כילדה שחיה במציאות משפחתית מורכבת, ליזה ארזוני הרגישה שאין לה זכות למרוד, לבטא קושי או להיכשל. היא צמצמה את עצמה לתפקיד של ילדה טובה ותלמידה טובה. הייתה חסרה לה המראה שתשקף ותלמד אותה מיהי באמת. בתחנות של מסע חייה הצטרפו אליה חברים, בני משפחה, בן זוגה וילדיה, ובזכותם ארזוני למדה והבינה שהיא שווה, ראויה ויכולה. היום יש לה קריירה משגשגת וגם ספר ביכורים חדש, שבו היא מציגה את חייה מזווית הומוריסטית ושמחה.
מי את?
"ליזה, בת 46, נשואה לשלומי ואמא של שחר (21), דניאל (בן 17) ואופיר (13), גרה ביישוב שמשית שבעמק יזרעאל".
ומה את עושה?
"אני מנהלת משאבי אנוש בחברת תרופות, ובימים אלה יוצא לאור ספרי 'מה רע לי כשטוב לו'. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בלימודי עבודה מאוניברסיטת תל אביב".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בירושלים, בת בכורה במשפחה של ארבעה ילדים. הרבה שעות עם אחיי היו לי בילדותי, ואנחנו חברים טובים גם בבגרותנו. ההורים שלי נהדרים, אבל בילדותי היו ביניהם מתח, כאב ומריבות, וגדלתי בתחושה שהם לא פנויים עבורי. השתדלתי להיות ילדה טובה, כזאת שעושה מה שאומרים לה כדי לרצות את הסביבה ושיהיה רגוע, כדי שאני לא אהיה זו שתוסיף עצב או מתח. בסביבה שהייתה טרודה מכדי לתת לי השתקפות של עצמי, גדלתי להיות ילדה ונערה שלא מאמינה בעצמה וביכולותיה. אם קרו לי דברים טובים, ייחסתי אותם למזל: הצלחתי להביא תעודה טובה כי המורים היו קלים, עברתי תיאוריה ראשונה וטסט במקרה, ומצאתי חברים במזל, לא חלילה כי אני עצמי נהדרת.
"אני זוכרת ערב אחד, שבו אחי ואני החלטנו שנמאס לנו לחיות בתוך מערכת היחסים העכורה הזאת. היינו ילדים תמימים - אני בת 13, אחי בן עשר; נכנסנו לחדר השינה של ההורים ואמרנו: 'אמא, אבא, החלטנו שאתם צריכים להתגרש'. אני זוכרת אותנו מחזיקים ידיים, הלב דופק חזק, כמעט מתפוצץ, ואנחנו מלאי חשש אבל נחושים. בחושים חדים של ילדים הבנו שלא טוב בבית, והרגשנו קצת אחריות, כי בתקופה ההיא, לפני 35 שנה, הרבה אנשים נמנעו מלהתגרש, 'בגלל הילדים'. אחרי שאמרנו את המשפט הזה, הרגשנו שהורדנו מעלינו עול של שנים. ההורים הסתכלו עלינו ולא הגיבו. היה שקט, ואחרי דקה ארוכה שבה הם לא אמרו דבר, עזבנו את החדר. הם לא הגיבו על הדברים, לא באותו רגע, ובעצם לא עד היום.
"בתקופת התיכון הייתי בחבורה קטנה של בנים ובנות. בכל זמן פנוי היינו יחד: אכלנו, נשמנו, חיינו חבורה. התאספנו מכיתות שונות בשכבה ומצאנו חיבור של נשמות דומות. שם הרגשתי שווה בין שווים. פתאום הקול שלי היה משמעותי, נחשב. לא הייתי צריכה לרצות אף אחד או להיות משהו אחר. בדיעבד, החבורה הזאת הייתה עבורי נקודת אור, לא בהכרח כי ידעו שם על כל מה שעובר עליי, אלא משום שבפעם הראשונה בחיי הייתה לי מראה כלשהי, ועוד מראה חיובית - קבוצה שהייתי שייכת אליה ושקיבלה אותי ללא תנאי. בצבא הציעו לי לצאת לקצונה ייעודית, ואמרתי לא. בפעם הראשונה אמרתי לא באופן מוחלט וברור, למרות העובדה שההורים שלי מאוד רצו שאלך לזה. אבל יותר משפחדתי לומר לא להורים, פחדתי לומר כן לצבא ולהיכשל. הרגשתי שההורים שלי לא מבינים שעברתי את המבחנים למסלול הזה במזל, לא באמת כי אני יכולה, ולכן, אם אלך לקצונה, בטוח אכשל. בסוף שירתי כפקידה".
אחרי השחרור נרשמה ללימודי עבודה סוציאלית. "טיפול באנשים נראה לי המשך טבעי למה שעשיתי עד אז", היא אומרת, "אבל כבר אחרי השנה השנייה הבנתי שכמישהי שכל חייה הרגישה שהיא מטפלת, זה מספיק לי: אני למקום הכאוב הזה לא חוזרת. סיימתי את התואר, אבל הבנתי שלא אהיה עובדת סוציאלית. רציתי לעבוד עם אנשים, אבל ממקום קצת אחר. כך הגעתי להיות מנהלת משאבי אנוש, תפקיד שעדיין אפשר לי לעבוד עם אנשים ולעסוק בדילמות אנושיות יומיומיות.
"חיי המשפחה שלנו הניבו המון רגעים משמעותיים, לעיתים מצחיקים ולא פעם הזויים למדי. ערב אחד הגעתי הביתה מהעבודה ומצאתי בסלון ערימה של שקי אשפה ענקיים. התברר שבתי שחר זרקה בטעות את הפלטה האורתודנטית שלה לאשפה. מצאתי את עצמי מבלה שעות סיזיפיות אבל גם מצחיקות במיון האשפה עד לרגע המאושר של מציאת הפלטה. למחרת קמתי והרגשתי שאני חייבת לכתוב על כך. החוויה הסוריאליסטית הזאת הניבה כתבה משעשעת לעיתון המקומי בשמשית, שבעקבותיה הגיעו עוד כתבות שתיארו את חיי הזוגיות והמשפחה שלנו מזווית הומוריסטית. כשהעיתון המקומי הפך לאינטרנטי, התחלתי לפרסם את הסיפורים גם בפייסבוק. התגובות הרבות שקיבלתי ותחושת ההזדהות של הקוראים גרמו לי להבין שיש בסיפורים ערך גם עבור קהל רחב יותר, ושמה שקורה אצלי בבית, בעצם קורה אצל כולנו. השקתי קמפיין מוצלח לגיוס המונים, שבעקבותיו יוצא עכשיו ספר המאגד את סיפוריי".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לליזה של היום?
"כל אחד מאיתנו צריך אנשים שיאמינו בו, שיאמרו לו שהוא יכול ושהוא יצליח. בנעוריי חסרה לי מראה שבאמצעותה הייתי אמורה לראות את עצמי כמו שאני באמת. במשך השנים למדתי לקבל את המשוב הזה מחברים ומשלומי. ההתפתחות האישית והמקצועית וההישגים שלי לאורך השנים - מקורם, במידה רבה, בזוגיות עם שלומי. הוא האמין בי עוד לפני שאני האמנתי בעצמי, תמך בי ועודד אותי בכל פעם מחדש להעז ולא לחשוש. מה שראיתי בעיניים שלו ריפא את הילדה שבי. כך, לאחר שנים, העזתי גם לכתוב את חיי. אם מישהו היה אומר לי פעם שאני אכתוב בהומור, שאצחק ואצחיק אחרים בכתיבתי, הייתי בוהה בו כאילו הוא הוזה. בניגוד לרצינות ולכובד של שנות ילדותי, היום זווית הראייה שלי על העולם היא אחרת: אני מסוגלת לראות את ההומור שבחיים ומרגישה שהשריר הזה, שלא היה קיים בי קודם, מתחזק ומשתכלל".
מסר לאומה?
"לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שעיצב את ילדותו, ובידינו הבחירה מה לעשות איתו: האם לאמץ אותו, לשקוע בו ולתת לו לנהל אותנו, או להניח אותו בצד ולעצב את חיינו באופן עצמאי. מבחינתי, התהליך מתחיל בבחירה לקבל את ההורים שלנו ולאהוב אותם כפי שהם, ובדרך ללמוד לאהוב גם את עצמנו. זהו תהליך ארוך, שנמשך שנים, אבל הוא חשוב מאין כמותו, ובו גלום הפוטנציאל שלנו לחיים של שמחה".
גם התינוקת הזו גדלה בבית לא קל. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
