פעם מתנחלת דתייה וימנית - כיום אמנית חילונית שגרה עם בן זוג ערבי

בציוריה של רונית גולדשמידט כמעט תמיד יש פריט ששובר את המראה הטבעי של התמונה. המראה הפסטורלי, שמציג נוף אחיד ושלם, למעשה מסתיר מאחוריו קולאז' - הרכב ייחודי שיצרה האמנית, לעיתים בהשראת יצירות אחרות. "אני עובדת עם קולאז'ים רעיוניים", היא מסבירה. "אני יכולה לגנוב את הנוף מציור אחד, ואת הדמות מעבודה של מישהו אחר. אני מחברת אותם בציור שלי, וחשוב לי שזה ייצור עולם קוהרנטי: שהאוויר והמרחב יתפקדו כמקום אחד. זו עבודה אינטואיטיבית. אני אתחיל עם כמה רפרנסים, ואז אחביא את מה שיסגיר את הגניבה, וכמו להטוטן אעשה אחיזת עיניים, דרמה, כדי לתפוס את העין של הצופה ולהסתיר דברים אחרים".

עוד בערוץ אנשים:

• הזמרת נתנאלה: "אם לא הייתי עוזבת את הארץ, הייתי מתאבדת"
• להוריה היו יחסים קשים, וליזה ארזוני זכתה לתיקון בזוגיות מוצלחת
• אסתר המלכה ומרדכי היהודי זכו לפרשנות מקורית של משורר ידוע
  

מבט אל חייה של גולדשמידט מגלה שפרקטיקת הקולאז' והחיבור בין העולמות השונים מוכרים לה לא רק מהסטודיו, אלא גם מחייה: היא נולדה בנמיביה שבאפריקה לאמא גרמנייה ולאבא ישראלי; כשהייתה בת שבע, עברה משפחתה להתנחלות ליד ירושלים והתמסרה לאורח חיים דתי; בגיל 18 השאירה את הדת מאחור; וכיום היא חיה בתל אביב, עם בן זוג ערבי. "יש סיטואציות שבהן אני מרגישה שלספר על עצמי זה כמו לצאת מהארון", היא אומרת בחיוך. "אבל אלה החיים שלי, ואני לא חושבת שיש בהם משהו שאני צריכה להסתיר: הם יפים ומלאים באהבה". 

הכירו אותה:

לא כמו כולם

הסיפור הפתלתל של גולדשמידט (32) מתחיל בנמיביה, שם הכירה אמה הגרמנייה את אביה הישראלי, שהגיע למקום כשעבד כטייס. היא נולדה במדינה האפריקאית ששוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי, וכשהייתה בת שלוש עברה עם הוריה ואחיה לדרום אפריקה. ארבע שנים מאוחר יותר, אחרי שאמה התגיירה, עלתה המשפחה לארץ והקימה את ביתה בהתנחלות ליד ירושלים. "זה לא היה מטעמים אידיאולוגיים", היא מסבירה. "אמא שלי בוודאי לא ידעה לאן היא נכנסת, רק שהיא עוברת לגור בין ירושלים לתל אביב. אבא שלי לא גר בארץ המון שנים, כך שהוא לא היה מעורב מבחינה פוליטית". במהלך מגוריה בהתנחלות החלה המשפחה להתקרב לדת. "היה תהליך איטי של חזרה בתשובה, וכל אחד במשפחה עבר את זה אחרת. אני למדתי באולפנה, הצטרפתי לבני עקיבא והייתי ימנית מאוד".

לצד ההסתגלות לאורח החיים בהתנחלות קיננה בגולדשמידט תחושה שיש בה משהו שלא לגמרי משתלב בנוף. "הייתה הרגשה ברורה שאנחנו לא כמו כולם", היא נזכרת. "תמיד הרגשתי שאני מסתירה סוד, שאנחנו קצת משחקים אותה. הייתי מאוד ישראלית, אבל מתחת לפני השטח הרגשתי שאני לא ממש אחת משלהם: הרי אמא שלי לא מדברת עברית, ובבית היא שרה אופרות בגרמנית; הרהיטים שלנו מדרום אפריקה; האוכל גרמני. תמיד קינאתי בילדים שהיו להם בבית פתיתים ועוגת שוקולד, אבל פיתחתי תכונה של זיקית: הצלחתי להיות יותר שייכת אפילו מאלה שבאמת היו שייכים. לפני שנה עברו ילדים ליד הבית שלנו, ואחד מהם אמר לשני: 'פה גרה הגרמנייה'. אנחנו גרים שם יותר מ-20 שנה, עוד לפני שהילדים האלה נולדו, ועדיין, נורא ברור שאנחנו קצת אחרים".

אחרי שסיימה את לימודיה בתיכון, נסעה להודו, שם החלה לחשב מסלול מחדש. "קראתי על הדתות השונות בניתוח היסטורי, ופתאום ראיתי איך הדבר הזה מתפתח באופן כל כך פשוט והגיוני, ונראה לי מיותר להאמין בזה". עם חזרתה לארץ עברה לירושלים והחלה ללמוד בסטודיו לציור ולרישום של ישראל הרשברג. באותה תקופה גם עבדה כמלצרית במסעדת הסינמטק והכירה בחור ערבי בשם נזיר, שעבד שם כברמן. השניים נעשו חברים טובים, ולפני שלוש שנים נהפך הקשר לזוגיות. "אנחנו דוגמה לכך שזו יכולה להיות זוגיות נורמלית", היא אומרת. "כן, זה קשה, אבל כל זוגיות היא קשה. גם אמא שלי עברה את זה. גם הזוגיות שלה הביאה אותה למפגש עם תרבות שונה. ישראל נראתה לה כמו מדינת עולם שלישי. את השיחות הכי כנות בנושא אני מנהלת איתה. היא מבינה שהקושי הוא לא פוליטי, אלא בהבנה של ניואנסים ובלמידת שפה התנהגותית חדשה. הרי אנחנו, הישראלים, לא מדברים ערבית, בזמן שהערבים הישראלים מדברים עברית מושלמת ומכירים את אורח החיים היהודי. בתוך הקשר הזה הבנתי עד כמה אני בורה".

גולדשמידט כתינוקת. "פה גרה הגרמנייה"(צילום: אלבום פרטי)

יותר גבוהה מכולן

עם סיום לימודי האמנות החלה גולדשמידט לסלול את דרכה כציירת עצמאית. "מגיל קטן היה לי ברור שזה הכיוון שלי", היא אומרת, "אבל יש קושי לצאת מהלימודים ולהחליט איזו ציירת אני. מצד שני, זה המסע האמיתי: לגלות מה רוצים לצייר". בדרך היא חיה באיטליה וגם בברלין, שם קיוותה למצוא תחושה של בית. "חשבתי שאמצא את עצמי בגרמניה, וזה באמת קירב אותי למשפחה של אמא שלי", היא נזכרת. "יותר מזה, הרגשתי שם נוח עם הגוף שלי. הגובה שלי הוא 1.76 מ', ובארץ אני תמיד יותר גבוהה מכולן בראש וחצי. תמיד הרגשתי כמו ברווזון מכוער, כי הייתי ענקית, ובגרמניה הרגשתי נוח. אז במובנים הפיזיים זה הרגיש לי כמו בית, אבל מבחינה חברתית ותרבותית הרגשתי שאני כנראה ישראלית. המרחק עשה לי טוב, אבל היה לי ברור שאני לא רואה את עצמי שם. בארץ יש פריחה של הציור: להיות ציירת חזר להיות משהו לגיטימי, שלא צריך להתנצל עליו".

שמונה מיצירותיה מוצגות בתערוכה "לשמור מרחק: על אינטימיות בציור עכשיו", שמוצגת בימים אלה במוזיאון פתח תקווה לאמנות. "רובן יצירות שמתרחשות בתוך נוף אלסטי: אפשר להזיז הרים, לברוא יער", היא אומרת. "כשאני מציירת נופים, אני רוצה לשמר את הפנטזיה שבהם, את המקום שחולמים להיות בו. זה לא אומר שהנופים תמיד רכים ונעימים, אבל חייב להיות בהם מקום רגשי. לכן, ברוב הנופים שלי יש חפץ שנראה כאילו מישהו הניח אותו שם: שמיכה, צלחת, כוס, קערה או שטיח – תמיד יהיה משהו שהוא קטן ביחס לנוף, דריסת רגל קטנה, פיסת אינטימיות בתוך המרחב". 

מירי מילשטיין הייתה פעם חרדית. איך היא נראתה אז? הקליקו על התמונה:

לעוד כתבות על ישראלים שנעים בין דתיות לחילוניות - הקליקו על התמונה (צילום: יריב כץ)