מי מתגורר בשדה התעופה העצום שהקים אדולף היטלר בברלין? כיצד נראה כיום הקמפוס האוניברסיטאי בניגריה, שתכנן האדריכל אריה שרון לפני יובל שנים? מה מסתתר בתוך קופסת הבטון האפורה בשדה נידח בהרי האלפים? אלה כמה מהשאלות, שאותן מציפה קבוצת הסרטים שנוגעת באדריכלות במסגרת פסטיבל "דוקאביב" שנפתח היום (חמישי) בסינמטק תל אביב.
ההצעה: להחזיר את ברגאן הביתה
הסרט המוזר והמפתיע ביותר הוא "ההצעה", שמתעד ניסיון יצירתי ותזזיתי להשיב למקסיקו, מולדתו של האדריכל המנוח לואיס ברגאן, את האוסף הארכיוני שלו, אחרי שנמכר למשפחת עשירים שווייצרית והונח במרתף, שהציבור אינו רשאי לגשת אליו זה 20 שנים.
במשך כחמש שנים התמודדה ג'יל מגיד, אמנית אמריקאית, עם פרדריקה זנקו המחזיקה באוסף, ומי שאינה מאפשרת לה לגשת לאוסף או להשתמש באיזשהם תצלומים, תוכניות וסקיצות שיצר האדריכל הנודע לאורך חייו.
הנה דוגמה קטנה מייחודו של ברגאן:
לברגאן, זוכה פרס הפריצקר שהשאיר שובל של מעריצים נלהבים, לא היו ילדים. את האוסף האדיר שלו - 13 אלף שרטוטים ורישומים, 7,500 תצלומים ועוד 11 אלף נגטיבים ושקופיות - הוריש לשותפו העסקי. השותף מת והאוסף עבר לאחריותה של אלמנת השותף, שחיפשה לו קונה. במקסיקו לא היה אף גורם ציבורי או פרטי שהביע עניין ברכישה היקרה.
ואז, בצד אחר של העולם, הציע יו"ר מפעל הרהיטים היוקרתי "ויטרה" אירוסים לבת זוגו, פרדריקה זנקו. במקום טבעת אירוסין, היא ביקשה ממנו מתנה אחרת: את האוסף הנחשק של ברגאן. 2.5 מיליון דולר מאוחר יותר, היא קיבלה את מבוקשה. מאז ועד היום, זנקו שוקדת על לימוד הארכיון, ובעשרים השנה שחלפו היא הספיקה לפרסם ספר אחד בלבד על יצירתו של ברגאן.
טריילר "ההצעה":
האם מורשת תרבותית חשובה כמו ארכיון של אדריכל דגול צריכה להישאר רכוש פרטי (שנקנה כחוק), או שעליה לחזור למולדתה ולהפוך לנחלת הכלל? זו הסוגייה שבה מתמקדת יוצרת הסרט, המתלוננת על כך שזנקו מונעת גישה לחומרים, וכתוצאה מכך אין תערוכות, מחקרים וספרים על ברגאן, שלמרות חשיבותו מתחיל להישכח מלב.
אלא ששורשי האובססיה של מגיד לאוסף אינם מנומקים מספיק, והיא לא טורחת לגולל את חשיבותו וייחודו של ברגאן. מי שמצפה ללמוד משהו חדש על האדריכל – יתאכזב. מה שכן פוקח עיניים הוא ביתו הפרטי במקסיקו, שהפך לאתר מורשת עולמית פתוח לציבור, שהיוצרת אף הצליחה להתגורר בו בעת עשיית הסרט, לנבור באוסף תקליטיו, ולא להסיק שום תובנה אדריכלית על המבנה.
שיאו של הסרט – בלי ספוילרים – הוא מפגש טעון בין מגיד לזנקו, שמתרחש בבית הקפה במרכז המבקרים של "ויטרה". שם היא מציעה לה הצעה קיצונית, לא לכל טעם, שתוכל להפשיר את התנגדותה של בעלת האוסף.
"ההצעה" יוקרן ביום א' 26.5 בשעה 14:30 ובשבת 1.6 בשעה 15:00
אדריכלות האינסוף: פנינים נסתרות
כריסטוף שאוב ביקר באוסף מרשים של מבנים, שאותם הוא מקטלג כ"אדריכלות האינסוף", כהגדרתו, וטרח לשוחח עם האדריכלים שתכננו אותם. בשונה ממגיד, מנמק שאוב את העניין שלו באותם מבנים: מאז מותו של אביו, כשהיה ילד, הוא מחפש מקומות שבהם הוא מוצא הגנה; מקומות שבהם הגבולות הם כה ברורים עד שניתן לראות דרכם את האינסוף. את הפרדוקס הזה הוא רוקם ומסביר במשך 86 דקות.
זהו מסע בין פניני אדריכלות בגרמניה, בשווייץ, בפורטוגל, בצרפת, במקסיקו ובאריזונה. כל חובב אדריכלות יתפתה לשלב אותם בטיוליו הבאים בעולם (בארץ, הייתי ממליץ לו לבקר בבית הכנסת האוניברסיטאי שתכננו היינץ ראו ודוד רזניק בקמפוס גבעת רם, באנדרטה לחללי הצוללת "דקר" שיצר דוד אנטול ברוצקוס בהר הרצל, ואם הוא פתוח לקצת טראש, אז גם "יד לילד" של משה ספדיה ב"יד ושם" בירושלים. בעיר הזו מצוי הריכוז הגבוה והנגיש ביותר של אותה "אדריכלות אינסוף").
בכפרים נידחים באלפים השווייצריים מוצא שאוב "חדר התבוננות" שיצר האמן האמריקאי ג'ימס טורל ב-2005, ומוזיאון מרהיב המוקדש לאוסף פסלים שיצר האמן היהודי ניצול השואה האנס ג'וספסון (Hans Josephsohn). המוזיאון ,שנחנך ב-1992 בתכנונם של האדריכלים השווייצרים פיטר מרקלי (Märkli) ושטפן בלוואלדר (Bellwalder), עשוי בטון חשוף ושוכן בלב שדה דומם, יצירה מופשטת ומצמררת שמתעמקת בנושאים של מרחב, חומר ואור. המקום ידוע רק למעטים ולכן אינו פתוח בשעות קבועות. המבקרים נדרשים לפנות למסעדה הסמוכה ולבקש שם את המפתח לדלת המוזיאון, ולדאוג כמובן להשיב אותו למסעדה.
פטר צומטור, האדריכל זוכה הפריצקר, מלווה את הבמאי לכנסייה האהובה עליו בכפר ילדותו. שאוב מדלג לקאפלה שיצר צומטור בהזמנתם של בני זוג מבוגרים, ושוכנת בלב שדה בכפר סמוך לקלן שבגרמניה. צומטור יצר מקום של התבודדות שבו הפגין את שליטתו ברזי המקצוע, תוך שהוא מצליח להפתיע ביצירת מקום לא צפוי, המורכב מקירות בטון גבוהים בגימור המזכיר את הטקסטורה של מכנסי קורדרוי, קירות שבהם שילב גבישי זכוכית והתאורה היא כולה טבעית (המקום פתוח לציבור מדי יום).
הכנסייה שתכנן ב-1996 האדריכל הפורטוגזי אלברו סיזה בעיר פורטו היא מבנה שהותיר רושם על אדריכלים רבים. גם בארץ ניתן למצוא את השפעתו, למשל בבית הכנסת שתכנן משרד "סטיו אדריכלים" למפוני גוש קטיף). סיזה משתף את שאוב בחוויות ילדותו שהיוו לו השראה, והבמאי ממהר לבקר בכנסייה אותה נהגה משפחתו של סיזה לפקוד בימי ראשון ושממנה שאל רעיונות שאותם פיתח והתאים לרוח הזמן.
חלקו הראשון של הסרט מרתק והמסע בו אינטנסיבי. החלק השני מתמקד בשיחות עם האדריכלים ונחלש, אך מצדיק את הצפייה ולו רק להיחשף לאותם מקומות מרהיבים ונידחים.
"אדריכלות האינסוף" יוקרן ביום ה' 23.5 22:00, ביום ו' 24.5 14:15, ביום א' 26.5 10:15 ובשבת 1.6 10:15
שרון באפריקה
סרטו הקצר של האדריכל צבי אפרת משרטט קווים לדמותו של הקמפוס האוניברסיטאי, שתכנן משרדו של האדריכל אריה שרון בניגריה בשנות ה-60. באמצעות שיחות עם מרצים מהמחלקה לאדריכלות שפועלת בקמפוס, מציג אפרת בתמציתיות את ערכיו של הפרויקט מנקודת מבטם של המקומיים המלומדים. מפתיע לגלות כי הקמפוס נשמר כמעט בשלמותו, ללא שינויים, מאז שנחנך לפני כחמישים שנה. הוא מכיל פי כמה סטודנטים לעומת התוכנית המקורית, ואלה הופכים אותו לזירה שוקקת חיים.
"הקמפוס היפה ביותר באפריקה" יוקרן ביום ב' 27.5 19:45
תושבי ברלין נחשפים
שני סרטים נוספים מתמקדים בהיבטים חברתיים בברלין, שבהם האדריכלות היא כלי הקיבול להתרחשות. בטרמינל הישן של שדה התעופה טמפלהוף אפשר לערוך סיורי אדריכלות, אך מרבית הטרמינל הוסבה לפני כמה שנים למעון פליטים ארעי, כדי לקלוט את המוני הפליטים מסוריה. הסרט מלווה במשך חצי שנה נער בן 18 שנמלט מכפר בסוריה, וחושף דרכו את שגרת חייהם של האנשים שמוקפים בגדר גבוהה, כשבצד השני שלה יש פארק עירוני תוסס.
טריילר "נמל התעופה טמפלהוף":
הנושא החברתי הוא גם עיקר הסרט "אנחנו, תושבי שכונת סימנס" שיצר הקולנוען ישראלי אופיר פלדמן, בוגר אוניברסיטת תל אביב. הוא מביא את סיפוריהם של דיירים בשכונה שהוקמה בתחילת המאה הקודמת למען עובדי חברת "סימנס", בתכנונם של בכירי האדריכלים הגרמנים של התקופה ובראשם מייסד "באוהאוס", ולטר גרופיוס, והאנס שרון (מתכנן אולם הקונצרטים "פילהרמוני" בברלין).
טריילר "אנחנו, עובדי שכונת סימנס''
כל יום מתקיימים בשכונה סיורי אדריכלים, ובזכותם נהנים התושבים ממודעות גבוהה לערכו של המקום. המפעל עדיין שוכן בשולי השכונה, אף שהיקף הייצור בו צומצם משמעותית, והעובדים שנותרו בו כבר התפזרו בכל רחבי העיר. בשכונה מתגורר אפוא מגוון רחב של דיירים, שאחרי שלושה מהם עוקב פלדמן: משפחה מגאנה, אם ובנה שהאב נותר בישראל, ועובד בודד ועגום של "סימנס". שלושת הסיפורים מגלים משהו על מצבה של גרמניה בעשור השני של המאה ה-21. סרט זה, יחד עם "הקמפוס היפה ביותר באפריקה", יוצג באירוע שייערך לכבוד 100 שנה לבאוהאוס.
"נמל התעופה ברלין טמפלהוף" יוקרן ביום ו' 24.5 18:30, וביום א' 26.5 16:30.
"אנחנו, תושבי שכונת סימנס" יוקרן ביום ב' 27.5 19:45
