במקומות נידחים בעולם, שבהם חיים אנשים על האדמה וקרוב לטבע, מתגלה האמונה הבסיסית ביותר של האנושות. היא רואה קדושה בכל בריאה באשר היא – בפלג מים מפכה, בסלע איתן, בעץ עתיק. שם בונים בתים, שבילים ועזרים לחקלאות מחומרים זמינים קרובים, תוך מזעור הפגיעה בעולם הקדוש שמסביב. בתי אבן נראים כאילו הם חלק ממדרון ההר המנוקד בסלעים, חלקות מעובדות משתלבות בצמחייה הטבעית, ומים זורמים בתעלות אדמה מטראסה לטראסה כאילו היו נחל טבעי.
המראות האלה הפכו אמנם לנדירים, אבל היה זה תהליך הדרגתי שהחל לפני כמה אלפי שנים בלבד. עשרות אלפי שנים חי האדם הנבון כשהוא מלקט וצד את מזונו, מייצר בעצמו את כליו ובונה את ביתו מחומרים זמינים בטבע. משהו מהקשר הזה בין אדם למקום, במובן הרחב של המלה, נותר צרוב היטב ב-DNA האנושי, והצורך עודנו שם: צורך בקרבה לאדמה, בזיקה למרכיבים הכי בסיסיים של כדור הארץ, בנוכחות של עצים ופרחים, וכמיהה ליצירה בעשר אצבעות.
סביבות החיים המודרניות, העירוניות, מטילות שכבות על שכבות המנתקות את האדם מהמקום. שכבות פיזיות של בטון, אספלט ואריחים מתועשים, שכבות מנטליות של ערכים מדומיינים, שכבות וירטואליות של חיים בעולם דיגיטלי מקביל. לכן, אלמנטים טבעיים בסביבת החיים המודרנית מקבלים משנה חשיבות לתחושת הטוּב (wellbeing) שלנו.
בסביבה הפיזית, למבנים יש עור ופנים, והם בבואה של האנשים החיים בהם. יש בניינים שנטמעים בסביבתם, יש בניינים שמתריסים כלפי הסביבה. יש שחושפים את תוכנם, יש שמפנים עורף. יש שמפגינים חספוס וחוסר רשמיות, ויש שעוטים שכבות מייק-אפ צעקניות שמאחוריהן ריקנות זועקת.
יש לבניינים מחזור חיים. אלה שמחצינים אותם נראים אנושיים: הם מתבגרים, פניהם מתפתחים, אחר כך מתקלפים, ובדרך תורמים לגיוון בנוף הבנוי. אלה החנוטים תחת שכבות של חיפויים נותרים צעירים, אבל רק לכאורה; במשך כל שנותיהם הם משמימים את סביבתם, ובסוף נרקבים מבפנים.
חומרי הגמר הם פני המבנים, ויש להם השפעה עצומה על החוויה של סביבת החיים. ככל שעולם הבנייה נהיה מתועש יותר, ככל שסביבת החיים הופכת לעוד אמצעי פיננסי וכאשר אופנות הן צו השעה, הולכים המבנים ומאבדים את פניהם ונשמתם.
בתים צומחים מהאדמה
האנושות התפתחה במקומות חמים ולחים יחסית, ואנשים לא היו זקוקים להרבה מעבר לסככה של ענפים ועלים. למעשה, יש אנשים שעדיין חיים כך. במבוק הוא חומר בנייה נפוץ בהקשר זה, והוא גם צומח בקצב מרשים.
במקומות חמים, כגון מדבריות, בונים באדמה. הקונסטרוקציה משתקפת גם החוצה: לבני האדמה גם מחזיקות את המבנה – וגם מהוות את חומר הגמר שלו. להבדיל, תושבי האזורים הקפואים בונים מלבני קרח, וגם כאן הקונסטרוקציה משתקפת החוצה. לא בכדי, אלה מבנים שמשתלבים היטב בסביבה. ויש גם מבנים מקונסטרוקציית ענפים עם חיפוי של אדמה, שאף הם נראים חלק אינטגרלי מהבריאה.
עצים ותיקים הם חומר בנייה נפוץ באזורים שונים בעולם. לא רק שהעץ זמין להם, הוא גם אהוב ובצדק: הוא מייצר חמימות, בהיותו מבודד טוב ובזכות העובדה שגווניו חמים. נכון, בתור חומר בנייה הוא כבר במצב מת, אבל מתקיימות בו טקסטורות המשמרות את האופי הטבעי של עולם הצומח שאנו כה כמהים לו. העץ משמש גם כחומר לקונסטרוקציה, וגם כחומר גמר.
אבן טובה
במקומות הרריים שבהם הקרקע נשטפת, סלעים ואבנים הם חומרים זמינים. אבן היא חומר חזק ועמיד, שמתאים גם למקומות עם אקלים תובעני מבחינת רוחות ומשקעים. הבתים בהרי ההימלאיה, העשויים אבנים פראיות לא מסותתות ("אבני גוויל" או "אבני לקט"), משתלבים אף הם בסביבה ההררית. כל אבן נראית אחרת, וסידורן נראה אקראי.
אקראיות היא שם המשחק בטבע, ולכן מבנה דומם מעשה ידי אדם שכולל אלמנטים בעלי אקראיות, משדר תחושה של טבע שעושה לנו טוב. שימוש באבני גוויל לבנייה מייצר אמנם חזות בעלת מראה טבעי מאוד, אבל הוא לא תמיד נוח לבנייה. כך התפתחו "אבני גזית" או "אבנים מסותתות" – כאלה שעברו ביקוע, ניסור ועיבוד לצורה הנוחה לעבודה.
בני האינקה בנו דברים מופלאים, הן מאבנים פראיות והן מאבנים שסותתו בזוויות שונות ומשונות. לא לחינם, ערים כמו מאצ'ו פיצ'ו הן פלא מעשה ידי אדם – כל קיר הוא יצירת אמנות שאפשר לבהות בה שעות.
בארץ ישראל היה נפוץ, במשך אלפי שנים, השימוש באבן מקומית בבניית יישובים בשדרת ההר המרכזית. "אבן ירושלמית" הוא כינוי לאבן גיר קשה מהרי ירושלים, המאפיינת את הבנייה בירושלים ויישובי הרי יהודה. למעשה, ירושלים נבנתה במשך מאות שנים באמצעות אבנים מסוגים רבים של גיר ודולומיט, שנחצבו באזור העיר העתיקה ומחוצה לה. המאפיין של אבנים אלה הוא הגוון של קרם-צהבהב-אדמדם, שלאור השמש השוקעת נראה זהוב, ונתן השראה לביטוי "ירושלים של זהב".
הגוונים החמים האלה, לצד העובדה שמדובר בחומר מקומי שהוא דמות ההר עצמו, תורמים לחיבור העז לירושלים באמצעות בנייניה. לא בכדי כתב יוסי גמזו על הכותל "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם".
הטמפלרים שהגיעו לארץ בסוף המאה ה-19 חיבבו דווקא את אבן הכורכר, המצויה במישור החוף בואכה הים התיכון, אם כי מבנים עשויים לבני כורכר נבנו גם על ידי גורמים אחרים באותה תקופה, למשל בנווה צדק. אבני כורכר חשופות מעניקות מראה בעל טקסטורה נקבובית ניכרת, כל אבן כאילו מספרת סיפור שלם. ובגליל ובגולן, וגם בעמק בית שאן, מצויים מבנים העשויים אבני בזלת שחורות.
בתי האבן מבוקשים היום למגורים בישראל, ואפשר להבין מדוע: יש משהו חמים ומזמין במבנים שעשויים חומרים טבעיים.
אבן טבעית וסיתותיה
הסיתות המקובל לאבנים יוצר תבנית אבן מלבנית, שנוח לסדר אותה בנדבכים. אבל האורתוגונליות הזו היא תחילת הדרך של התרחקות ממופע הטבע: הטבע לא מייצר זוויות ישרות, ולכן אבנים מסותתות בזוויות ישרות יוצרות מופע מלאכותי יותר מאשר אבני לקט. כל עוד עבודת הסיתות היא ידנית, ומידות האבנים שונות, נשמרת מידה של גיוון ועניין.
לסוגי הסיתות יש השפעה רבה על התחושה שהם מייצרים. לאבנים בסיתות "טובזה" יש מופע טקסטורה גס עם "בטן". פני האבן המחוספסים קולטים בקלות טחבים ולכלוכים, ועם השנים האבן מקבלת חיים חדשים. החספוס מזכיר את האבן במופעה הטבעי, ויוצר מראה אורגני יותר למבנה. בנוסף לכך תהליך העיבוד מהיר וזול יותר, ולא בכדי מופע ה"טובזה" מאפיין בתי מגורים, המשתלבים היטב בנוף טבעי הררי. לעומתם, סיתותי "מוסמסם" או "תפג'יר" יוצרים פני אבן שטוחים למדי עם טקסטורת שקעים ונקבים. גם זו עבודת יד שיוצרת מופע אקראי, אך פני האבן השטוחים יחסית משווים לאבן ארשת "מסודרת" יותר.
צעד אחד קדימה עושה שימוש במסור, כדי לקבל "אבן נסורה", שפניה שטוחים וחלקים. זו הגרסה המתועשת ביותר של האבן, והיא יוצרת מופע מסודר מאוד. לא בכדי, נעשה שימוש באבן בסיתות עדין או נסור לבנייה ולחיפוי של קירות של מבני ציבור ומוסדות; העיבוד המוקפד והמסודר משדר את תחושת התכנון והסדר, דרך פני הבניין.
אבנים ולוחות מנוסרים למשעי אינם עניין חדש. הורדוס החליק למופת סלעים לבניית הר הבית (הנראים עד היום), הבנייה הקלאסית באירופה השתמשה בשיש חלק בכנסיות ובמבני ציבור, ומומחים מהעולם סייעו לשאה ג'האן לעטות שיש על פני בניין הטאג' מהאל בהודו. החומרים הללו, הטבעיים אך מעובדים בקפידה, מעבירים מסר של כבוד וקדושה, ובו בעת אומרים לאדם הפשוט: אתה לא בליגה שלנו. מסיבה זאת, חיפויים מדויקים כאלה שימשו גופים עתירי ממון ועוצמה, ונעדרו ממבני מגורים בעולם במשך שנים רבות.
הסיד, הטיח והצמנט
לפני שנים רבות גילה האדם, שאם שורפים אבן גיר מתקבל חומר שנקרא סיד. הסיד הפך לחומר טבעי ושימושי לבנייה בעת העתיקה, החל מאטימת בורות בים, דרך שימוש כחומר מליטה בין אבנים, וכלה בציפוי קירות. בני האדם המשיכו לנסות לערבב חומרים טבעיים שונים, וגילו ששילוב של אבן גיר וחרסיות יוצר חומר מעניין נוסף בעל תכונות חזקות יותר - הצמנט. על בסיס חומרים אלה התפתח הטיח - חומר גמר נפוץ מאוד בבנייה.
במרוצת השנים הופרדה הזהות בין קונסטרוקציה לחומרי גמר. העידן המודרניסטי של המאה ה-20 שיכלל את השיטה הזו: בניינים החלו לצמוח לגובה, השימוש בבטון כחומר קונסטרוקציה הפך לשכיח, והאדריכל המשפיע לה קורבוזיה קידם במרץ את רעיון ההפרדה המוחלטת בין קונסטרוקציה, קירות וחזיתות.
ישראל, העשירה באבני גיר, גבס וחרסיות, הפכה ליעד מושלם לבניית קונסטרוקציות מבטון וחיפוי טיח. אם בראשית המאה ה-20 השתעשעו בוני ארץ ישראל היהודים בסגנונות לקטניים, שבהם לאבן היה תפקיד משמעותי, הרי ששנות ה-20 וה-30 היו תור הזהב של הטיח בארצנו. מבנים בוהקים, מטויחים למשעי וקלילי-מראה צצו בערים המתפתחות, במיוחד ב"עיר הלבנה" תל אביב, כאנטיתזה ציונית עיצובית לבניית האבן הערבית המזרח תיכונית הכבדה.
חניכי המודרניזם שברחו מאירופה הביאו עמם לא רק את סגנון הבנייה הבינלאומי, אלא גם טכניקות משוכללות לטיח, כולל הז'רגון בגרמנית: השפכטל (Spachtel - מרית, כלי העבודה המשמש ליישום טיח ומתייחס גם לשיטה עצמה), השליכט (Schlicht - שכבת גמר טיח עם טקסטורות). כמו כן יובאו טכניקות וסגנונות עשירים במיוחד ליישום טיח, שכיסו את פני הבניינים בטקסטורות מופלאות, כגון טיח מסורק, טיח רחוץ וטיח קראץ (או קראץ-פוץ) - טיח מגורד שבו משולבות אבני חצץ קטנות בתוך חומר המליטה.
זהו טיח חזק, שמעניק מרקם גבשושי מעניין למבנה. עם השנים שוכללו חומרי הטיח והתווספו להם מרכיבים שמשפרים את עמידותם וכושר האטימות שלהם. טקסטורות הטיח מתאפיינות בעושר צורני ובאקראיות. מאחר שהן מתבססות על חומרים טבעיים, הן מעניקות תחושה טבעית ומזמינה לבניינים. קירות המצופים במגוון סוגי טיח נראים כאילו הם משטח סלע או קרקע שהטבע יצר, ולכן בניינים כאלה הם מזמינים ונעימים למראה – וגם משתלבים היטב בסביבתם. הטיח גם מאפשר ליצור חזיתות עשירות במיוחד. גרפיטו, למשל, הוא סגנון של ציורי טיח בגירוד, המוסיפים חן ואנושיות.
עושר רב של טקסטורות מצוי עד היום במבנים הוותיקים שנבנו בכרמל החיפאי – ממרכז הכרמל הוותיק ועד אחוזה – אזור שאליו היגרו יהודים רבים שנמלטו מגרמניה. בכרמל נוסף לבניינים גם נוף החצרות, שמתגאות בצמחייה עשירה ובפרטי חצר מחומרים טבעיים ולא מסותתים - אבני לקט לגדרות, וגרמי מדרגות האופייניים לכרמל.
הדבר יצר תבנית נוף עירוני ייחודית בארץ: מבנים וחצרות שפניהם חומרים טבעיים שמקורם בסלע גיר מקומי, המשתלבים במדרונות גיר כרמלי שמבצבץ מכל עבר, ונתונים בתוך צמחייה טבעית עשירה. יש בכך ערך שלא יסולא בפז לרווחת נפש האדם.
תל אביב, ירושלים, חיפה
אז תל אביב בהקה עם בתי הטיח הבהיר, והכרמל החיפאי התהדר בעושר של טקסטורות טיח, ואילו ירושלים עדיין נותרה בתקופת האבן. מושל ירושלים הראשון מטעם הבריטים חוקק חוק עירוני, הקובע כי כל קיר חיצוני בעיר יהיה בעל מופע אבן מסותתת, חוק שנותר עד עצם היום הזה.
בחיפה התחוללה דרמת חיפויים באזור התפר בין העיר התחתית הערבית להדר היהודית. הבנייה הערבית התאפיינה באבן. האדריכלים היהודים שהיגרו לארץ תכננו בתים גם למשפחות ערביות, שביקשו לחפות את הבניינים בחומר המוכר להן. כך נולדו בתים בסגנון הבינלאומי המחופים אבן – סגנון שמאפיין את אזורי השוליים של שכונת הדר הכרמל. הבריטים ניסו להחיל גם בחיפה חוק לחיפוי מבנים באבן, אך "ועד הדר הכרמל", שניהל בפועל את הנדל"ן השכונתי, הקים קול זעקה והצליח לשכנע את הבריטים לחפות רק את חזית הבניין הפונה לרחוב. בניינים רבים ברחוב הרצל החיפאי נותרו כך עד היום.
בשנות ה-30, גלי העלייה הגדולים חייבו מתן פתרונות דיור מהירים, וחיפוי מרפסות "באוהאוס" עגולות באבן עיכב את העבודה, שלא לומר קילקל את הצביון הפשוט והנקי של הסגנון. זמינות הצמנט בזכות מפעל "נשר" הסמוך הייתה מוטיבציה נוספת. מאבק ועד הדר הכרמל הצליח, והדר הפכה למעוז בנייה בסגנון בינלאומי בגמר טיח משובח. ואולם, המבנים המנדטוריים בחיפה שמרו על ארשת חיפוי אבן בסיתות עדין, כפי שבא לידי ביטוי בבינוי האורכי לאורך שדרות העצמאות, ובמבני ההנהלה של בתי הזיקוק.
הגענו לבטון
קום מדינת ישראל התאפיין בתנופת בנייה נוספת. לסביבה הבנויה לא היה זמן להתגנדר: נבנו שיכונים פונקציונליים מחופי טיח, חלקם שורדים בהצלחה עד ימינו. בשנות ה-60 וה-70 התפתח סגנון הבנייה בבטון חשוף – ברוטליזם. זהו סגנון שנמצא על התפר בין הטבעי למתועש, בין הפראי למסודר.
