לינור אברג'יל מחליפה את "שלום עולמי" ב"לתפארת מדינת ישראל"

ללינור אברג'יל הייתה במסעדה כשקיבלה שיחת טלפון ממספר שהיא לא מכירה. היא ענתה לשיחה באגביות, תוך שהיא משוחחת עם המלצרית על המנות המומלצות. מהעבר השני של הקו הייתה מפיקה שהציגה את עצמה בשם רננה, ואז שאלה: "האם תהיי מעוניינת במקרה להנחות את טקס הדלקת המשואות של יום העצמאות בהר הרצל?"

"אמרתי: 'מה? מי זאת? איזה טקס? המשואות? הגדול הזה ש...?' זה היה ממש מפתיע", היא מספרת. "זה לא משהו שמגישים אליו מועמדות ואז בוחרים בך. אין לך שום קשר לזה, ופתאום מודיעים לך. היא ענתה לי: 'כן, כן, השם שלך פשוט עלה כמה פעמים בוועדות, ורצינו לדעת אם את בכלל מעוניינת'. אמרתי לה: 'כן, רק דברי עם המשרד ותראי שאפשר'. והיא באמת התקשרה לאורון (כלפון, בעלה והסוכן שלה, אמ"ר) והוא אישר שאני פנויה בתאריך הזה".

ואז?

"לא דיברו איתי יותר מחודש וחצי, ואמרנו: 'טוב, זה לא קורה'. את יודעת, זה מסוג הדברים שאתה מגלה בעיתון בסוף (מחייכת). ויום אחד רננה מתקשרת אליי שוב, ואומרת לי בשיא ההתלהבות: 'יואו, את לא מבינה איך אני שמחה, עכשיו יצאנו משרת התרבות ואת הולכת להנחות את הטקס'. הייתי בשוק. היא אמרה לי: 'נראה לי שאני יותר שמחה ממך'".

היה לך רגע כזה שאמרת, אני, לינור אברג'יל, מנחה את טקס הדלקת המשואות?

"זה מרגש. אני כל כך מחוברת למדינה, שזה מתבקש שאעשה דבר כזה. אין לי ארץ אחרת. עכשיו הילדים בהלם: 'מה, אמא, נראה אותך בטלוויזיה?' אני תמיד איתם ביום העצמאות, הולכת לראות את הזיקוקים, וזה תמיד אורון שעובד סביב כל ההופעות של האמנים שלו".

אחרי עשרות שנים שבהן היה טקס הדלקת המשואות שמור למנחים ותיקים, דוגמת דן כנר, נראה שלאחרונה הוא הפך לאירוע תרבותי פופולרי ופחות מעונב. בשנה שעברה הנחו אותו יעל אבקסיס ודני קושמרו, השנה יהיו אלה השחקנית לינור אברג'יל והשחקן אביב אלוש ("להיות איתה"). הבייביסיטריות של אברג'יל קיבלו צו 8, ומוכנות להתייצב לשמור על התאומים אודל ונתנאל (שש) ועל אביגיל (חמש) בזמן שהיא עסוקה בחזרות. אברג'יל לבושה בבגדים ארוכים ורחבים, על ראשה כיסוי ראש מפואר בצבע פוקסיה והיא נראית מאושרת. "זה טקס לאומי, וזה אומר שאתה מוסכם על כולם, שכולם אוהבים אותך".

במי היית בוחרת להדליק משואה?

"סבתא שלי, שילדה 11 ילדים. אנחנו 200 איש במשפחה המורחבת, ומעולם לא היה לנו ריב אחד, בזכות החינוך שלה".

"זה לא משהו שמגישים אליו מועמדות ואז בוחרים בך. אין לך שום קשר לזה"(צילום: עדי אורני, סגנון: גילי אלגבי)

"צריך ללמד אנשים איך להוציא החוצה"

לינור אברג'יל (39), ילידת נתניה שמתגוררת בעיר גם היום, תמיד עשתה את זה בנחישות ועם הרבה אמביציה. בנובמבר 1998, כמה חודשים לאחר שנבחרה למלכת היופי של ישראל, זכתה בתחרות מיס עולם במקום הראשון. ימים אחדים לפני התחרות נחשף בעיתונות העולמית כי חודשיים קודם לכן נאנסה באיטליה על ידי סוכן הנסיעות שלמה נור. במשפט שהתקיים בישראל הורשע נור בחטיפה ואינוס ונידון ל־16 שנות מאסר. אברג'יל נלחמה למנוע את שחרורו המוקדם, והוא ריצה את מלוא עונשו.

בשנים האחרונות היא מעבירה הרצאות בעקבות סרטה BRAVE MISS WORLD ("מיס עולם האמיצה"), שעסק בסיפור שלה ומתעד, בין היתר, שיחות שלה עם נפגעות עבירות מין ברחבי העולם. הסרט, בבימוי ססיליה פק, היה מועמד ל"אמי" בקטגורית סרטים דוקומנטריים, שודר בערוץ 2 ונמכר לנטפליקס. למרות שעברו מאז כבר כמה שנים, אנשים עדיין מזהים אותה ברחוב, גם בניו־יורק.

"דיברתי על הנושא הרבה לפני תנועת Me Too# ולפני שנושא כזה היה באיזושהי כותרת", היא אומרת, "והיום אני מגיעה להרצאות במקומות מטורפים, נפגשת עם זוכי פרס נובל, מוזמנת לטקס פרסי לוחמי זכויות אדם. לא מזמן הייתי בלונדון ועליתי במעלית עם כמה אנשים. פתאום מישהי אמרה לי: 'ואוו, את מיס וורלד'. תמיד כשמזהים אותי אני בהלם".

איך את מסבירה את התגובות הנלהבות להרצאה שלך?

"אני חושבת שאין באמת פתיחות לנושא של תקיפות מיניות. הכל חרטא. שקר. בסופו של דבר כל אחד בתוך ביתו והעניינים שלו. היום בעולם יש חוסר אותנטיות והכל מאוד עשוי. אני באה ואומרת דברים מכוערים על הבמה. לחשוף את עצמך זה כמעט לא קורה היום. בעיניי, תנועת Me Too דורשת המון זיעה, עבודה אישית ושינוי תפיסתי. אנחנו עוד לא שם. רוב האנשים עדיין לא מדברים על דברים קשים. החינוך צריך להשתנות, צריך ללמד אנשים איך להוציא החוצה".

כשלמדת משפטים, רצית להציל נשים אחרות שנאנסו?

"כן, היה לי חלום אוטופי כזה, שאני אבוא לעבוד בפרקליטות, וכשהגעתי לשם ראיתי 7,000 תיקים מעלים אבק ועורכי הדין שם מזיעים, לילות ללא שינה, רווקים עד גיל 60, אנשים שנותנים את הנשמה, ויש חוסר משאבים, מעט כסף והמון תסכול, כי אתה לא מספיק ובינתיים חיים של אנשים נופלים לך בין הידיים. אמרתי, אוקיי, פחות, לא לזה התכוונתי. בחרתי לעשות את השינוי דרך ההרצאות. מהשטח זה תמיד הכי טוב".

"כיסוי הראש שלי מביא ליראת כבוד כלפיי"(צילום: עדי אורני, סגנון: גילי אלגבי)

איזה תיקון עשתה לך החזרה בתשובה?

"כל מה שקרה קודם היה נחמד וטוב, אבל לא הרגיש אמת. פתאום, בלי ניצוצות ובלי בת קול שירדה מהשמיים או מלאך שהביא לי 'כיף', פשוט הרגשתי נכון, וכל זה כשאני לבד, לא בזוגיות עם ילדים. היום אני מבינה כמה זה היה אמיץ, לעזוב את התיאטרון, ילדה בת 28, אבל בגלל שזה היה כל כך נכון וקיבלתי משמיים הרבה כוחות, זה הצליח. על האמת אתה לא מפחד לנסוע במהירות גבוהה. וברור שכולם סביבי פחדו, שאני אתנתק מהם, שאזרוק עליהם אבנים בשבת. בתהליך הזה הכל קרה הפוך. התקרבתי למשפחה. התנחלתי אצלם בשבתות. אני אותו אדם, אבל במשקפיים מגדילים, ותשמעי, זו עבודה. לשים כיסוי ראש זה צ'יפס לעומת כל היום לבחון את עצמך".

כמה זמן לקח לך לכסות את הראש?

"לא היה לי עניין עם כיסוי הראש. יש בכיסוי ראש משהו שמנמיך את הגאווה. משהו בשיער שלנו מושך תשומת לב וכוחני, בעיקר אם יש לך שיער עשיר ויפה, ואת נורא עסוקה בו. אני כל שנייה הייתי הולכת למספרה וכמעט גרתי שם. הצניעות זה משהו שבא לי יחסית בקלות. מגיל קטן הרגשתי שכשאני נכנסת לאיזשהו מקום, כולם מסתכלים. ושנאתי את זה".

גם היום כולם מסתכלים.

"אני לא מרגישה ככה. פעם החשיפה הפיזית של הגוף גרמה לי להרגיש יותר פגיעה. יותר חשופה מבחינה נפשית. לכן היה לי קל לכסות את עצמי ואני ממש מרגישה שכיסוי הראש שלי מביא ליראת כבוד כלפיי. מטורף, זו בסך הכל חתיכת בד. יש נשים שבאות בסוף ההרצאה ללחוץ לי את היד. אני אומרת להן, תביאו חיבוק".

• הראיון המלא עם לינור אברג'יל מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים