כולם היו בהלם באולפן של סקיי ניוז כשאמה ברנט, בעלת טור ב־Sunday Times Magazine, שדרנית רדיו וטלוויזיה ב־BBC, שיתפה את הצופים בעובדה אחת פשוטה: "אני במחזור ממש עכשיו". זה קרה בתוכנית החדשות הבריטית בשידור חי, שבה דנו, בין היתר, ביוזמה חדשה שעלתה לאפשר ימי מחלה לנשים בזמן מחזור. ברנט, שרצתה להעלות השגות בעניין, חשבה שכדאי לעשות זאת בדרך אישית. את תגובות שותפיה לפאנל, כולל נשים, היא מתארת כגיחוך, מבוכה ותדהמה, שהסיטו את הדיון המרכזי לשאלה מדוע הייתה צריכה בכלל לדבר על כך בטלוויזיה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
כן, הדבר הטבעי הזה, הווסת שפוקדת נשים במשך כשבוע בכל חודש במשך עשרות שנים מחייהן, הוא נושא שעדיין מהווה טאבו גדול - דתי, חברתי, פוליטי - דבר שהשתיקה לכאורה יפה לו.
ברנט, שנדהמה מהתגובות שעוררו דבריה, מכנה זאת תרבות השתקה לכל דבר, תרבות שפוגעת - איך לא - בעיקר בנשים עצמן. מאז עברו שלוש שנים. לאחרונה הוציאה ברנט ספר חדש - .Period, בהוצאת הארפר־קולינס, שפותח הכל בלי היסוס, מעז לגעת בנושאים שטרם דיברו עליהם, ומנסה להפוך את ההשתקה לדיבור חופשי, את הבושה לגאווה גדולה (ובאנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב – Period Pride).
אמה ברנט מדמיינת מה היה קורה אם לגברים היה מחזור
דרך סיפורה האישי וסיפורים של נשים רבות שראיינה ומעוררים הזדהות רבה, מביאה ברנט תמונת מצב כוללת על ההשתקה ומחיריה, וגם על הצורך בפתיחות ובגילוי לב לגבי המחזור הנשי. מעבר למחאות אישיות שתרמו להעלאת המודעות לנושא - כמו זו של הבלוגרית קיראן גנדי שרצה את מרתון לונדון כשהיא מדממת במחזור - יש כאן עניין רחב יותר שנוגע ורלוונטי לכולנו.
קיראן גנדי רצה את מרתון לונדון כשהיא מדממת במחזור
השתיקה פוגעת בבריאות
כל אחת זוכרת מתי קיבלה את הווסת הראשונה שלה, אומרת ברנט בפתח הספר, ואת זו שלה היא מתארת כחוויה ציבורית שאולי זרעה את זרעי הספר הזה. הפעם הראשונה שלה הייתה כשבילתה עם אמה במרכז מסחרי. את מראה אמה שרצה ברחבי המרכז כשהיא מספרת לכולם שלבתה יש דימום ראשון והיא חייבת למצוא תחבושת במהירות, היא כנראה לא תשכח לעולם. החוויה החיובית הזאת סימנה לה דרך, אולם למרות זאת לא הובילה לפתיחות מספקת סביב הדימומים הכבדים והמייסרים שמהם סבלה. ככה זה במשפחה שלנו, אמרו לה כשהתלוננה.
רק שני עשורים מאוחר יותר, בעקבות התעקשות שלה מול ממסד רפואי אטום, גילתה שהיא סובלת מאנדומטריוזיס, מחלה כרונית דלקתית שכרוכה בהתרחבות של הרירית מחוץ לרחם וגורמת כאבים עזים. ברנט, שכאמור סבלה תמיד מימי מחזור מייסרים מאוד, חשה הקלה מסוימת כשהחלה ליטול גלולות נגד היריון. כשהחליטה להפסיק ליטול אותן במטרה להרות חזרו ימי המחזור הקשים, אבל במשך שנתיים לא הושג היריון. במסגרת הבירור היסודי שערכה גילתה שהיא חולה באנדומטריוזיס בשלב 2 מתוך 4, שטרם פגע לגמרי באפשרות להרות. בסופו של דבר הרתה בהפריית מבחנה וכיום היא אמא לילד. במהלך התהליך הארוך הבינה ברנט שגם אמה וסבתה סבלו כנראה מאותה מחלה, אולם פשוט לא אובחנו כי לא דיברו על זה כלל.
הפתיחות לדבר על אופי המחזור, כמות הדימום, הכאבים - מול משפחה, מול חברים, מול רופאים - היא חלק מהזכות הבסיסית לאיכות חיים, היא כותבת. מעבר לכך ולמניעת מחלות עתידיות, הפתיחות הזו חשובה להעלאת המודעות והרחבת המחקר בנושאים אלו. אנדומטריוזיס, הפוגעת בכ־10 אחוזים מהנשים בגיל הפריון, לא נחקרת כמעט כלל, עדיין לא יודעים מה מקורה וכיצד ניתן לשפר את מצב החולות בה. לשם השוואה, על כל חולה בסוכרת בארצות־הברית משקיע המכון האמריקאי הלאומי לבריאות 35 דולר לשנה למימון מחקרים; על כל אישה הנלחמת באנדומטריוזיס - פחות מדולר לשנה. "אם לגברים היה מחזור, התרופה לכך בוודאי הייתה כבר קיימת היום", אומרת ברנט.
יפניות מקבלות חופשת מחלה
כמה מאיתנו דיברו עם הבוס/ית בגלוי בימים של כאבי דימום חזקים? כמה מצאו סיפורי כיסוי על מיגרנות וכאבי בטן במקום לדבר מפורשות?
מחקרים שנעשו מגלים שרוב הנשים מעדיפות לשקר ולהמציא מחלות שונות ומשונות, העיקר לא לספר מדוע קשה להן יותר בימים מסוימים בחודש. סיפורה של אחת המרואיינות בספר ממחיש זאת בצורה ציורית ביותר: "יש ימים בחודש שלבשתי רק מכנסיים שחורים, חיכיתי שאנשים אחרים יעזבו את החדר כדי לבדוק שהכל בסדר איתי... פעם כשהייתי צריכה לנסוע במסגרת העבודה בהסעה מיוחדת, ארגנתי לעצמי תיק גדול שאוכל לשבת עליו במכונית... פחדתי שאלכלך. כי לפעמים אנחנו כל כך סובלות, ולא מדברות על זה, ולא יכולות להיות בטוחות שלא יגלו... אחר כך אפשר לצחוק על הפתרונות האלה כמו לשבת על תיק, אבל אנחנו לא צוחקות עם החברים לעבודה, אנחנו בעצם צוחקות על עצמנו".
סיפור נוסף הוא של אשת עסקים, שחזרה משבוע פגישות בגיברלטר בדרך לרצף פגישות במרכז לונדון: "מיד כשנחתתי, הרגשתי שהדימום מתחיל. אני רק עם מכנסיים דקים. רצתי לשירותים בשדה התעופה, מצאתי טמפון, אולם הכל הסתבך כשניסיתי להכניס אותו והתמלאתי כולי כתמי דם... הרגשתי מובסת לגמרי ותהיתי למה אנשי עסקים לא צריכים להתעסק עם דברים כאלה לפני פגישות... כמובן, אם הייתי מסבירה את האיחור לפגישות, הגברים לא היו מקשיבים יותר לשום דבר שאני אומרת, ובמקום להתייחס בהבנה, הם היו נכנסים לטראומה והייתי צריכה להתנצל על הדיבור הפתוח..."
זה מוביל לשאלת "חופשת המחלה" לנשים במחזור, מדיניות פופולרית במדינות באסיה, כמו יפן, דרום־קוריאה וטייוואן. חברת Coexist הייתה הראשונה בבריטניה שהציעה לנשים ב־2016 את האפשרות לחופשת מחלה במהלך ימי הווסת. במהלך שלוש השנים מאז, האפשרות כמעט לא נוצלה. רוב הנשים חששו מההשפעה של חופשת מחלה בשל סיבה זו על תדמיתן כעובדות ראויות. החברה נתקלה גם בתגובות של נשים שראו בכך חזרה של הפמיניזם מאה שנה אחורה.
לנוכח רגישות זו מציעה ברנט חשיבה מקלה אחרת: במקום מדיניות של "חופשת מחלה" בזמן המחזור, לעבור למדיניות של התאמות בעבודה שיהפכו את החיים קלים יותר. למשל, למצוא מקום במשרד שבו אפשר לשכב לחצי שעה, מקום חשוך שבו אפשר להתבודד מעט, מתן אפשרות להתגמשות קלה בשעות העבודה, רשות לפתוח חלון ועוד. למעשה, להכליל את ענייני המחזור במסגרת מדיניות עבודה כוללת של בריאות ואיכות חיים - Wellness - שיכולה לגעת בהכל, החל מחברות במועדון כושר ועד אפשרות להקפאת ביציות. אגב, מדיניות גמישה דומה עולה לכותרות בימים אלו בנוגע לעובדות בתקופת מנופאוזה, גיל המעבר.
דם הוא לא כחול
חלקים נרחבים בספר מוקדשים לאספקטים הכלכליים הקשורים למחזור הנשי. כמעט שכחנו, אבל עד שנות ה־30 של המאה הקודמת נשים הכינו בעצמן את מוצרי היגיינת המחזור שלהן באמצעות פתרונות טבעיים שונים. מיליוני נשים בעולם עדיין עושות זאת. אולם עם התפתחות מוצרי הטמפונים והתחבושות, נעשה המחזור בעולם המערבי בן־לילה מקור רווח גדול לחברות מוצרי ההיגיינה ולשוק הפרסומי הנלווה להם.
לצד הכסף הגדול, תרמו החברות רבות להגברת ההשתקה בנושא כשהציגו עד לאחרונה את המחזור בצורה מגמתית (פרפרים, דם כחול, ריקודים - איזה יופי). ניצני השינוי כבר כאן, אך הדרך עדיין ארוכה. שני תאריכים בולטים שכדאי לזכור: 1985 – הייתה השנה הראשונה שבה המילה "מחזור" הושמעה בטלוויזיה האמריקאית, בפרסומת של טמפקס. עד אז החברות לא היו מסוגלות להגיד זאת. במקום זאת השתמשו בתחליפים רבים כמו "התקופה הזו של החודש", "הרגע המרכזי" ועוד. הכבוד להגיד זאת נפל בידיה של קורטני קוקס, אז שחקנית לא ידועה שאמרה בפרסומת: "האם את משתנה לשבוע אחד בגלל הזמן הזה של החודש? עדיין משתמשת בתחבושות? אז תרשי לי להגיד לך ישירות. טמפקס יכולה לשנות את הדרך שבה תרגישי בתקופה הזו... זכרי, יש תחושה עם טמפקס. היא יכולה ממש לשנות את הדרך שבה את מרגישה בזמן המחזור".
וקדימה ל־2017 - כמעט מאה שנה לאחר השקת מוצרי המחזור, סוף־סוף הראתה חברת באדיפורם הבריטית למוצרי היגיינה נוזל אדום בפרסומת. הסיסמה: BloodNormal#. אולם גם אז הפרסומת שודרה רק באון־ליין ולא בטלוויזיה. לא צריך להגזים כנראה.
העיוורון כלפי סוגיית המחזור החודשי קיים גם במקומות אחרים. קחו למשל את אפל ואפליקציית הבריאות שלה Health, שהושקה ב־2014 ככלי למעקב בריאותי ולא כללה את המחזור הנשי. אחרי מחאה ציבורית העניין תוקן.
ועוד עיוות בתחום: עד היום לא קיים אימוג'י של מחזור. יש אימוג'י של צואה. יש אימוג'י חדש יחסית של הנקה. יש 12 סוגים של אימוג'י רכבות. מחזור? ממש לא. בשנים האחרונות, בעקבות לחצים, החלו לדון בעניין. הצעה מקורית לאימוג'י של זוג תחתונים לבן עם טיפת דם עליו נדחתה. הסיבה? לא אוניברסלי מספיק. האימוג'י שאושר לבסוף הוא של טיפת דם אדומה והיא תושק כמייצגת כל דימום שהוא, לא רק מחזור. ומה עם אימוג'י של טמפון קטן?
הדודה הגיעה לביקור ועוד כינויים מוזרים למחזור החודשי
כשלא מדברים על וסת בגלוי, היצירתיות של "שמות החיבה" חוגגת. יותר מ־150 שמות כאלו נאספו בספר ומראים עד כמה אנחנו מגוחכות כשאנחנו לא אומרות בדיוק מה שעובר עלינו. חלק מהכינויים גם מדגישים את הסלידה מהמאורע. בעברית, למשל, חוץ מלהגיד פשוט "קיבלתי", יש המעדיפים להגיד "אני מחורבנת", "הדודה הגיעה לביקור", "דגל אדום", "כיפה אדומה".
ומה קורה בעולם?
===========
הרבה כינויי מזון: בלאדי מרי, כבד מדמם, הסנדוויץ' של דרקולה, מרק עגבניות
ביקורים של אורחים מפתיעים: דודה פלו בדיוק הגיעה, חבר ותיק מבקר אותי, חבר מיוחד בא, ונוס הגיעה לביקור
אדום שולט: אני באדום, הצבא האדום בעיר, חתול אדום, דרקון אדום, הים האדום
ובמבט בינלאומי: בצרפת - האנגלים נחתו; באמריקה - לרד סוקס יש משחק ביתי; בברזיל - אני עם צ'יקו; בסין - האחות הקטנה הגיעה; באתיופיה - הפרח החודשי; בפינלנד - מחלת הפרה המשוגעת; בהולנד - מרק העגבניות מבושל מדי וברומניה - סנטה קלאוס הגיע.
הטרנסים נגד חברות מוצרי ההיגיינה
"מחזור אינו רק של נשים", צעקה כותרת הפוסט מיולי 2017 ובו תמונתם של טרנסג'נדרים מדממים במכנסיהם. הכותב, קאס בליס, אמריקאי בשנות ה־20 שלו, אקטיביסט טרנסי א־בינארי ויוצר האתר bleedingwhiletrans# ועמוד האינסטגרם The Period Prince. המחאה שלו, שעוררה סערה בזמנו, כוונה בעיקר נגד חברות ההיגיינה הנשית שממתגות בוורוד את מוצריהן ומתעלמות ממציאות החיים של טרנסים רבים.
המחאה מבטאת למעשה מורכבות עמוקה יותר. אם דיבור על מחזור הוא טאבו לנשים המדממות מדי חודש כחלק מהמחזור הטבעי שלהן, עבור טרנסים שאינם מזהים עצמם כנשים או כגברים הדימום אינו רצוי והדיבור עליו הופך לטאבו גדול עוד יותר. המאבק של קאס ועמיתיו הוא למעשה מאבק לשינוי מודעות עמוק הרבה יותר: לא לכל הנשים יש מחזור וזה לא הופך אף אחת לפחות נשית אם אין לה. מצד שני, לא כל מי שיש לו מחזור מזהה עצמו כאישה.
פירות מאבק הטרנסים, אגב, כבר מבשילים. חברת "פרוקטר אנד גמבל" הודיעה השבוע כי בעקבות פניות של טרנסים אליה, היא מסירה ממוצרי מותג אולווייז למוצרי היגיינה את סמל "ונוס" (עיגול על גבי צלב), המסמל באופן מסורתי את המין הנשי, זאת כדי שמוצריה יפנו גם ללקוחות טרנסים וכאלה שאינם מגדירים את מינם באופן בינארי. הסמל החדש שעליו עובדים בימים אלה, אומרים בחברה, יענה על צורכיהם של כל מי שמשתמשים במוצרים.
