יעל אבקסיס אופטימית אך מפוכחת: זה שאני הצלחתי לא מעיד על הכלל

    בגיל 50, עם בן זוג צעיר, קריירה כמפיקה ורגע לפני שהיא מנחה את הטקס הכי ממלכתי עורכת יעל אבקסיס חשבון נפש לאומי ואישי - על דרעי, אלאור אזריה ומבקשי המקלט

    יעל אבקסיס מספרת מה ישראלי בעינייה
    עם בנה, מורי. "אמא ובנה החייל זו התמונה הכי ישראלית בעיניי, כי זה דבר נפלא ונורא שמתקיים באותה נשימה, לתת את ילדך למקום שהוא הכי לא טבעי לאמא היהודייה. כשאני רואה חייל, אני רואה תמיד גם את אמא שלו"
    עם בנה, מורי. "אמא ובנה החייל זו התמונה הכי ישראלית בעיניי, כי זה דבר נפלא ונורא שמתקיים באותה נשימה, לתת את ילדך למקום שהוא הכי לא טבעי לאמא היהודייה. כשאני רואה חייל, אני רואה תמיד גם את אמא שלו"
    "ישראל זה המקום שלי. זאת השפה שלי. פה אני חיה. לא פשוט פה, אבל זה הקושי הכי מופלא בעולם" (צלום: עדו לביא)
    "ישראל זה המקום שלי. זאת השפה שלי. פה אני חיה. לא פשוט פה, אבל זה הקושי הכי מופלא בעולם" (צלום: עדו לביא)

    לפני חודשיים נסעה יעל אבקסיס לצילומי סדרת טלוויזיה צרפתית. הדמות שהיא מגלמת בסדרה היא אישה קשה וקרת רוח, שמאשפזת בכפייה את בתה יחידתה. תפקיד אורח, סצנה אחת בכל פרק לאורך עונה שלמה, ותסריט שגרם לה, לאחר שלקחה הפסקה קטנה ממשחק, פרפרים בטן. אחרי עשרה ימים, כשהסתיימו הצילומים שלה, הציעו לה המפיקים הצרפתים להישאר עוד קצת.

     

    "ניסו לפתות אותי", היא מחייכת, "אמרו, 'יש פה הרבה יותר תפקידים לנשים, הרבה יותר סרטים שנשים מובילות'. אני לא מסוגלת. חמש שעות מסוף הצילומים אני חייבת לחזור לארץ. ישראל זה המקום שלי. זאת השפה שלי. פה אני חיה. לא פשוט פה, אבל זה הקושי הכי מופלא בעולם".

     

    "כל יום שאני קמה בבוקר ולא כואב לי כלום ואני לא צריכה לרוץ לרופאים, זו פריווילגיה" (צלום: עדו לביא)
      "כל יום שאני קמה בבוקר ולא כואב לי כלום ואני לא צריכה לרוץ לרופאים, זו פריווילגיה"(צלום: עדו לביא)

       

      ביום העצמאות ה־70 של מדינת ישראל תנחה יעל אבקסיס (לצד דני קושמרו) את טקס הדלקת המשואות. רק מקורביה ידעו שלא בקלות היא אמרה "כן" להצעה המחמיאה הזו, שכל אמן בישראל היה מסמן כרגע שיא בקריירה. "הסכמתי להנחות את טקס הדלקת המשואות, כי 70 שנה למדינה זה מרגש", היא מודה. "חלק מההתבגרות שלי זה להרגיש שייכת לכאן, גם אם המציאות מורכבת, ואני לא מסכימה איתה. הבחירה שלי הייתה לטעת שורשים בארץ, חשוב לי לחגוג את הישראליות הזו, לרגע לדבוק בטוב וביופי ולהיות מעל השיפוטיות ומעל התחושה שהכל כאן רע וכולנו מושחתים. לכולנו יש אחריות קולקטיבית למה שקורה כאן".

      "חלק מההתבגרות שלי זה להרגיש שייכת לכאן, גם אם המציאות מורכבת, ואני לא מסכימה איתה. לכולנו יש אחריות קולקטיבית למה שקורה כאן"

       

      את יום הולדתה ה־50, בקיץ האחרון, חגגה בלי מסיבות וזיקוקי דינור. היא הלכה להופעה בפארק הירקון עם שני ילדיה, ואיתה היו גם שני הבעלים לשעבר שלה, כמה חברות טובות ובן זוגה הנוכחי, צח בר (39), יזם ומסעדן, אב לבת. היא מרגישה שמצאה איתו בית, אבל עדיין לא מסוגלת לדבר עליו לעיתון.

       

      גיל 50 תפס אותה עם כמה תובנות על החיים. היא מברכת עליהן ומתמודדת בלי פחד עם השינויים הפיזיים שהביאו ההורמונים. "הפרידה מהנעורים מבחינתי היא הבנה שלכל דבר יש מחיר. אם אני לא ישנה טוב, יש לזה מחיר; אם אני עושה בחירות אינסטינקטיביות, ולא נותנת לאינטואיציות שלי לפעול, יש לזה מחיר. יש עוד תובנה שהגיל הביא איתו: כל יום שאני קמה בבוקר ולא כואב לי כלום ואני לא צריכה לרוץ לרופאים, זו פריווילגיה. אני צריכה לזכור שיש לי חיים טובים בשעה שיש המון אנשים שסובלים. אני בכלל מרגישה שזכיתי לחיות עד הגיל הזה".

       

       

       

      עם בן הזוג, צח בר (צילום: אביב חופי)
        עם בן הזוג, צח בר(צילום: אביב חופי)
         

          

        לפני שש שנים הקימה עם הלל רוזמן את "קסיס סרטים". זה אפשר לה הפוגות מעולם המשחק ("הדורש תעצומות נפש שאני לא יכולה לגייס על בסיס יומי"). לא תמצאו אותה בהפגנות חברתיות או פוליטיות. היא מרגישה שהעשייה שלה מדברת בשמה.

        "אי־אפשר להיות עיוור למצב של הפלסטינים, ואי־אפשר להתווכח עם בנאדם שמרגיש שזו גם האדמה שלו. איך אנחנו יכולים לחיות לצדם, כשאין להם 90 אחוז מהדברים שנראים לנו בסיסיים, כמו חשמל ומים ורפואה?"

         

        גירוש הפליטים זו סוגיה חברתית שמעסיקה אותך בימים אלה. דיברנו על זה בשיחות בינינו. מה היית אומרת למקבלי ההחלטות?

        "האנשים האלה מבקשים מקלט. חסר לנו כוח עבודה פיזי בארץ. מה הבעיה לשלב בין הדברים ועל הדרך לעשות מצווה גדולה שמודגשת בתורה? אני לא מבינה איך דרעי לא מאשר להם להישאר בארץ. תראי מה קורה: הוא מרוקאי, והוא עושה את מה שעשו לציבור בוחריו. מסלק, לא יכול לקלוט, לא יכול להכיל. מפחד. אף אחד לא מצליח להתעלות מעל המצב ולהגיד: 'אנחנו נשקם את השכונות של דרום תל־אביב, נביא לשם כסף, פיתוח, כוח אנושי'. עכשיו ההיפסטרים באים לשם, ובעוד כמה שנים יהיה טוב.

        "זה כמו שהקיבוצים, הייצוג הכי מיידי של האליטה הלבנה, מחליטים לקלוט את הפליטים. תראי איזה תיקון. זאת הסיבה שאני אופטימית. בסוף המקום הזה הוא טוב ולא יכול להצמיח רשע".

         

        את מאמינה שיכול להיות פה שלום?

        "חייב להיות פה שלום. אנחנו צריכים לצאת מההתנהלות הטיפולית פוסט־טראומטית ולעבור למעשה. אי־אפשר להיות עיוור למצב של הפלסטינים, ואי־אפשר להתווכח עם בנאדם שמרגיש שזו גם האדמה שלו. איך אנחנו יכולים לחיות לצדם, כשאין להם 90 אחוז מהדברים שנראים לנו הכי בסיסיים, כמו חשמל ומים ורפואה? זה באחריותנו. למה אי־אפשר להתחיל במשא ומתן מדיני בלי שירצחו פה ראש ממשלה? אנחנו צריכים להגן על עצמנו, אבל אסור לפחד מקבלת החלטות היסטוריות.

        "לא עם כל מה שמירי רגב עושה אני מסכימה, אמנות זה מקום שאסור לממשלה להתערב בו. אבל זה כן חשוב שהיא רוצה להביא כסף לפריפריה ולשים דגש על תכנים מזרחיים מקומיים. איך לא אברך על זה?"

