32 בוגרי המחלקה לאופנה בשנקר הציגו אמש (רביעי) את קולקציות הגמר בעיצובם, בתצוגה חגיגית שנערכה בהאנגר 11 בנמל תל אביב. על הדשא בכניסה לאולם ניהלו האורחים, שלבשו בגדי חג או סתם פריטים מוזרים הצמאים לתשומת לב, שיחה ערה על שני נושאים מרכזיים: סיום כהונתה הארוכה של ראש המחלקה היוצאת לאה פרץ והימורים על המחליף או המחליפה שייכנסו לנעליה; והפקקים שנוצרו בעיר כתוצאה מחסימות הכבישים של בני העדה האתיופית, במחאה על הריגתו של הצעיר בן ה-18 סלומון טקה.
אופנה, כתחום המשקף תהליכים חברתיים, פוליטיים וכלכליים, היא ססמוגרף להבנת הלך רוח. על אף שנושאים קונטרוברסליים הופיעו לסירוגין לאורך הערב בעבודותיהם של חלק מהבוגרים – שבעידן הנוכחי עסוקים פעמים רבות באינסטגרם ובסוגיות פסאודו-נוקבות – היתה זו נשיאת שנקר יולי תמיר שבחרה להתבטא בנושא באופן ישיר. בדבריה בפתח הערב ציינה תמיר כי הדבר שהיא גאה בו ביותר "אינו תלבושות ואינו הישגים, אלא העובדה הפשוטה כי שנקר הוא בית של כל אחד ואחת בחברה הישראלית. דווקא ביום הזה אנחנו מאוד גאים בבית שיצרנו, מודל לאיך החברה הישראלית צריכה להתנהל. בשנים האחרונות יש לנו בוגרות מצטיינות מבנות הקהילה האתיופית, שבאות אלינו כי יש להן מה להעניק לחברה הישראלית".
פרישתה של פרץ, שתחגוג החודש 70, עמדה במרכז הערב, עם דברים שנשא בדמעות מפיק התצוגה מוטי רייף וסרטון וידאו שיצרו אנשי המחלקה בסגנון "חיים שכאלה" עם מחמאות שנשלחו לפרץ מתלמידיה לשעבר הפעילים בארץ ובחו"ל, מורי המחלקה וקולגות מעבר לים בשלל שפות. היא עצמה בחרה, בצדק, לא לעלות לדבר מול הקהל ולהשאיר את הבמה לבוגרים.
פרץ שימשה כראש המחלקה מאז שנת 1995 ובסך הכל כ-22 שנה (עם הפסקה ליציאה לשליחות בבוגוטה עם בן זוגה יאיר רקנאטי, ששימש שם כשגריר ישראל). בשנים אלה הפכה את המחלקה לאופנה למזוהה עם דמותה הדומיננטית ולבולטת בארץ. בתקופתה הגיעה המחלקה להכרה בינלאומית והיא נחשבת לאחת הטובות מבין בתי הספר ברחבי העולם, הישג שהיא רואה כהצלחתה הגדולה בתפקיד. "וזאת לאור העובדה שישראל אינה, בלשון המעטה, מעצמת אופנה", כפי שאמרה פרץ בשיחה עם Xnet. לדבריה, כישלונות מפוארים לא היו לה בתפקיד.
ב-24 ביולי תתכנס בפעם השלישית ועדת האיתור לבחירת המועמדים (שנחשפו לראשונה כאן) לתפקיד ראש המחלקה לאופנה, ויש לקוות כי היא תגיע להחלטה. השאלה הגדולה היא האם אנשי שנקר יחליטו להפיח רוח חדשה במחלקה ולהביא מועמד מחוץ למסדרונות המוסד, או שיבחרו להפקיד את השרביט בידיו של מרצה מתוך המחלקה. בתוך כך, השמועות במוסד האקדמי לוחשות כי פרץ אינה צפויה לעזוב את שנקר בקרוב, אלא תישאר בתפקיד חדש שיעוצב למידותיה. לשאלת Xnet האם תפקידה הבא יהיה מעין ראשת-על שתהיה אחראית על ראש המחלקה הנכנס או בתפקיד ייצוגי אחר, ענתה פרץ בדיפלומטיות: "אני כעת עסוקה בתערוכת הגמר וביקורות סוף סמסטר. בתום כל אלה נחליט על המשך דרכי. הדבר יעבור את אישור הפורומים המתאימים בשנקר, ואו אז יפורסם".
אם לשפוט על פי עבודות המחלקה שהוצגו אמש – פרץ משאירה אחריה מחלקה חזקה, מה שאי אפשר היה לומר בפה מלא על המחזורים שהציג המוסד בשנים האחרונות, ובעיקר על מחזור תשע"ח שסיים אשתקד. רוב הבוגרים השנה הציגו עבודות שהתפוצצו מיצירתיות לצד טכניקת עשייה גבוהה.
צריך לזכור שאותם בוגרים – יחד עם אלה של ויצו חיפה ובצלאל – יוצאים לתעשיית אופנה ישראלית גוססת וקורסת, וסיכוייהם להשתלב בה בימים אלה דומים לחתימה על הסכם שלום עם הפלסטינים. עם זאת, בצוק העיתים יש למעצבים צעירים יתרון מול מעצבים מבוססים, וייתכן מאוד כי אנו עומדים בפני גל "מעצבים צעירים" חדש ופורץ דרך, כפי שקרה במיתון הגדול בתחילת שנות האלפיים, שהיווה כר לפריחת סצנת מעצבים צעירים בתל אביב, כמו יוסף, מירית ויינשטוק, רוני בר, שרה בראון, דינה גלס ואחרים.
בחזרה לרצפת הבטון בהאנגר. את המגמה העכשווית בתצוגת הבוגרים של שנקר ובמחלקות אופנה אחרות בארץ ומעבר לים אפשר לזהות כעידן המקסימליזם, עם עודפות והגזמה, תיאטרליות ובגדים שמבקשים לא רק להשתלט על הגוף אלא גם על המרחב הפיזי מסביב. חלקם עם הרבה מאוד טול, שוודאי רוקן את מחסני חנויות הבדים בנחלת בנימין.
הפרויקטים המצוינים שפתחו וסגרו את תצוגת הגמר היו דוגמה לכך. הילה כהן עם הפרויקט Born to Run, שיצרה אוסף בגדי ספורט הדוקים בהשראת הטריאתלון שבו היא לוקחת חלק, שילבה בהם אלמנטים של בדי פליסה מודפסים וטול צבעוני, שהעלו בנו את השאלה מה היה קורה אילו המעצב ג'יאמבטיסטה ואלי היה יוצא לריצת מרתון. השערה: הוא היה פוגש את המעצבת שחר אבנט מתנשפת אחריו.
הפרויקט החותם של הערב, "נשבר הזין" של דוד וקסלר, הצליח לברוא עולם בשתי דקות על המסלול – יכולת ששמורה לבודדים בלבד – והגיע לשיאו עם דוגמן לבוש שכבות בד וחבל, שסחב לאורך כל המסלול דמות עטופה בבדים שממנה יצא דוגמן נוסף. למרות שמדובר בגימיק, בפרפורמנס הלבוש שיצר וקסלר בהשראת "גבריות והאתגרים הניצבים בפניה כיום, בתקופה רווייה מהפכות מגדר ושינויים חברתיים", הוא הותיר בנו חותם ורצון לראות עוד מיצירותיו בעתיד.
180 מעלות מהאווירה הדרמטית על המסלול, זיהינו שני פרויקטים מדויקים ויפהפיים אשר העניקו כבוד לגזרה, לצללית ולחומר. תמר פז עם העבודה "אינסוף" הציגה שש מערכות לבוש של ספק שמלות-ספק גלימות נזירים, בצבעוניות מרהיבה וטכניקה של ליפוף נונשלנטי על הגוף. פז הציגה יד בטוחה ובוגרת שהצליחה לדבר על מינימליזם בצורה מקסימליסטית. לא פלא שבביקורו של אלבר אלבז במחלקה לפני כחודש, מסרו לנו כי המאסטרו התרשם מאוד מעבודתה.
פרויקט נוסף שהשאיר אותנו מהופנטים ועם תקווה שבין בוגרי שנקר יש כאלה שיצאו עם הידע לעשות בגדים שמעוררים חשק לחטוף אותם מהמסלול ולא רק להצטלם איתם לאינסטגרם, הוא Multilocal של קרן צ'רנוב, שיצרה קולקציית בגדי גברים לבישה בפלטת צבעים שנעה בין לבן שמנת לגווני חאקי, עם השפעות מתוך קוד לבוש קולוניאלי, בגדי הבורגנים העירוניים בתל אביב ובגדי החלוצים העבריים.
עבודות נוספות שבלטו על המסלול בחנו נושאים של דת, חברה וזהות. טל מדינה, לדוגמה, שלחה אל המסלול דוגמניות בכובעי שטריימל, בפרויקט שנוצר בהשראת קבוצות סגורות בחברה החרדית ובקריצה לקולקציה החסידית של ז'אן פול גוטייה מ-1994; בעוד הבוגר פארס ויזל עם הפרויקט سحر الشرق, Seher AL Sharq, הציג קולקציית שמלות שנוצרה מכאפיות תוך שימוש בטיפוגרפיה וכתב ערבי, שבחנה, בין היתר, שילוב בין דו-ממד לתלת-ממד.
אוסף בגדי הילדים "10110101 שחקן נכון" שיצרה דפנה גולוב עסק בסוגיות של משחקי מחשב, אבל על המסלול בלטו ילדים עם רובי צעצוע שהזכירו לנו את ילדי ה-RPG ממלחמת לבנון הראשונה, ותחושה של מציאות אפוקליפטית. תחושה זו עלתה גם מהפרויקט האנטי-מלחמתי של ליה פתאל, שיצרה בגדי גברים בהשראת היצירה "מלאך חייל" של האמן הקוריאני לי יונג-בק. פתאל שילבה בין אלמנטים של מדי צבא להדפסי פרחים בצבעוניות של ורוד לגווניו.
על המסלול בלטו בגדי גברים נוספים שפלשו לתחום האנתרופולוגי: הפרויקט Between Land and Subject של מיכל שרה וורקנה, שהציגה בגדי גברים מסקרנים עם סטיילינג מדויק בהשראת סדרת צילומים של ג'קי ניקרסון, המתעדת יום עבודה טיפוסי של חקלאים ממדינות שונות באפריקה; ו"קרב מקלות" של הדר שבח, שחקרה את אמנות הגוף של השבט סורי השוכן בסמוך לנהר האומו באתיופיה וסגנון הקרבות דונגה שבו רווקי השבט נלחמים האחד בשני באמצעות מקלות ארוכים.
