר עניין אחר. באופן כללי יש נטייה לא להכיר בנשים כרופאות. תמיד חושבים שאת האחות. אבל זה קורה בלי קשר לפרסום שלי".

מה לגבי היחס של הצוות?

"אני חושבת שבאופן כללי רופאים נחלקים לשני סוגים: יש כאלה שמרגישים שכדי להיות רופאים טובים יותר ושחוקים פחות הם צריכים לעסוק בתחום נוסף בחיים שלהם. אז יש שעושים טריאתלונים, יש שהופכים למדריכי יוגה, ראיתי הכל מהכל. מנגד, יש כאלה שחושבים שאם את לא עוסקת רק בזה, שאם את לא נושמת־אוכלת־ישנה־חיה רפואה, בחיים לא תהיי רופאה טובה באמת. לאורך כל שנות לימודיי והסטאז' שמעתי הרבה דיבורים עליי מאחורי הגב. כאלה שלא ראו את מה שאני עושה בעין יפה. אמרו שאני מתייחסת לרפואה כחלטורה, אמרו שעושים לי הנחות. תמיד באתי למחלקה עם סכין בין השיניים כי ידעתי שאני צריכה להוכיח את עצמי פי שבעת אלפים יותר מאחרים. את הסטאז' אגב סיימתי בהצטיינות, אבל זה בכלל לא מעניין אותם. יש כאלה שחושבים שקיבלתי את זה בחסד ולא בזכות. אז בסדר. אי־אפשר שכולם יאהבו אותך. זו הבנה קשה מאוד (היא אומרת בטון משועשע), אבל צריך להתמודד איתה".

"תמיד באתי למחלקה עם סכין בין השיניים כי ידעתי שאני צריכה להוכיח את עצמי פי שבעת אלפים יותר מאחרים"(צילום: שי פרנקו, סגנון: ליאת לבן אדרי)

ד"ר סיוון פרל, רופאה במכון ריאות מבית החולים אסף הרופא:

כאישה, האם את מתכוונת לקדם את נושא רפואת הנשים בישראל הנמצאת די מאחור ביחס לגברים

"יש לי חברה לספסל הלימודים בשם יסמין פרהדיאן, שרק לעקוב אחריה בפייסבוק פתח לי עולם שלם בכל מה שקשור לרפואה מגדרית. אני עוד לא יודעת איך אשתלב בתחום, אבל ההכרה בקיומו ממש פתחה לי את הראש. כשאני מדברת על רפואה מגדרית, אני לא בהכרח מתכוונת למחלות ולבעיות נשיות, אלא על רפואה כללית שיש בה הבדל בין שני המינים. נשים וגברים יכולים לסבול מאותה מחלה בדיוק או לקבל את אותה תרופה בדיוק, אבל כל אחד מהם יחווה תסמינים שונים. ידוע למשל שנשים מתות יותר מהתקפי לב מגברים. אחת הסיבות היא שמפספסים אצלן את הסימנים. זאת משום שבמשך שנים תחום הרפואה נשלט על ידי גברים, וכל ההנחות והממצאים התבססו על גברים. זה תחום סופר־חשוב, שרק עכשיו מתחילים לחשוף את הקצה שלו. כרגע נעשית עבודה קשה מאוד כדי לעורר כלפיו מודעות, כך שאולי במקרה הזה, לפחות, אוכל לעזור".

• עוד שאלות של רופאות להילה קורח בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים