טל מדינה, 26: "שמלות כלה הן הקוטור היחיד ששרד במדינה שלנו"
היא מעצבת שמלות כלה עם 30 אלף עוקבים באינסטגרם, אך רק כעת מסיימת את לימודיה עם קולקציה בהשראת הלבוש החרדי. איך היא משלבת בין הפנטזיה למציאות?
מי את: טל מדינה
גיל: 26.
כמה עוקבים יש לך באינסטגרם? 30.2 אלף עוקבים, talmedinaa@.
כמה שעות ביום את משקיעה בעמוד האינסטגרם שלך? "משקיעה באינסטגרם? פחות מדי. שורצת באינסטגרם? זמן לא מבוטל. לדעתי האינסטגרם הוא עולם הפלאות של התקופה שלנו, יש בו הכל. אני מוצאת את עצמי לומדת באינסטגרם איך להכין סשימי מבחורה יפנית בקצה השני של העולם, ובהמשך שיטוטיי רואה את כל הביקורות על תצוגה שהתקיימה אתמול וגם תמונות מתהליך העבודה על הקולקציה של אותו בית אופנה. אני כל הזמן מסבירה לאנשים סביבי שזה חלק ענק מהעבודה שלי ואני מחויבת, אבל איכשהו לשבת עשר שעות על סקיצות לא גורם רגשות אשם כמו לשבת שלוש שעות באינסטגרם".
איפה נולדת? "נולדתי וגדלתי באשדוד. דרומית גאה".
איפה את גרה היום? "צעד וחצי משנקר, עם בן הזוג שלי יובל".
איך נכנסת לתחום האופנה? "גדלתי בבית שחי אופנה, כך שאפשר להגיד שנולדתי לתחום. הייתי יושבת בחדרי מדידות בסטודיו לשמלות כלה של אמא שלי במשך שעות על גבי שעות. כילדה, זו התגשמות הפנטזיה – זכיתי לראות את סיפור סינדרלה בלייב עשר פעמים ביום, חמישה ימים בשבוע. פורים היה ה'פרויקט מסלול' שלי בכל שנה מחדש. בתיכון קצת התרחקתי מהתחום, הייתי טום בוי אמיתית, שקועה לגמרי בצופים, למדתי בתיכון במגמה מדעית וכיוונתי ללימודי רפואה. אבל אז אמא שלי חוותה הונאה בעסק סלון הכלות שלה, ופרויקט חיים של 25 שנה נגמר. מאותה תהום חשוכה נולד בית האופנה המשותף שלנו, MËDINA, שאותו הקמנו לפני שלוש שנים, אחרי שסיימתי שנה א' בשנקר. התקופה המאתגרת ביותר בחיינו הולידה פרויקט חדש, נועז, קסום ויצירתי יותר. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה ובשבילי מה שחשוב באמת זה מה הבגד עושה לאישה. כשאישה לובשת שמלה שלי ואומרת 'וואו, אני מרגישה שאני מרחפת', אני מרגישה כאילו נתתי לה תרופה לנשמה. זה נותן לי סיפוק אדיר".
ובמה עוד את עוסקת? "למזלי הטוב, נבחרתי להציג קולקציה בעיצובי בתצוגת הגמר של שנקר. זה לא מובן מאליו בכלל. אני בלחץ מטורף ולא ישנתי כבר שבועיים. ככה זה תמיד, לפני תצוגה או ביקורת אני לא נרדמת, ואחריה אני חולה למשך שבוע. הייתי סטודנטית במשך ארבע שנים בתואר מאוד אינטנסיבי נפשית ופיזית, וזה עוד רגע נגמר. מאוד קשה להכיל את זה. כרגע אני בתוך כל הלחץ והציפיות הגבוהות. אני מקווה להסתכל אחורה, אחרי שהכל ייגמר, להיות מסופקת וגאה באמנות שלי.
"לצד התובענות של התואר, אני ממשיכה לטפח את בית האופנה מדינה. היום הוא כבר בן שלוש שנים ובהתחלה יצרתי בעיקר שמלות ערב והכרזתי ששמלות כלה זה לא אופנה. היום אני חוזרת בי בכל קולקציה מחדש ומוכיחה, בעיקר לעצמי, שאפשר לחדש ויש מקום לעיצוב ואפילו יותר מזה – ששמלות כלה הן הקוטור היחיד ששרד במדינה שלנו".
מה האתגר הכי גדול שהתמודדת איתו כמעצבת שמלות כלה וכסטודנטית? "האתגר הכי גדול היה בעיקר ההתנגשות בין העולמות. בשנקר מלמדים אותך לחלום, לעצום עיניים ובעיקר לדמיין, מאוד רוצים שתגיעי לקצה, שתמציאי ושתחדשי, ואין כמעט מקום למחשבה על הלקוחה, על אותה אישה שתצטרך בסוף ללבוש את החלום שגיבשת בדמיונך. בשיעורים עם המנחה בשנקר, כשעברנו על הסקיצות שציירתי, הרבה פעמים היא אמרה לי: 'אוקיי, איך הדוגמנית אמורה להיכנס לבגד? איפה הרוכסן? הכפתורים?' זה משהו שלא חושבים עליו בדרך. לעומת זאת, בתחום שמלות הכלה את בעיקר עונה על צורך של הכלה. לאחר מאבק בין הפנטזיות לפרקטיקה, בסוף הבנתי שהתמצית של עיצוב אופנה היא להציע לנשים חלום שמחובר למציאות".
מה את מתכננת להציג בתצוגת הגמר שלך? "פרויקט הגמר שלי הוא קולקציה שנוצרה מחקירה של חברות סגורות מהזרם החרדי. התבוננות על עולם של תרבות, אמונות וסדר חברתי שבמהותם שייכים לעולם שורשי וקדום. מחשבות עצמאיות, רצון חופשי ואינדיבידואליזם אינם קיימים, וחיים של עדריות מלוכדת מתקיימים במקומם. כשעבדתי על הקולקציה, עניתי לעצמי על הרבה שאלות שהעסיקו אותי במהלך השנים. בן הזוג שלי מגיע ממשפחה דתית ויש משהו מרתק בהסתכלות על קבוצות אשר מתנהלות באותו האופן מזה עידנים, בלי רצון לשנות. היצר לשרוד כפי שהם ללא שינויים שהביאה הקידמה, נותר הדבר המרכזי בחברות האלה. היכולת לא להטיל ספק ולא לשאול שאלות נותן לקבוצות אלה גם עוצמה גדולה, כוח עצום שבו המציאות מאוד ברורה, איתנה ויציבה, והידיעה שאתה חלק ממשהו גדול ושאתה לא לבד אף פעם.
"החקירה שלי את העולמות הללו מתבססת על השאלות השונות: האם בעידן שלנו יש סיכוי לחברות בעולם להתנהג כ'עדר', לא להטיל ספק ולקבל את אותן 'אמיתות' בעיניים עצומות? האם חוסר הטלת הספק הוא התנאי להישרדותן, לאי התפוררותן ולחוסר איבוד הזהות שלהן כחברה וכפרטים? האם ההתנהגות העדרית היא חוזק או חולשה בעולם של ימינו? הקולקציה תציג את הניסיון להקביל את אותן חברות לעדר תוך דגש על עוצמה לצד כניעות, פאר לצד שורשיות, נסתר וגלוי, פחד ושייכות, ותכיל סממנים ויזואליים ותרבותיים של אותן החברות לצד אלה של בעלי החיים".
איזה חלום אופנה את מקווה להגשים בעתיד? "אני חושבת שאף פעם לא רציתי להיות מיס אמריקה של עולם האופנה מסיבה פשוטה: בשנה הבאה יש מיס אמריקה חדשה. החלום שלי הוא שהבגדים של בית האופנה בעיצובי יסובבו אחריהם ראשים. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אם חשוב לראות ולהיראות, להיות פוטוגנית, ללכת לכל המסיבות הנכונות. לרוב מגיעה למסקנה שלא. חשוב יותר להיות מקצועית ומדויקת בתחומי, ובזה אני משקיעה זמן, משאבים ואנרגיה. אני חולמת להמשיך לעבוד קשה מאוד, ולקום בכל בוקר בידיעה שיש לי עוד מה לשפר ומה לחדש, ועוד המון רעיונות להגשים".
מי ההשראה שלך? "אמא שלי. היא ההוכחה שעם עבודה קשה וכישרון, הכל אפשרי והכל פשוט, הכל עניין של השקפה. גם אם צריך להתחיל מחדש בגיל 50. היא הסופר-וומן הפרטית שלי, סיפור הסינדרלה האמיתי. אני מעריצה אותה ומעריכה אותה כל כך".
כמה כסף את מוציאה בחודש על בגדים, איפור וטיפוח? "זו שאלה שגם יובל, בן הזוג שלי, ישמח לקבל עליה תשובה. אני לא קניינית היסטרית כמו שהייתי רוצה להיות. אני קונה בעיקר בנסיעות לחו"ל, ומשתדלת לקנות פריטים ייחודיים שחלמתי עליהם לפחות יומיים ולא דקה. בגלל שאני תופרת לעצמי דברים מסוימים שחסרים לי, אני לא אמורה לבזבז המון. יש לי כמויות מטורפות של תיקים, נעליים ובגדים ששמורים בכל האתרים האפשריים ומסומנים עם לב אדום שהייתי חולמת לרכוש, ועדיין איכשהו, באורח פלא, חיובי האשראי שלי אומרים אחרת".
מה הפריט הכי יקר שיש לך בארון? "נעליים של גוצ'י. אני חוסכת לכל פריט ומנסה כבר שנים להגשים את רשימת המשאלות שלי, ועדיין מאוד רחוקה מלסיים. כך שלכל פריט בארון שלי המתנתי תקופה ארוכה, מה שהופך את הכל להרבה יותר מרגש עבורי".
ומה הפריט הכי זול? "מעיל רוח כסוף ומוזהב שקניתי ברחוב בניו יורק לפני שלוש שנים. הוא עלה לי רק כמה דולרים, ועדיין מקבל מחמאות מטורפות בכל פעם שאני לובשת אותו".
פריט אהוב, וכמה הוא עלה? "נכון לעכשיו, שמלת משי של המותג מדינה עם שסע עמוק ולא לגיטימי בעליל, אבל לגמרי מחמיא, שסוגרת לי פינה ליום עבודה בסטודיו ובאותה מידה גם לחתונה שאני צריכה להיראות בה בשיאי. אנשים מסביבי מחמיאים לי בכל פעם שאני לובשת אותה, וזה שתפרתי אותה לעצמי בכל הצבעים הופכת אותה לפריט האהוב עליי בכל הזמנים".
מה לא תלבשי לעולם? "אני חושבת שאין תשובה נכונה לשאלה הזאת. ככל שעובר הזמן, אני לומדת שאף פעם אסור להגיד אף פעם. עם זאת, באופן כללי אני פחות מתחברת לשילוב של חולצת בטן עם מכנסיים קצרים. מתישהו בתיכון, אחי הגדול גרם לי להבין שזה לא עובר מסך".
מעצבים אהובים בעולם: "בכל שנה יש מעצב חדש, או קולקציה מדוברת ומרגשת, ואפילו סרט תיעודי שמזכיר כמה מישהו מהעבר היה גאון. לכן זו שאלה טריקית. כששאלו אותי את זה בשיעור הראשון שלי בשנה א' בשנקר, עניתי ולנטינו. בזמנו מעצבי הבית היו מריה גרציה קיורי ופייר פאולו פיקיולי. מאז עברו הרבה מים בנהר ותמיד הרגשתי חרטה ענקית על התשובה הכל כך לא שנקריסטית הזאת. עכשיו, ארבע שנים אחר כך, אני גאה בתשובה וחושבת שפייר פאולו פיקיולי, שנשאר המעצב הבלעדי של ולנטינו, הוא גאון, ולעומת זאת מריה גרציה קיורי קצת פחות. מעבר לכך, לנצח אודה שבעיניי אלכסנדר מקווין הוא המעצב הכי גדול, גאון, מטורף ומרגש שהיה בתקופתנו".
מעצבים אהובים בישראל: "קודם כל, אני מורידה את הכובע ומצדיעה לכל מעצב שעובד, מייצר וחי בישראל. זה תחום קשה בטירוף ורק כשאתה בפנים אתה גם מבין כמה הוא לא נוצץ ולא זוהר כמו שזה נראה מבחוץ. אישית, אני מאוד אוהבת את העבודות של דורית בר אור. היא, לדוגמה, לא למדה בשום מקום".
איך את מצליחה לממן את המלתחה שלך? "אני לא מצליחה, ולכן אין לי את המלתחה שאני חולמת עליה", צוחקת, "אבל בגדול, עובדת קשה והמון. משקיעה בעיקר בפריטים שאני מתלבטת במשך תקופה ארוכה אם הם שווים את זה, קונה חכם וחוסכת איפה שאפשר – גם אם זה אומר לתפור לעצמי בגדים בלילה שלפני".
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים? "עם בית אופנה חזק בעל די.אן.איי מובהק, שמוכר בזכות הדגמים שלו והוא בינלאומי. חיה על קו ישראל-נקודות מכירה בעולם. לפעמים זה נשמע לא רציונלי ולא מציאותי, אבל תמיד עודדו אותי לחלום. שאיפות לא עולות כסף וחלומות הם בחינם. אם נעז לחלום, אני מאמינה בכל לבי שהיקום יפעל לטובתנו".
ומה גילינו בביתה של בלוגרית האופנה מיה שנידמן בסביון?
