שיגעון של חופשה: בחזרה לטיול המשפחתי באירופה - אחרי 24 שנה

חצי יובל אחרי החופשה המשפחתית הטראומטית ההיא, אהובית רבי־גולן השאירה את הבעל והילדים בבית וטסה לחו"ל עם ההורים והאחיות. אז איך זה נגמר הפעם?

לשרוד זמן התארגנות בלתי סביר של חמש בנות, בולמוסי שופינג לא רצוניים ומוט סלפי (הקופץ מהמטוס אינו אבא של אהובית) (צילום: Shutterstock)
לשרוד זמן התארגנות בלתי סביר של חמש בנות, בולמוסי שופינג לא רצוניים ומוט סלפי (הקופץ מהמטוס אינו אבא של אהובית) (צילום: Shutterstock)

24 שנים עברו מאז שעלינו יחד על מטוס בפעם האחרונה. הייתי אז בת 14, גוש מקסים של תלתלים לא ברורים, חצ'קונים, גשר בשיניים ואפס מודעות עצמית. הדבר האחרון שהתחשק לי באותה תקופה זה לעזוב את החברים ולבלות את החופש הגדול עם ההורים פלוס שלוש אחיות קטנות. חו"ל שמו"ל. למי אכפת? תנו לי לשבת עם יתר הטינאייג'רים המיוזעים על הנדנדה המתקלפת בגן השעשועים ותעזבו אותי בשקט.

 

טיול שלם הסתובבתי עם פרצוף תחת ורטנתי מתחת לשפם (מילולית שפם, כאילו). תכלס, אני לא יודעת איך הם לא זרקו אותי באיזו אוטוסטרדה וברחו לנפשם
עבור ההורים שלי, לטוס עם כולנו היה סוג של חלום. הם חסכו שקל לשקל במשך תקופה ארוכה עד שהצליחו להגיע ליעד. כולם מסביב אמרו להם שהם משוגעים. הרי מי בניינטיז היה טס לאירופה עם ארבע בנות (הקטנה בת שנתיים), שוכר רכב ועובר ממדינה למדינה? ועוד בלי ווייז?! אולי רק עשירים פריבילגיים שיכולים להרשות לעצמם להטיס גם את הנני. אבל ההורים שלי לא נתנו לחיים או לחשבון הבנק לבלבל אותם.

 

אני לא זוכרת יותר מדי מהטיול ההוא, וטוב שכך. כי אם הזיכרון שלי היה יורד לרזולוציות, ככל הנראה הייתי קושרת חצוצרות רק מהמחשבה שתצא לי בת כמוני. אם תעברו על האלבום הזה (בבקשה אל) לא תמצאו תמונה אחת שאני מחייכת בה. טיול שלם הסתובבתי עם פרצוף תחת ורטנתי מתחת לשפם (מילולית שפם, כאילו). תכלס, אני לא יודעת איך הם לא זרקו אותי באיזו אוטוסטרדה וברחו לנפשם בתקווה שהאירופאים יעשו ממני בת אדם.

 

עברו השנים, עזבנו את הבית, התחתנו, עשינו ילדים, ונפלה ההחלטה לטוס יחד למדריד, רק אנחנו, המשפחה הגרעינית. יומולדת 60 לאמא זה תירוץ מספיק טוב להשאיר בבית 3 בעלים, 7 ילדים, 3 כלבים וחתולה - ולקוות שכולם ישרדו איכשהו עד שנחזור.

 

מישהו מטפל בך? (צילום: אלבום משפחתי )
    מישהו מטפל בך?(צילום: אלבום משפחתי )

     

    ככל שמועד הטיסה התקרב, ההתרגשות הלכה וגברה. כדי למתן אותה, בבוקר הטיסה התפוצץ לנו הדוד, אבא שלי עשה תאונה עם האוטו, ואחותי ההריונית לא הרגישה טוב ונאלצה ללכת למיון. אחרי שהכנסנו למרפי מכות ובעטנו אותו לכל הרוחות, הזמנו מונית גדולה ונסענו נתב"גה שקטים ומהורהרים, חוששים לשמוח פן משהו נוסף ישתבש.

     

    פיתות עם חביתה בדיוטי פרי ומרק חם במלון

    רק כשהגענו לירידה הארוכה הזו שמובילה לדיוטי פרי (נכון בחיים יש עליות וירידות? אז זו הירידה האהובה עליי), הסתכלנו אחד על השני והבנו שזה באמת קורה. לא יודעת ממה התרגשנו יותר, מהעובדה שכולנו יחד או מזה שכולנו שם בלי הילדים. פתאום קלטתי שזו הפעם הראשונה שלא רק לקחתי חופשה מתפקידי כאמא של, אלא במקביל גם חזרתי להיות הבת של. כלומר לא רק שאני לא צריכה לטפל באף אחד, פתאום יש מי שיטפל בי! עוד לא סיימתי את המחשבה ואמא שלי כבר הוציאה מתיק היד שלה פיתות עם חביתות שהכינה מבעוד מועד ועוגיות לקינוח.

     

    זה לא יאומן, לפעמים נדמה לי שהיא מתקשרת ישירות עם הבטן שלי בלי שום צורך שאתווך ביניהן. בשנייה הראשונה גלגלתי עיניים ("מה, כאילו, אנחנו במדבר? יש פה בתי קפה, כאילו. שיואו, מה הקטע המוזר הזה?") אבל כשנזכרתי כמה עולה סנדוויץ' בשדה, עבר לי.

     

    בחצות, אחרי יום ארוך ומתיש, הגענו סוף כל סוף לדירה. בעוד כולנו מנסים להבין מי ישן איפה ואיך עובד הברז באמבטיה, אמא שלי התחילה, כמו קוסם, לשלוף מהמזוודה שלה יותר מצרכים ממה שיש לי בבית. בתוך כמה דקות השולחן היה מפוצץ במטעמים, כולל מרק חם שרק אלוהים יודע איך היא הכינה באותו רגע.

     

    הפעם הייתי כל כך אסירת תודה, ממש על כל דקה ביום. בעיקר על זה שעל אף כל קשיי ההישרדות היומיומיים של ששתנו, הצלחנו איכשהו לעצור את המרוץ וליהנות שנייה מהדרך
    הכי מדהים היה לראות איך בשנייה כל אחת מאיתנו חזרה לתפקיד שהיה לה בילדות: אחות אחת מיד התייצבה לעזור במטבח, מהשנייה אף אחד גם ככה לא מצפה לכלום כי היא מפונקת, השלישית השתבללה לפתע לתוך הנייד שלה, והרביעית (יש מצב שזו אני) פשוט התיישבה מתוך הרגל וחיכתה שיגישו לה. גם העובדה שהייתה בדירה רק מקלחת אחת החזירה אותנו בפלאשבקים מטורפים אחורה. פתאום הצעקה "אנייייייי ראשונהההה" שוב מקבלת תוקף והופכת להיות עדות לגיטימית לחלוטין בבית המשפט לענייני משפחות.

     

    חמש בנות בבולמוס קניות בפריימרק

    ככה עברו להם ארבעה ימים עמוסים, אינטנסיביים ומצחיקים להחריד. אמנם אמא שלי הייתה הכוכבת של הטיול, אבל אם היינו צריכים להכריז על גיבור, את התואר היה קוטף בקלות אבא שלי, שהיה צריך לשרוד זמן התארגנות בלתי סביר של חמש בנות, בולמוסי שופינג לא רצוניים (לא אשמתנו שהפריימרק הכי גדול בעולם נמצא דווקא במדריד) ומוט סלפי אחד שהוא ממש התאפק לא להכות אותנו בו. רגע מוזר היה כשסחבנו אותו בהתלהבות לחנות הקסומה של פליינג טייגר, והוא כל כך רצה להרגיש חלק מהחוויה שהוא רכש פנקס בצבע כסוף מטאלי. דפנטלי הכי גייז שלו אבר.

     

    ביקור במקומות הקדושים (צילום: אלבום משפחתי )
      ביקור במקומות הקדושים(צילום: אלבום משפחתי )

       

      אל תטעו, לא הכל היה תותים בסנגריה. תחשבו למשל על סיטואציה שבה אתם יושבים עם ההורים במסעדה בארץ. לא יודעת איך זה אצלכן, אבל אצלנו זה לא, איך אומר את זה בעדינות - כיף. תמיד יש להם הערות מוזרות על האוכל, מנות להחזיר, תוספות להוסיף ובדיחות שגורמות למלצרית לרצות לדפוק את הראש בשפיץ של השולחן. עכשיו תמירו את כל זה לספרדית, כשברקע מוזיקה מחרישת אוזניים וקשיי שפה ברורים. קיצר, אני לא רוצה לדעת מה הטבחים עוללו לטאפאסים שלנו בטרם הגישו אותם לשולחן.

       

      אם אני צריכה לסכם את החוויה, ההבדל העיקרי מבחינתי בין הטיול הזה לטיול ההוא מלפני 24 שנים היה בסטייט אוף מיינד שלי. הפעם הייתי כל כך אסירת תודה לאורך כל הדרך, ממש על כל דקה ביום. על זה שכולנו כאן ביחד, על זה שאני בחופש, על המיקום המושלם של הדירה, על השמש שלא הפסיקה לזרוח, ובעיקר־בעיקר על זה שעל אף כל קשיי ההישרדות היומיומיים של ששתנו, הצלחנו איכשהו לעצור את המרוץ וליהנות שנייה מהדרך. וזה לא מובן מאליו. עוד דבר שלא מובן מאליו הוא העובדה שאמא שלי הסתובבה טיול שלם עם פלפל שיפקה בתיק ופשוט שלפה אותו בכל פעם שאבא שלי מצמץ, כולל במטוס. אבל עזבו, זה כבר סיפור לטור אחר.

       

       

      מגזין Gostyle (צילום: שי פרנקו)
      מגזין Gostyle (צילום: שי פרנקו)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד