בצד המינימליזם האירופי שהתלבש עלינו כאילו היינו סקנדינביה, מככב לו במקביל, כבר כמה שנים, טרנד הפוך (ולא פחות אירופי): דוגמאות עשירות, צבעים עזים ועומס אלמנטים. אפשר לנחש ששני הטרנדים הם תגובה למציאות חיינו – את הצרכנות שאינה יודעת שובע מאזן המינימליזם, ואת הטכנולוגיה שמנכרת אותנו ממגע אישי ואינטימי מאזנת תשומת לב לפרטים, לרוב בעבודת יד.
הכמיהה הרומנטית לתקופה "פשוטה'' יותר, והנוסטלגיה למלאכות יד ויצירות אותנטיות או פרימיטיביות, מתבטאות בשימוש בחומרים טבעיים ובעלייתם של טרנדים טרופיים, אפריקאיים, מרוקאיים ומקסיקניים – כולם צבעוניים מאוד, דחוסים בפרטים ובדוגמאות.
הניגוד הזה בין קדמה לכמיהה למסורת העסיק את איש האשכולות הבריטי ויליאם מוריס, שחי באמצע המאה ה-19, בשיאה של המהפכה התעשייתית. מוריס היה סופר והוגה דעות, מתרגם ומעצב רב תחומי. בעיני רבים, הוא שהכניס את הרב-תחומיות לעיצוב ולאמנות, וחיבר ביניהן בתנועה שהנהיג – "ארטס אנד קראפטס". ובלי ששמנו לב, מוריס עשה קאמבק, והדוגמאות האר-נובו הבוטניות שלו מככבות לאחרונה גם בקולקציות של טפטים וטקסטילים לבית, וגם בבגדים.
בשנות חייו חזה מוריס בתיעוש האדיר של אנגליה בכלל ולונדון בפרט. תאורת הגז נכנסה לבתי הבורגנים ושינתה את הרגלי החיים והבילוי, כמו גם את עיצוב הפנים: החדרים הפכו מוארים יותר, ולכן אפשר היה להתייחס לפאר על הקירות. אלו היו שנות הטפטים, "כיסויי הקירות", כפי שכינו אותם הבריטים (wallcoverings, ולא wallpapers). תעשיית הקיטור הביאה את הרכבות והאוניות ששינו את כללי המסחר והייצור; פסי הייצור התעשייתיים שינו לא רק את מבנה המשפחה המודרנית וסגנון החיים, אלא גם את איכות האוויר שנשמו בעיר.
כמו רבים מהוגי הדעות והאמנים של אותה התקופה, מוריס היה בן למשפחה אמידה, שיכול היה להרשות לעצמו לממש את אהבתו לאמנות, ודרך האמנות שלו – את החזון האוטופי שלו לעתיד "פשוט יותר", חזרה אל הטבע ואל עבודות היד.
הוא הקים עם האמנים אדוארד ברן ג'ונס וגבריאל רוזטי (הפרה-רפאליטים), את תנועת Arts and Crafts, שהחייתה בין היתר את אמנות הטקסטיל המסורתית. התנועה החזירה את דוגמאות האר-נובו הטבעיות והזורמות ואת האמנות ה"דקורטיבית" לבתים רבים, פרטיים וציבוריים, בלונדון וסביבותיה.
מוריס גם כתב רומן אוטופי ("חדשות משום מקום", שתורגם לעברית בשנת 2015) על בן תקופתו ובן דמותו, שמתעורר בשנת 2102 ומגלה שהשפעתה של המהפכה התעשייתית התמתנה, ולונדון חוזרת להתנהל כאנרכיה אידילית, עם מודעות אקולוגית ואמנותית.
ההתרפקות העכשווית על עיצובים נוסח הסלון הוויקטוריאני של אמצע המאה ה-19 לא שונה מזו של מוריס, ויחד עם העלייה העצומה שחלה בשימוש בטפטים בשנות חייו, חוזרות דוגמאות הטפטים של החברה שהקים אל חיינו.
בקולקציות של Moriss & Co נמצא שפע ויקטוריאני של טפטים, שטיחים, וילונות, בדי ריפוד וכריות, והכל בעומס מסחרר, כמעט מחניק. עמודי הקטלוג של החברה נראים כמו צילומים מבתים ויקטוריאניים, נאמנים לתקופה. את המותג הבריטי הוותיק לעיצוב פנים יסד מוריס בשנת 1875. ''מוריס אנד קו'' פעלה עד מלחמת העולם השנייה, ונסגרה בשנת 1940. היום החברה פועלת תחת Stlyle Library הבריטית, שמהווה מטרייה לכמה חברות טפטים וטקטסיל בריטיות ידועות. את הקולקציות המגוונות שלה אפשר למצוא בחנויות שונות בארץ, ביבוא של חברת דקו-רום.
בעוד הטפטים של מוריס יקרים למדי, אפשר למצוא במחיר זול יותר את ההדפסים היפהפיים שלו, בקולקציית בגדים שנעשתה בשיתוף פעולה עם H&M. הקולקצייה (שכבר כמעט אזלה) מציגה הדפסים רומנטיים קלאסיים על חולצות, חצאיות ושמלות. את הראשונה שלי קניתי בדקה וחצי, ואחר כך חזרתי לקנות את השנייה והשלישית.
בין הדוגמאות אפשר למצוא על הבדים (וגם בטפטים!) את הדפסי Lily Leaf (עלי החבצלת), Marigold (ציפורני החתול) ואת ראשי המרגניות (Pimpernel), שמקורם בעיצובי הטפטים שכיסו את קירות חדר האוכל של מוריס בביתו, ''קלמסקוט האוס''. היום זהו בית פרטי, ולעיתים רחוקות אפשר לבקר בו, בסיורים שמוציא מוזיאון העיצוב הלונדוני ויקטוריה ואלברט. הדפס Woodford Plaid הוא גרסה מודרנית לאריג המשבצות הקלאסי, ובאופן דומה, The Brook ("הפלג") הוא הדפס שנוצר ב-2015 בהשראת הטפטים של ימי הביניים.
דוגמת ה-Snakeshead, שבמקור הודפסה בטכניקת החתמה על בדי כותנה, היתה אחד ההדפסים המועדפים על מוריס לבדי צ'ינץ (אריגי כותנה מצופים), ודוגמה מצוינת לכשרונו בשילוב הדרמטי עם הענוג.
רוחו של מוריס שורה גם בכתביו של ג'.ר.ר. טולקין, מחברם של סדרות ההוביט ושר הטבעות. טולקין הושפע עמוקות ממוריס, שתרגם סאגות איסלנדיות והעריץ את השבטים הגותיים והגרמאנים. מוריס כתב פנטזיות וסיפורי פיות שהושפעו מהתרבות הזו, וטולקין גלגל אותה הלאה, לימינו אנו.
אם יצא לכם לבקר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון (אם לא – רשמו זאת לביקור הבא!) אולי ישבתם בקפיטריה יוצאת הדופן שלו. הסיפור של הקפיטריה נפלא: בשנות ה-80 של המאה ה-19 תאורת הגז רווחה בלונדון, ותושבי העיר יכלו לצאת עד מאוחר למוזיאון סאות' קנזיגנטון, כפי הוא נקרא אז. הנרי קול, מנהל המוזיאון, הגה את הרעיון של הקפיטריה, כשביקש לשלב תרבות עם בידור. את הבאים קידמו שלושה חדרים מפוארים, שנשמרו עד היום, למעט תוספת של גופי תאורה נפלאים ומודרניים במרכזם.
החדר הראשון נפתח בשנת 1856, ושלושת החדרים הקיימים היום עוצבו בשנת 1867, ונקראים על שם המעצבים שלהם: חדר גמבל, חדר פוינטר וחדר מוריס.
מוריס עיצב אותו בגיל 31, לפני שהתפרסם כמנהיג התנועה לאמנות ומלאכת-יד. הקירות הירוקים מעוטרים בדוגמאות של עלי זית, ומעליהם סצינות של כלבי ציד רודפים אחרי ארנבות, והשפעות אליזבתניות. הדוגמאות שעיצב בקפיטריה הזו היוו השראה לעיצובים המאוחרים שלו.
יש משהו טוטאלי בדוגמאות של מוריס, ולכן קשה לי לדמיין את הטפטים שלו מודבקים, למשל, על קיר אחד בלבד בחדר השינה, בתוך בית מודרני. אבל מי שמוכן להתמסר לטוטאליות ולעטוף חדר שלם בדוגמאות האלו, יזכה להקיף את עצמו בפאר ובהדר של זמנים אחרים, ויוכל לבהות שעות בקירות ולדמיין שהוא באנגליה של המאה ה-19.