        "מקרה אלאור אזריה הוא הדוגמה לשאלה למה אנחנו צריכים לשים את ההסכם המדיני בראש סדר העדיפויות שלנו. נקרע לי הלב עליו. למה החיילים שנרצחים הם הילדים של כולנו וילד שעשה טעות הוא לא ילד של כולנו? כאזרחית מדינת ישראל גם לי יש אחריות בסיפור הטרגי הזה".

         

        למי תצביעי בבחירות?

        "אני רוצה להצביע לפוליטיקאי שיעשה הכל כדי להגיע למשא ומתן מכבד. נכון להיום, אורלי לוי־אבקסיס היא הפרלמנטרית הכי חרוצה שהייתה פה בשנים האחרונות. למי שאכפת מהשכבות החלשות ומהפריפריה, יהיה חשוב גם לדאוג להסכם מדיני".

         

        "חייב להיות פה שלום" (צלום: עדו לביא)
          "חייב להיות פה שלום"(צלום: עדו לביא)

           

          יעל אבקסיס מצליחה לשמור על מעמדה כקונצנזוס לאומי גם כי היא מביאה איתה, בלי להתכוון או לצעוק את זה בקול רם, את הרוח המזרחית הפמיניסטית שלה. היא עושה את זה עם הרבה קסם, בלי כוחניות, והיא אולי אחת האמניות המעטות שגם השמאל וגם הימין מחבקים. עם מירי רגב, למשל, היא מנהלת דיאלוג לא מתלהם מחוץ לעין התקשורת. "לא עם כל מה שהיא עושה אני מסכימה", מודה אבקסיס, "קולנוע ואמנות זה מקום שאסור לממשלה להתערב בו, ולא צריך לפחד לתת תקציב לתיאטראות ערביים ולקולות שמנוגדים לדעותיי. אבל זה כן חשוב שהיא מציפה דברים ורוצה להביא כסף לפריפריה ולשים דגש על תכנים מזרחיים מקומיים. התרבות שלנו הייתה מקובעת ולבנה ולא כללה חלקים מהותיים מהתרבות של העם הזה. איך לא אברך על זה?"

          "זה שאני הצלחתי לא מעיד על הכלל. אין ספק שנעשה פה עוול לאוכלוסייה שלמה. עובדה שחשתי בושה שאין לי בית נורמטיבי, כי בבית שלי שמעו מוזיקה ערבית. היום אני מבינה שהבושה שלי היא תוצאה של אפליה וקיפוח"

           

          את עצמך גדלת בתחושת קיפוח?

          "אני הכי מרוקאית שיש, גדלתי בבת־ים בבניין שהיה ממש כור היתוך והיו בו ניצולי שואה וגרוזינים ותימנים, עם אבא שמהר מדי נגדע ממני ואמא גדולה מהחיים שעלתה לבד לארץ. כשהייתי מפנה לאמא שלי את השאלה: 'אמא, איך את לא צועקת?' היא אמרה: 'מה אני עושה כל ערב? אני משמחת את המרוקאים, והאשכנזים מסכנים, הם הגיעו לארץ אחרי שסבלו נורא'.

          "ועדיין, זה שאני הצלחתי, לא מעיד על הכלל. אין ספק שלא היה פה שוויון הזדמנויות ונעשה פה עוול לאוכלוסייה שלמה. עובדה שחשתי בושה שאין לי בית נורמטיבי, כי בבית שלי דיברו ושמעו מוזיקה ערבית. היום אני מבינה שהבושה שלי היא תוצאה של אפליה וקיפוח".

           

          את מצלמת בימים אלה סרט דוקומנטרי על אמא שלך, חלקו במרוקו.

          "זה סרט מאוד אישי. הייתה לי התמודדות מגיל צעיר עם אמא שהיא נושאת בשורה – היא הביאה את המוזיקה המזרחית הערבית האותנטית ושימחה קהל ערב־ערב. כילדה לקחתי על עצמי באופן לא מודע אחריות גדולה לתת לה חופש להמשיך את זה, ואני מבינה שהחיים שלי ניתבו אותי להיות עסוקה בעיקר ולא בטפל, מתוך רצון להיות עוגן במשפחה".

           

          • הראיון המלא עם יעל אבקסיס בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: תמי ארד ברקאי)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: תמי ארד ברקאי)
           
          הצג:
          כל התגובות לכתבה "יעל אבקסיס אופטימית אך מפוכחת: זה שאני הצלחתי לא מעיד על הכלל"
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד