השבר שאותו חווה התרבות האדריכלית בישראל מתבטא, כך נדמה, בנימוקיהם של שופטי "פרס מפעל חיים למצוינות תכנונית", שאותו תעניק בקרוב התאחדות האדריכלים לשני אדריכלים ותיקים: ניצה מצגר-סמוק ומשה צור. הפרסים יוענקו כחלק מ"אות האדריכלות" בפסטיבל האדריכלות הישראלי, שיתקיים בשבוע הבא בתל אביב.
מאנשים בשיעור קומתם של שלושת השופטים, מפתיע לקבל אוסף אקראי של מלות תואר, חפות מכל ריחוק מקצועי כנדרש, במה שמזכיר יותר סרטוני שיווק מאשר טקסט אינטלקטואלי ומנומק. שלושת השופטים - חתן פרס ישראל דן איתן (שזכה בפרס התאחדות האדריכלים אשתקד, כאשר הוענק לראשונה), ד"ר הדס שדר ופרופ' שמאי אסיף – הרעיפו על הנייר מטבעות לשון קלישאתיות ומוגזמות ללא תימוכין. הנה דוגמה מהטקסט שמנמק את הזכייה של צור: "רבים מהפרויקטים שיצאו ממשרדו של משה צור הם פריצות דרך. הם מקרינים על כל מה שנעשה אחריהם ויוצרים עבורם את המסגרת, התקדים והעוגן. לא סיימנו להעריך וללמוד את הפרויקט האחרון והנה קמה לנגד עינינו פריצת הדרך הבאה".
והם ממשיכים: "משה צור הוא מאסטר אמיתי של צורה, טכנולוגיה וחומר, בהם הוא שולט ביד אמן ואינו מרפה עד לפרט האחרון. וצריך לומר את מה שאיננו מובן מאליו - היוצא מתחת ידיו כולו טוב טעם".
אשתקד, זוכי הבכורה בפרס החדש היו דן איתן ובני הזוג ברכה ומיכאל חיוטין (שהלך לעולמו לאחרונה) – שלושתם קטפו כבר את הפרסים הגבוהים ביותר בתחום. איתן אף זכה מאז בפרס ישראל. אם רוח השופטים הנוכחיים מנבאת את המגמה של הפרס, מדובר בכיבודים שמוענקים למי שכבר זכה לעייפה בכיבודים בעבר, ללא ניסיון אמיתי לחשוף את האחר, השונה והמרתק, שיאפשר להציף נושאים חברתיים וסביבתיים שמודחקים מסדר היום.
כוהנת השימור
מצגר-סמוק וצור, שניהם בתחילת העשור השמיני לחייהם, בולטים בעשור האחרון בזכות המבנים הרבים שבתכנונם היו מעורבים. בעוד שמצגר-סמוק מתמחה בחידוש קפדני של מבנים היסטוריים ובעבודתה היא מנסה לשמור על אופיה ההיסטורי של תל אביב, הרי שצור מתמחה בתכנון מגדלי משרדים ומגורים שמשנים לבלי היכר את קו הנוף של העיר.
מאז שסיימה מצגר-סמוק (74), ילידת לב תל אביב, את לימודי האדריכלות באוניברסיטת פירנצה, היא התמקדה בשימור מבנים היסטוריים. היא החלה את דרכה כשרטטת ואת הכשרתה האדריכלית קיבלה באוניברסיטת פירנצה. שם גם הכירה את בעלה, פטר, שלמד עימה אדריכלות אך בהמשך פרש מהמקצוע והתמקד בצילום מקצועי.
בפירנצה עבדה 12 שנים ברשות השימור הממשלתית, שפעלה בטוסקנה. בשובה לישראל היא התניעה מהלך חלוצי: יצירת סקר שימור למבני הסגנון הבינלאומי בתל אביב. במסגרתו נסקרו כמעט 2,000 מבנים שנבנו בין שנות ה-20 לשנות ה-50, בין רחוב סלמה ונהר הירקון. בהמשך ליוותה את הפיכתו של הסקר לתוכנית מתאר מחייבת, ראשונה מסוגה שאושרה בישראל, וסנונית ראשונה לרשויות רבות במדינה.
את אגף השימור בעירייה, שאותו ייסדה, הובילה מצגר-סמוק עד 2002. שנה לאחר פרישתה מהעירייה הקימה משרד עצמאי המתמקד בשימור מבנים בעיר, בעיקר מבני מגורים, אך גם מבני ציבור בולטים: ל"בית ביאליק" השיבה את הדרו, ואת "מפעל עלית" ברמת גן התאימה בחלקיו הפנימיים לצרכי בית הספר לאמנות של מכללת "שנקר".
בנוסף לעבודתה הפרקטית ולעבודתה כמרצה בטכניון, פעלה מצגר-סמוק להגברת המודעות המקומית והעולמית לערכם האדריכלי של מבני הסגנון הבינלאומי בעירה. ב-1994 פרסמה את הספר "בתים מן החול: אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל אביב: 1931–1948" (משרד הביטחון ההוצאה לאור), שראה אור במהדורות רבות ואף תורגם בהרחבה לאנגלית ולצרפתית. לאחר מכן אצרה את התערוכה "לגור על החולות", שהוצגה תחילה בביתן הלנה רובינשטיין ומאז נדדה בין 15 ערים באירופה. דגם תל אביב שהוצג בתערוכה מוצג עד היום בלובי העליון של מגדל שלום בתל אביב. לאורך השנים צברה פרסים ובראשם פרס רוקח מעיריית תל אביב ופרס א.מ.ת. המוענק בחסות ראש הממשלה.
"בימים אלה של תנופת בנייה חסרת תקדים וביקורת קשה על איכותן של השכונות החדשות שאנחנו בונים ועל הדרך שבה אנו מחדשים את ערינו, ברורה עוד יותר תרומתה של ניצה להחדרת תכנים של איכות, זהות מקומית ומורשת לשיח ולעשייה התכנונית", מציינים שופטי התחרות, בניסוח מנומק יותר מזה שהושקע בצור. "בעשייתה העקבית וארוכת השנים, מייצגת סמוק את המבט החוזר והחקרני לעבר המורשת הבנויה ואת ההכרה בערכיה".
מלך המגדלים
גם משה צור (71), בדומה למצגר-סמוק, החל את דרכו כשרטט והמשיך ללימודי אדריכלות. בתום לימודיו בטכניון, עבד במשרדו של האדריכל אלפרד מנספלד בחיפה, העיר שבה פתח ב-1978 את משרדו העצמאי, עד שהעתיק בעשור הקודם את עיקר פעילותו ואת מגוריו לתל אביב. בדומה למצגר-סמוק, גם בת הזוג של צור, ארנה, היא אדריכלית, אך להבדיל, היא שותפה דומיננטית בניהול המשרד.
מראשית דרכו המקצועית התמקד צור בתחום הטכנולוגי, תוך שהוא מחפש חידושים בפרטי הבניין. "מגדל הנביאים" בשכונת הדר נחשב אמנם לאחד הפצעים הכעורים שהוקמו בחיפה מאז שנות ה-80 ועד היום, אך היה זה אחד מהבניינים הראשונים בישראל שצופה כולו בלוחות מראה כחולים. צור היה גאה בו במיוחד, אך הפרויקט נחל כישלון ועד היום הוא מהווה מפגע סביבתי בליבה ההיסטורי של העיר. בהמשך, תכנן בחיפה את בניין חברת "אלביט", שזיכה אותו בפרס רכטר לאדריכלות.
הקוטג'ים שתכנן בעתלית ובאריאל היו חריגים בנוף המקומי: מבנים מתועשים שכמו הועתקו מכפר הולנדי ונשתלו בפרוורים הישראלים של שנות ה-80, עידן שכונות "בנה ביתך". בתחילת העשור הקודם החל צור לצבור ניסיון בתכנון גורדי שחקים, ואלה שתכנן - בעיקר בתל אביב וברמת גן - שינו לבלי היכר את קו הרקיע של גוש דן.
צור פיתח מומחיות בעבודה מול ועדות התכנון ובשירות היזמים, והצליח לשכנע את אלה גם אלה לבנות לגובה רב, גם אם הבנייה איננה מתחשבת בסביבה ובתשתיות הקיימות. הישגים אלה הובילו בעיקר להצלחה כלכלית של היזמים, אך הפכו את העיר לזירה פרועה של בנייה לגובה ללא כל חשיבה מערכתית.
צור המשיך לפתח את מסכי הזכוכית שהפכו לסימן ההיכר של בנייניו, תוך הענקת תשומת לב גם למערך התנועה האנכית. "מגדל אמות אטריום" ו"מגדל מנורה" ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, ו"מגדל רוטשילד 22" בשדרת-הדגל של תל אביב, הן שלוש דוגמאות מובהקות המייצגים את גישתו התכנונית: דגש על מעטפת הבניין ומערך התנועה האנכית, מול נתק עיצובי ושימושי בין הבניין לסביבתו.
בשנים האחרונות תכנן משרדו של צור את מגדל עזריאלי-שרונה בתל אביב, שאיתגר את הקומה הטיפוסית של בנייני המשרדים, והפך, גם בגלל גובהו, לאחד האייקונים החדשים של תל אביב. צור מיעט לתכנן מבני ציבור. הבולט בין אלה שתכנן הוא מוזיאון הילדים בחולון, המתאפיין בגישה פוסט-מודרנית מצועצעת.
הוא תכנן גם קניונים ומבנים במזרח אירופה, והשתתף (יחד עם משרד האדריכלים מן-שנער) בתכנון נמל התעופה רמון שנחנך לאחרונה.
- "פסטיבל אדריכלות ישראלית"
יתקיים בשבוע הבא, 4.6, ב"אקספו תל אביב" (מרכז הירידים). השנה, האירוע יתמקד בסוגיית החיים בעיר, ויארח דיונים, הרצאות וראיונות בנושא זה. בנוסף לפרס מפעל חיים, יחולקו פרסים לפרויקטים מצטיינים בקטגוריות שונות באדריכלות ועיצוב פנים.
