מבין הקצינים הלא מעטים שהגיעו לדרגת אלוף בצה"ל, אין ספק שחיים ארז נמנה עם אלה שעשו דרך ארוכה במיוחד למעמד הרם הזה. אין גם ספק שארז הוא מאלה שמגלמים היטב בדמותם ובאישיותם את המעבר משואה לתקומה.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- מיהי אווה היימן: סיפורה של הילדה מהקמפיין שכולם מדברים עליו
ארז (83) נולד בוורשה בשם הניק רוזנברג. כשהיה בן ארבע, חזה בכניסת הגרמנים לעיר, ומאז עברו חייו טלטלות רבות: את שנות המלחמה העביר בנדודים בין פולין הגרמנית לרוסית, אחר כך שהה במחנה פליטים בסיביר, משם הגיע לאיראן, וממנה עלה לארץ עם קבוצת יתומים שזכתה לכינוי "ילדי טהרן". אביו נעלם במהלך המלחמה, ועם אמו הוא התאחד חמש שנים לאחר עלייתו. כיום, לאחר קריירה מפוארת בצה"ל, שבשיאה היה אלוף פיקוד דרום וראש אגף אפסנאות במטכ"ל, ארז הוא הוכחה חיה לכך שגם מנקודות השפל הנמוכות ביותר אפשר להשתקם. "יש שתי דרכים להגיב לבעיות ולקשיים: או שהם שוברים אותך או שהם מחשלים אותך", הוא אומר. "אני זוכר שהיו בין ילדי טהרן הרבה שנשברו, אבל מי ששרד את כל הצרות, היה בעל יכולת להשתלב, להתגבר, לחפש להסתדר במצב הקיים. מילדי טהרן יצאו מפקדים בכירים בצה"ל, פרופסורים, אדמו"רים ודוקטורים. אני תמיד חושב על מיליון וחצי הילדים שלא שרדו את השואה, ושגם הם יכלו להגיע לאותם הישגים".
סיפורם של ארז ושל שאר ילדי טהרן מוצג בסרטם התיעודי של דליה גוטמן, דוד טור ויהודה קווה "המסע של ילדי טהרן". הסרט יצא לאקרנים לפני 12 שנה, וביום שישי הקרוב (3.5), למחרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תתקיים בסינמטק תל אביב ההקרנה האחרונה שלו.
צפו בקדימון:
אמא לא זיהתה אותי
הזיכרון הראשון של ארז מכיבוש ורשה על ידי הגרמנים בספטמבר 1939 בהחלט מפתיע: אבא וילד הולכים יחד לראות מצעד צבאי; חיילים צועדים בסך, מגפיהם נוצצים בשמש, ובפיהם שירי לכת. "אבא לקח אותי על הכתפיים, ואני מאוד התרשמתי מהצעידה היפה של החיילים ומהשירים שהם שרו. אחר כך פולין חולקה בין גרמניה לרוסיה. סבא שלי החליט להישאר בצד הגרמני, אבל לאמי הייתה חברה עם קשרים בשלטון שאמרה לה: 'לגרמנים יש תוכניות בשבילכם', ובעקבות זה היא החליטה לעבור לצד הרוסי. אבי נסע ראשון, עבר את הגבול, ואחרי שבוע התקשר מביאליסטוק ואמר לאמא להצטרף אליו. היא לקחה עגלה, ונסענו לגבול".
הגרמנים, מספר ארז, נתנו להם לעבור, אבל הרוסים סירבו לאפשר את כניסתם. האם והילד, ואיתם קבוצה של יהודים, נותרו בשטח הפקר בקור המקפיא של נובמבר. "אני הייתי לבוש טוב, אבל מסביב התחילו ילדים למות", הוא נזכר. "אחרי כמה ימים אמא תלתה לי פתק על הצוואר שבו היה כתוב שמי שיביא אותי לאבא בביאליסטוק, יקבל שי. היא לקחה אותי לגדר, הרחק מהשומר הרוסי, הרימה אותה ואמרה לי: 'רוץ תחפש את אבא. רוץ מהר-מהר ואל תעצור'. אני התגעגעתי לאבא, אז רצתי". השומר הרוסי הבחין במתרחש וקילל, אבל זה היה מאוחר מדי: הילד כבר רץ בכל כוחו לצד השני. "הגעתי בלילה לאיזה כפר, ואישה אחת ששמעה אותי בוכה, אספה אותי. למחרת היא הביאה אותי ברכבת לביאליסטוק, לאבי. הוא לא ידע מאיפה נפלתי עליו, האישה לא ידעה מאיפה באתי, ואני לא יכולתי לתת לה מידע: זכרתי רק את הקללה של השומר הרוסי. אבל אבי הבין איפה יכולתי לשמוע אותה, ושלח אנשים ששיחדו את השומרים והוציאו את אמא החוצה".
אחרי מספר שבועות בצד הרוסי החלו חלק מהיהודים לחזור לצד הגרמני. האב יצא ראשון לבדוק את השטח – ומעולם לא נראה שוב. ארז ואמו גורשו עם שאר היהודים למחנה בסיביר. כ-120 יהודים בנו שם מחנה ארעי, והאם ובנה גרו בו במשך כשנה. כשגרמניה פלשה לרוסיה, שוחררו האסירים מהמחנה והועברו לבוכרה, שם עבדה אמו בבית מרקחת. אחרי שנגנב מבית המרקחת ספירט, היא הועמדה לדין, ונגזרו עליה עשר שנות מאסר. בנה בן השש היה במשפט, אבל לא ממש הבין את משמעותו. "שאלתי אותה אם עשר שנים הן הרבה זמן, אבל אני לא זוכר מה היא ענתה. חברים שלנו לקחו אותי משם לבית יתומים נוצרי, שם לימדו אותי ועוד כמה ילדים יהודים להתפלל ולהצטלב. הילדים היותר גדולים לימדו אותנו איך לזייף בתפילה ולצחוק על הנוצרים".
ב-1942 שלח הצבא הפולני כ-700 ילדים יהודים ממספר בתי יתומים לאיראן, שם הקימה הסוכנות היהודית מחנה עבורם. "נסענו ברכבות לטהרן, ושם היינו כמה חודשים. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו דאג לנו: הייתה מסגרת, מדריכים, סדר יום, פעילויות, התעמלות בוקר. שם גם התחילו לדבר איתנו על עלייה לארץ ישראל וללמד אותנו שירים בעברית. מטהרן הפלגנו להודו, משם למצרים ומשם ברכבת לארץ. ברחובות קיבלו את פנינו עם תפוזים, ובעתלית ריססו אותנו עם די-די-טי".
הוא הגיע לנהלל, שם אומץ בחום על ידי משפחת אומנה. שם גם ניתן לו שמו העברי. ארז למד לרכוב על סוסים, לחרוש את השדות, לרקוד ריקודי עם – ולא ידע שאמו עדיין בחיים. היא השתחררה מהכלא, ואחרי טלטלות רבות הגיעה עם בעלה השני ובנם המשותף למחנה עקורים בבאדן-באדן. יום אחד הגיע לבקר שם דוד בן גוריון, והיא סיפרה לו על בנה הבכור שנעלם לה. אחרי חודש קיבלה מכתב מהסוכנות שבישר לה שהילד בארץ, בנהלל. ב-1948 עלו האם ומשפחתה לארץ, בתקווה להתאחד איתו.
מה אתה זוכר מהפגישה ביניכם?
"היא לא זיהתה אותי. היא עזבה ילד פולני בלונדיני ומצאה נער חסון ושזוף שמדבר רק עברית. בלילה היא בדקה ומצאה צלקת שיש לי ביד מניתוח, ורק אז הבינה שזה אני. שנים לאחר מכן, אחרי מבצע קדש, נשלחתי עם חבר לשמור על בן גוריון בשדה בוקר. התלוויתי אליו בהליכות, ויום אחד הוא שאל אותי מאיפה אני. סיפרתי לו את הסיפור, והוא זכר ושאל: 'אתה הילד הזה?'"
המשפחה נפגעת
ארז מספר כי לא תכנן מראש קריירה צבאית, אבל המסעות, המעברים והקשיים הרבים שחווה בילדותו הכינו אותו לכך. במלחמת ששת הימים הוא השתתף בכיבוש סיני כמג"ד, במלחמת יום כיפור פיקד על חטיבת השריון שצלחה ראשונה את התעלה, ובנסיגה מסיני פיקד על פינוי כוחות צה"ל והיישובים. במהלך 33 שנותיו בצבא עבר עם אשתו מאירה ושני ילדיהם (דוד, 53, ואמיתי, 48) בין באר שבע, כפר הנשיא, רמת גן, ארצות הברית ואנגליה. כיום גרים בני הזוג בקריית אונו.
"כל פעם חתמתי עוד שנה ועוד שנה", הוא מספר. "התחלתי בחי"ר, ואחרי מבצע קדש עשיתי הסבה לשריון, וכל הזמן המשכתי לקבל הצעות. הייתי מגיע הביתה פעם בשבועיים, ואני זוכר את התינוק שלי בן השנתיים בוכה בכל פעם שנסעתי, אבל זאת מנת חלקם של אנשי הצבא: המשפחה נפגעת".
אחרי שהשתחרר, מונה למנכ"ל חברת כימיקלים לישראל, ולאחר מכן פתח חברה פרטית לייעוץ וכיהן כדירקטור במספר חברות וכיו"ר עמותת יד לשריון. בימים אלה הוא עסוק בהקמת מוזיאון בלטרון שיוקדש ללוחם היהודי במלחמת העולם השנייה. "מיליון וחצי לוחמים יהודים השתתפו במלחמה הזאת בצבאות אנגליה, רוסיה וארצות הברית, ומתוכם נהרגו כרבע מיליון", הוא אומר. "חבל מאוד שאנשים לא יודע את זה. אנחנו נעשה עכשיו הכל כדי שיידעו".
הוא שרד את המלחמה בדרך נס ונעשה דמות מרכזית במוזיקה הישראלית. הקליקו על התמונה:
