יומני היקר שלום.
אני מנצלת את הרגעים הבודדים שהצוררים נמצאים במקלחת כדי לכתוב לך, כי רק אלוהים יודע איך הם יגיבו אם הם יתפסו אותי יושבת לרגע. אתה יודע איך זה, הם לוקחים את זה ממש קשה כשאחד מאיתנו מתיישב ונראה שנוח לו. ישר בא להם משהו, מישהו מרביץ למישהו, נוצר צורך לקום. לעזאזל, למה בבית הזה אין עליית גג שאפשר להסתתר בה כמו שצריך? למקרה שיום אחד, הרבה אחרי שכבר לא אהיה פה, מישהו ימצא את היומן הזה ויתהה מה עלה בגורלי, אספר שאנחנו נמצאים רגע לפני שחודש יולי מסתיים ואוגוסט משתלט על לוח השנה. ואתה יודע מה זה אומר, יומני – שהחופש הגדול בשיאו.
אפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה ולומר: "וואו, כל הכבוד לנו, שרדנו חצי חופש ונשארנו בחיים כדי לכתוב על זה ביומן. אבל אתה מכיר אותי טוב יותר ובוודאי יודע שאעדיף להיצמד לחצי השני שאומר: "למהההההההההההה אלוהים למהההההההההההה עוד חצי חופש לפנינו, ועוד החצי הקשהההההההההה".
#רקאומרת - עוד טורים של אהובית רבי גולן:
- שיגעון של חופשה: בחזרה לטיול המשפחתי באירופה - אחרי רבע מאה >>
- דילמת קיץ: סופשבוע חופשי ומְבַדֵּר או קמפינג משפחתי מְאַתְגֵּר? >>
- הורים יקרים, בבקשה עזרו לאהובית להחליט: ילד שלישי, כן או לא? >>
הגיהנום הוא הזולת (בבריכת שחייה)
אתה לא מבין מה קרה. רשמנו את הגדולה לחוג שחייה. עכשיו תשאל את עצמך מה רע, בילוי בבריכה בחום הזה של פ"ת? אז תן לי לומר לך, זה רע. רע מאוד אפילו. בוא נגיד שאני מעדיפה לנסוע באוטובוס בלי מזגן כשלידי מישהי אוכלת פיתה עם פסטרמה ולא ללכת לבריכה. ככה רע. פעמיים בשבוע אני מוצאת את עצמי עולה על בגד ים ונסחבת עם שניהם לקאנטרי, כי מה לעשות - מישהו צריך להיות שם בזמן שהילדה בולעת מים.
בוא נשים שנייה בצד את העובדה שכל ילד שצולל להנאתו, אני מחליטה שהוא טובע וממהרת לשלוף אותו מהמים ולהזמין מד"א (יש מצב שהחדשות קצת משפיעות עליי) - המחשבה שאני חולקת חלל רטוב עם אנשים שרמת ההיגיינה שלהם מוטלת בספק, היא זו שגומרת אותי מבפנים. אני מדמיינת את טיפות המים הקטנות מלטפות את הכרס השעירה של האיש עם בגד הים הקטן מדי ששוחה מולי, ואז מטיילות לכיוון שלי ומטפסות לי על הרגל, היד, השיער, וגם, אלוהים תעזור לי כאן, הפה – ובא לי ליטרלי למות.
החוויה הזו לא הגיונית בעיניי ולא ברור לי מי היחצ"ן שהצליח להוציא לה שם של חוויה מהנה. ואני מנסה להתעלות על עצמי, להתחבר כמו כולם לרגע ולא לסבול כל כך, נשבעת שאני מנסה, אבל זה חזק ממני. קורים שם דברים נוראיים, יומני. זוועות של ממש. ולא, אני לא מדברת על כמות הפיפי במים – זה שקוף, לא רואים את זה, ומה שאתה לא רואה, לא פוגע בך.
אני מדברת על דברים שרואים. ואתה יודע מה אני רואה? אני רואה ילדים עם נזלת שתלויה מהאף ועדיין לא החליטה לאן מועדות פניה ואני יודעת, יומני, אני יודעת שבעוד שנייה היא תמצא את דרכה למים. ומה אז? אז היא תשוט ביני ובין שאר המתרחצים כמו חננה נון גרטה ולאף אחד כאן לא אכפת. תגיד לי אתה, איך אני אמורה להישאר שם ולהמשיך להתנהג כאילו לא קרה כלום? כאילו כיף לי?
תתאר לך מה רבה המצוקה שאפילו לִבו של הבנחמש שלי, שלרוב מאוד מרוכז בצרכים שלו ושלו בלבד – נמלא רחמים עליי. בכל זמן השהות שלנו בבריכה כל מה שהוא עושה (מלבד לחלץ ממני הבטחה לארטיק) זה לצעוק על המבלים: "לא להשפריץ על אמא שלי! היא לא אוהבת מים! אמרתי ל־א ל־ה־ש־פ־ר־י־ץ ע־ל א־מ־א שליייייייי!".
זה נשמע לך כמו התנהלות תקינה, יומני? אובייסלי הייתי אמורה להיוולד אוליגרכית עם בריכה צמודה או אי פרטי ובלי טיפות שמטיילות בין אנשים זרים. לא ברור לי למה הגורל לא ראה איתי עין בעין במקרה הזה.
חוויה חוץ גופית בקניון
והגיהינום לא נעצר על שפת הבריכה, לצערי. פעם אחת שעמם לי והחלטתי שזה יהיה רעיון טוב להעביר זמן איכות עם הבתשבע בקניון. לא יודעת מה עבר לי בראש. היא בדיוק חגגה יומולדת וחשבתי שזה יהיה נחמד לקנות לה שמלה חדשה לכבוד המסיבה. דמיינתי אותנו מסתובבות בין המדפים כמו קייטי הולמס וסורי קרוז, חברות כאלה, מצחקקות, מלקקות גלידה (אני את שלי, היא את שלה ואת שלי).
ובכן, שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהמציאות. אתה לא מבין מה הלך שם. לא הפסקנו לריב מהשנייה שהחנינו את האוטו ועד השנייה שיצאנו משם. ברשותך אעבור לאנגלית, כי הילדה בדיוק סיימה כיתה א' ומתברר שהיא יודעת לקרוא. אגב, גיליתי את זה כשהיא חיטטה לי בטלפון ושאלה למה כתבתי לאבא בווטסאפ שאני סובלת ושיזיז את התחת שלו ויבוא מהר הביתה.
קיצר, תחזיק חזק, מסתבר That she has NO taste בבגדים. אבל כלום. אפס. זירו. בכל מקום שנכנסנו היא הצביעה על הבגד הכי UGLY בחנות וסירבה בתוקף למדוד את כל האופציות המהממות שהגשתי לה. מה עושים במצב כזה? כל החיים את חולמת שתהיה לך בת ותוכלי לעשות לה צמות ולהלביש אותה בוורוד כאילו אין בעיות מגדר בעולם, והנה היא הגיעה לגיל שבו יש לה דעות והן שונות משלי. הן FUCKING UGLY.
ניסיתי להסביר לה שאני עובדת במגזין אופנה ושאני מהתחום ושלא אומרים לא לבגדים של זארה, אבל זה לא הרשים אותה. מצאנו את עצמנו עומדות באמצע הקניון וצורחות אחת על השנייה בקולי קולות. מה שמוזר, יומני, זה שתוך כדי המשבר חוויתי חוויה חוץ גופית – אשכרה הצלחתי לפרקים להתנתק מהסיטואציה ולראות את עצמי מהצד כמו "סופר נני". ומה אומר לך? זה לא נראה משהו.
איפה הקטע שאני אמורה להעצים את הילדה שלי? לתת לה תחושה של עצמאות? איך היא אמורה להבין שאני אוהבת אותה, לא משנה מה היא תבחר, ושאני מאחוריה בכל רגע נתון? מה עם העניין הזה שאני אמורה לבחור את המלחמות שלי? מסתבר שמאוד רציתי לעשות את כל זה, אבל לא במחיר שהיא תהיה לבושה UGLY.
בקיצור, יומני, כמו שאתה מבין, לא קל לי בתקופה הזו, אבל אני חזקה ולא מתכוונת לתת לחופש הגדול לשבור אותי. בעוד ימים ספורים נעלה על מטוס שייקח אותנו לאיטליה הציורית, לחופשה המשפחתית הראשונה שלנו אי פעם מעבר לים. האמת היא שאין לי מושג לקראת מה אני הולכת. אנשים שהיו שם מספרים שלא קל, אבל שעם הכדורים הנכונים אפשר לשרוד את זה. תחזיק לי אצבעות, יומן. שיט, הם בדיוק יצאו מהאמבטיה וקלטו אותי לוגמת מהקפה. הלך עליי.
