"בקיצור, תולדות העיצוב" הוא לא רק ספר חובה לסטודנטים לעיצוב. ספרם החדש של פרופ' קני סגל ופרופ' יונתן ונטורה (הוצאת ''ספרי עליית הגג'') הוא הרבה מעבר לכך: לראשונה מוצגים בעברית רוחב היריעה ועומק השורשים של היצירה העיצובית, ותולדות העיצוב נפרשים כחלק מהמארג המורכב של ההתפתחות האנושית. רשת ההקשרים שטווים המחברים סביב לידתם של חפצים – מהם מוכרים לכל, מהם מוכרים בעיקר ליודעי חן, וגם כאלה שרובנו מעולם לא הקדשנו להם רגע של מחשבה – מאירת עיניים.
"החפצים האלה הם מאבני היסוד של הישרדותו והתפתחותו של המין האנושי'', כותבים השניים. "כדי להבין את מהותו של חפץ מעוצב עלינו להבין את ההקשר ההיסטורי, התרבותי והחברתי שבו הוא נוצר, את החומרים שמהם הוא נוצר, ואת טכנולוגיות הייצור והתפיסות האסתטיות השכיחות באותה תרבות ואותה תקופה".
סגל מתמחה בעיצוב למרחב הציבורי, לתחבורה ולהייטק, ייסד ועמד בראשם של החוגים לעיצוב תעשייתי בשנקר ובמכללת הדסה. ונטורה נמנה עם קומץ אנשי אקדמיה בעולם, שפועלים בשדה האנתרופולוגיה של העיצוב, מרצה באקדמיות בארץ, ועמית מחקר בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון. ביחד הם מעבירים כבר עשר שנים במכללת הדסה את הקורס "עיצוב בין תרבויות", המבוסס על שלוש תרבויות עץ: היפנית, האפריקאית וזו של השייקרז בארצות הברית. תוצריו של הקורס הייחודי מצליחים לעורר התפעלות מדי שנה מחדש.
כאן בחרנו להציג - בקיצור נמרץ – שבע אבני דרך מתוך הספר. המשותף לכולן הוא התמורות המשמעותיות שחלו בעקבותיהן בחברה ובתרבות האנושית.
אבן החכמים
לקראת סוף תקופת האבן, לפני כ-12 אלף שנים, יצר האדם את הפטיש-גרזן הראשון, המוכר לנו עד היום. היכולת לתכנן, לפתח ולייצר מוצר שימושי מורכב – חיבור בין אבן לידית, היוצר כלי ציד קל להנפה, שניתן לשאתו כמה ימים ועם זאת משקלו מאפשר לחתוך ולנפץ – היוותה קפיצה אבולוציונית עיצובית.
יצירת הגרזן – אובייקט יחיד שעונה על מספר רב של צרכים – הצריכה שילוב של שלוש טכנולוגיות נפוצות באותה תקופה: גילוף מוט עץ, שברור אבן ועבודה עם עור, לחיבור בין השניים. עבור לקטים-ציידים הנתונים בתנועה מתמדת היה מדובר במהפכה אמיתית, כזאת שבאפשרותה לשפר את סיכויי ההישרדות של הקהילה כולה. כבר במעשה הזה, מסבירים סגל וונטורה, אפשר לראות את ניצניו של העיצוב המודרני, כלומר את היכולת להסתמך על תכנון ומחשבה עצמאיים, הנובעים מבְּריף עיצובי ומתמקדים בפונקציונליות ובמתן מענה לצרכים אמיתיים של משתמשים.
ככל שהתרבות האנושית התפתחה והשתכללה, מצביעים סגל וונטורה, אנחנו עדים לתהליך שבו חפצים מעוצבים צוברים רבדים של משמעויות, עד שבמקרים רבים חפץ מבטא נרטיב או רעיון מופשט, ולא רק עונה על צורך שימושי מוגדר. שתי דוגמאות בולטות לתהליך הזה הן הפירמידה והצלב.
אדריכל העל הראשון בהיסטוריה
פירמידת המדרגה של ג'וֹסֶר בסקארה שבמצרים, שנבנתה בין השנים 2611-2630 לפני הספירה, היא המקרה המתועד הראשון שבו מבנה מעוצב וחשוב מבחינה תרבותית מגלם מערכת נרטיבים מורכבת. זו היתה צורה חדשה של עיצוב מרחב ושל מבנה, שנבנה לראשונה על בסיס של אבן, ולא של לבני הבוץ ששימשו לבנייה אז.
בנייתה של הפירמידה הצריכה פיתוח של טכנולוגיות חדשות, שינוע כמויות אדירות של חומרים ורתימת כוח אדם בהיקף חסר תקדים. כמו היום, אִמחוֹתֶפּ, מתכנן הפירמידה, עבד לפי בריף: בניית מבנה שיעורר השתאות, יפיץ מסר של שליטה, יבטא מערכת אמונות וישמש כמתחם קבורה נצחי לחיי העולם הבא של המלך ג'וסר. וכמו בעיצוב המודרני, בחירת הצורה הייתה חשובה בדיוק כמו בחירת החומרים המתאימים למימושה.
תוך כדי בנייה פיתח אמחותפ טכניקות חדשניות, שהשפיעו על עיצוב המבנים אחריו ושינו את תולדות האדריכלות. אחת הדוגמאות היא השימוש בעמודים לא כמרכיב תומך בשלד המבנה, אלא כרעיון אדריכלי, כתוספת קונספטואלית. נראה, אומרים סגל וונטורה, כי אמחוטפ השתמש במאפיין זה, וברבים אחרים, כחלק מאסטרטגיה עיצובית שנועדה לבדל אותו ממעצבים אחרים ולעורר יראה באמצעים עיצוביים. אפשר לראות את אמחותפ כאדריכל-העל הראשון בהיסטוריה.
פירמידת המדרגה של ג'וסר הייתה זו שהובילה את מתכנני הפירמידות בתהליך ארוך של ניסוי וטעייה עד לפירמידה הקלאסית בגיזה, הנחשבת לאחד משבעת פלאי העולם העתיק.
המיתוג של האב, הבן ורוח הקודש
דוגמה מרתקת אחרת היא הצלב. כשביקש קונסטנטינוס הראשון, קיסר האימפריה הרומית, לאמץ את הנצרות ולהפכה מדת נרדפת לדת הרשמית של האימפריה כולה, הוא הבין שעליו לפעול לניתוקה משורשיה היהודיים, ולבידולה מדתות פגניות שרווחו בכל תחומי השליטה של רומא.
בשנת 325 לספירה הזמין קונסטנטינוס את מנהיגי כל הקהילות הנוצריות לוועידה, כדי לקבוע תקן אחיד לנצרות בכל רחבי האימפריה. באותה ועידה – וועידת ניקאה הראשונה – נקבעו עקרונות הכנסייה הנוצרית, ובין היתר אומץ הצלב כסמלה המרכזי של הדת הצעירה.
במונחים של היום, אומרים סגל וונטורה, המהלך של קונסטנטינוס הוא למעשה מיתוג מבריק בקנה מידה עצום. קונסטנטינוס, הם מסבירים, הבין את חשיבותו של סמל גרפי רב עוצמה, שיאחד תחת דגלו את כלל המאמינים. "סמל מופשט, שיצלח את השפות המקומיות וייצג מגוון כמעט אינסופי של ערכים אוניברסליים מעבר לתחנות חייו של ישו (...) שייצור פלטפורמה חדשה לזהות קולקטיבית".
הבחירה בצלב לא הייתה מקרית, ומגלמת רעיון מרכזי וידוע בעיצוב הגרפי: ככל שהעיצוב פשוט יותר, קל יותר לזכור אותו ולהעתיק אותו. היום אנחנו קוראים לסמל מעין זה לוגו, ואנחנו כבר יודעים שהלוגואים המוצלחים ביותר בהיסטוריה הם אלה הקלים לשכפול ולהפצה, ושהשימוש בסימון גרפי יעיל הרבה יותר משימוש באותיות, שהן תלויות שפה מקומית.
הכל בזכות ארכוף קטן
המכשירים הקטנים ביותר יכולים להיות בעלי השפעה עצומה. כזה היה הארכוף. היצור החי המרכזי בסיפור התפתחותה של אירופה מהעת העתיקה לעידן המודרני, כותבים סגל וונטורה, היא הסוס. לכן, אחדים מהפיתוחים העיצוביים המשמעותיים בתקופת ימי הביניים התמקדו בסוס: הרתמה, הפרסה, המחרשה הכבדה – והארכוף.
היו אלה הפרנקים (תחת הנהגתו של קארל מרטל, 688-741 לספירה) שהבינו באופן מלא את האפשרויות הגלומות בשימוש בארכוף. התקן הברזל הטבעתי, הקשור בצדי האוכף, מסייע לרוכב לטפס על גבו של הסוס, וחשוב מכך – מחזק את יכולתו להישאר ישוב באוכף.
בזכות הארכוף יצרו הפרנקים סוג חדש של לחימה רכובה. ומכיוון שלחימה זו נשענה על סוסים מאומנים ומתוחזקים ושריונות למיניהם, שעלויותיהם היו גבוהות ביותר, הפכו הוצאות אלה, שהושתו על הפרשים הלוחמים, למעין ''דמי כניסה" למועדון חדשני של לוחמים בעלי טכנולוגיה מתקדמת. חיל הפרשים הוביל ליצירתה של אליטה חברתית חדשה – אצולת לוחמים, שבתמורה לנאמנותם ולשירותם קיבלו קרקעות מידי השליט.
מצב זה תרם לחיזוק הפיאודליזם – המבנה החברתי ההיררכי שאפיין את ימי הביניים באירופה, שבראשו עמד המלך, מתחתיו אצולת הלוחמים הרכובים, ותחתם האריסים העמלים, החקלאים ואנשי המלאכה, שהוצמדו לקרקע שקיבלו הפרשים מהמלך.
בין הנול האוטומטי הראשון למחשב
בשנת 1804 הציג ז'וזף מארי ז'קאר, טווה משי צרפתי, את הנול החדש שפיתח: נול מכני, שמאפשר לתרגם כל דוגמה מבוקשת לכרטיסיות מנוקבות. כל דוגמה הכילה עד 4,000 כרטיסיות שחוברו זו לזו ברצף, ושרשרות הכרטיסיות הללו אפשרו לארוג באופן אוטומטי דוגמאות דפוס מורכבות בהרבה מאלו שנארגו עד אז ביד, במהירות גבוהה יותר, ללא טעויות ובעלות נמוכה.
אבל הפן החדשני ביותר בנול של ז'קאר הוא היכולת שנתן ליצרן, לשכפל כל דוגמה באופן מדויק אינספור פעמים. זו הייתה ההמצאה ששינתה את פני ייצור הטקסטיל, השפיעה על תהליכי האוטומטיזציה של מגוון תעשיות בתקופת המהפכה התעשייתית, והיוותה אבן דרך במעבר לייצור תעשייתי המוני.
שבע שנים בלבד לאחר כניסתו של הנול לשוק הצרפתי כבר פעלו 11,000 נולים מבוססים על הטכנולוגיה של זָ'קאר, והמצאתו אף הולידה, שנים מאוחר יותר, את שפות התִּכנוּת המבוססות על שמירת מידע בעזרת מערכת בינרית של כרטיסיות מנוקבות (אם אתם סקרנים לפצח את הקשר בין הנול לחברת IBM האמריקאית ולפתרון הסופי של הרייך השלישי, הספר מחכה לכם).
ארמון בבנייה טרומית
''התערוכה הגדולה'' היה שמה של התערוכה הבינלאומית הראשונה למוצרים בייצור תעשייתי, שהוצגה בלונדון ב-1851. את המבנה החדשני שהוקם לשם כך נבחר לתכנן ג'וזף פקסטון, גנן בעל שם וחבר פרלמנט, שהתמחה בתכנון חממות משוכללות, בהן גידל צמחים אקזוטיים (בין היתר תרבת את זן הבננות המוכר היום בעולם המערבי).
פחות משנה עמדה לרשותו כדי לתכנן, לעצב ולהקים את המבנה הייחודי שהציע, המבוסס על מתכת וזכוכית. פקסטון עמד במשימה המאתגרת באופן מעורר הערכה, ובתום שמונה חודשים בלבד עמד בהייד פארק המבנה המסובך, הייחודי והגדול ביותר בעולם באותה תקופה (563 מטרים אורכו, 139 מטרים רוחבו ו-41 גובהו). "התוצאה הייתה מבנה מפעים ומרהיב, שעיצובו השפיע על התפתחותה של האדריכלות המודרנית", כותבים סגל וונטורה.
הקריסטל פאלאס הורכב מאלפי קורות ועמודי ברזל, שהיוו את השלד ותמכו במעטפת זכוכית שקופה. כל אלה יוצרו מבעוד מועד, הובלו לפארק הלונדוני והורכבו באתר התערוכה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה בקנה מידה כה גדול שימוש בבנייה טרומית, הנסמכת על מודולים סטנדרטיים של מתכת וזכוכית, שיוצרו בייצור סדרתי. בשונה מהנהוג, קורות הברזל נותרו חשופות ולא הוסתרו או קושטו, וצורת המבנה, שהזכירה את הבזיליקה הרומית האופיינית לכנסיות הקתוליות, הושתתה על צורות גיאומטריות פשוטות ולא מצועצעות.
"ה'ארמון' של פּקסטוֹן", מוסיפים סגל וונטורה זווית לחדשנות הבניין, "היה כנראה המבנה הראשון שנבנה על בסיס מאפיינים ידידותיים לסביבה". למשל, יריעות קנווס שנפרשו על הגג כדי לשלוט טוב יותר בטמפרטורות בפנים וכדי להימנע משמש ישירה. או רפפות לאוורור, שנפתחו ונסגרו לפי הצורך ובהתאם לתנאי מזג האוויר. גם את הסיכון לשלום גג הזכוכית תחת גשמי אנגליה הביא פקסטון בחשבון, ותכנן מערכת הנדסית מתוחכמת לניקוז המים. לא יהיה זה מוגזם לומר, קובעים סגל וונטורה, כי המבנה המהפכני שינה את לונדון המודרנית ואף את בריטניה כולה.
הקשר היפני של אבי העיצוב המודרני
אחד מהקולות הבולטים בתרבות החזותית במחצית השנייה של המאה ה-19 הוא כריסטופר דרסר, שאותו מכתירים סגל וונטורה לא רק כאבי העיצוב המודרני, אלא גם הפוסט‑מודרני. דרסר היה תיאורתיקן שהוביל תפיסות חדשניות הקושרות בין אסתטיקה לפונקציה, ומעצב פעיל – אחד הפוריים בדורו, והראשון שהיה איש מקצוע עצמאי שעבד עם מגוון יצרנים.
דרסר היה גם בוטנאי ששלח ידו באיור, ואיש העולם הגדול שהוזמן בידי הממשל האמריקאי לכתוב דו"ח על מוצרים לבית, ובידי ממשלת יפן לבחון את פוטנציאל יחסי המסחר בין ארץ השמש העולה לאירופה. בהמשך אף היה שותף בחברה שייבאה לאנגליה חפצי אמנות דקורטיבית מהמזרח הרחוק.
דרסר עבד עם מגוון חומרים – מתכת, עץ, זכוכית, קרמיקה – ועיצב ממניפה ועד ארון, מספלים ועד טפטים, מאריחים מעוטרים וכלי נוי מזכוכית ועד מגש מתכת לטוסטים (שמיוצר עד היום בידי חברת אלסי). כמו וויליאם מוריס וחברי תנועת הארטס אנד קראפטס, הוא חש רתיעה מהעיצובים הכעורים וחסרי הנשמה שאפיינו את תחילת העידן הטכנולוגי, וקרא להחזרת האיכות לעיצוב התעשייתי.
בשונה מחבריו לתנועה, הוא ראה חשיבות רבה באסתטיקה וביופי גם של מוצרים שימושיים בייצור המוני. "קישוט הוא זה אשר, בחיבור לתועלתני, הופך את האובייקט למקובל יותר, דרך הוספת מידה של יופי שלא היה מושג באופן אחר. הוא מעניק לאובייקט קסם חדש", אמר.
בעיצוביו הרבים בולטים יסודות גיאומטריים המתאפיינים באסתטיקה נקייה וכמעט מינימליסטית, ולצדם עיצובים הנשענים על קישוטים מורכבים. אך בשני המקרים, מדגישים סגל וונטורה, מכוון המוקד העיצובי לעבר היכולות, הצרכים והמאפיינים של התעשייה.