הבטון הוא חומר טבעי שעשוי צמנט ואגרגטים. צמנט, כאמור, עשוי גיר וחרסיות טבעיים. הבטון הוא חומר ביד היוצר, והאדריכלים הברוטליסטים ידעו לרתום את הבטון למימוש חלומותיהם. צורות מופלאות נוצקו מבטון ברחבי העולם, כשהסגנון נוצל – יש שיאמרו לרעה – על ידי משטרים סוציאליסטיים, שאילוף הבטון ופיסולו הפכו לסמל מייצג של עמל ותשתיות לכלל הנשלטים מעל.
הסגנון לא פסח על ישראל הסוציאליסטית, ובאר שבע הוכרזה לא מזמן כ"בירת הברוטליזם" הישראלית: מבני ציבור,
מסחר ומגורים ברוטליסטיים שכיחים בבירת הנגב. בטון הוא חומר מופלא, אך השימוש בו רחוק מאוד ממיצוי. למרבה הצער הוא משמש כיום בעיקר לקונסטרוקציה, ומוצנע תחת שכבות של עטיפות.
מעטפת הבניין יוצאת משליטה
העשורים האחרונים מתאפיינים בהתדרדרות באיכות של חזיתות בניינים, עקב ירידה כללית בהשקעה בעיצוב אדריכלי, והעדפה לעבור משיטות בנייה ידניות לשיטות מתועשות.
בשנות ה-70 וה-80 החל להופיע בישראל "טיח שפריץ", שהוא טיח צמנטי שמותז ממכונה. במקביל החלה בנייה מתועשת, שבה מרכיבים באתר הבנייה קירות מוכנים מראש, אם זה מבטון מחופה ואם זה מזכוכית (קירות מסך).
קירות המסך מזכוכית הפכו לסימן ההיכר של בנייה לגובה – פעם לשימושי מסחר ותעסוקה, וכיום גם למגורים. אלא שהזכוכית, לא בהכרח במגדלים, היא אחד החומרים הדוחים בסביבת החיים. היא משדרת סינתטיות, היא מבודדת גרועה, המראה שלה קר ואינו מזמין, והיא אינה סובלת סימני חיים כגון לכלוך ושריטות. בשעות היום היא משקפת את הסביבה וכאילו אומרת "אל תסתכלו עלי". יש לה קונוטציה של שבריריות מחד ופציעה מאידך, היא מסמלת חסימה, ולא סתם משתמשים בביטוי "תקרת הזכוכית" כדי לתאר חסם בלתי מוחשי.
הזמן היחיד שאפשר לסבול זכוכית הוא בלילה, כשלא רואים אותה. אז היא מאפשרת לתוכנם של חיים במשרדים ובדירות להאיר את הסביבה. זכוכית בגוונים צבעוניים הפכה לסמל לאדריכלות צעקנית במקומות מתפתחים, ולמרבה הצער מתגבר השימוש בה גם למעקות של מרפסות, כנגד כל הגיון של צורך בזרימת אוויר ונוחיות של תחזוקה וניקיון.
ההתדרדרות בעולם החומרים החריפה בשנות ה-90, כאשר בנייני המגורים בישראל עברו מגמר טיח נעים ותמים לעידן החיפויים המתועשים. זה החל בתקופה רעה במיוחד של אריחי פסיפס וקרמיקה קטנטנים, בצבעים המוכרים מחדרי רחצה ומחיפויים של בתים בעיירות שדה נידחות ברחבי סין. האריחים הללו החלו לנשור מחזיתות הבניינים כעלי שלכת, והצטרפו לחיפויי אבן נסורה אחרים, שכבר הספיקו לנשור שנים קודם לכן מבניינים כמו "בית כלל" בירושלים.
קברניטי התכנון והבינוי בישראל, שכבר חשבו שמצאו מזור לסטנדרט הלאומי של "אנחנו לא מבינים למה טיח לא מחזיק לעד, לא נראה לנו שחזיתית בניינים זה משהו שצריך לתחזק", נאלצו לחשב מסלול מחדש. הם הגדילו את האריחים, המציאו רשתות וווים, והחלו להדביק חיפויים על קירות מתועשים שמובאים ממפעל.
כאשר נמצא המתכון להצבה בטוחה של חיפויים לעד, דאגו עיריות לדרוש חיפויים קשיחים על בניינים למען עתיד ילדינו. לא עוד צורך להתמודד עם סדקים תמימים וטיח מתפורר! הבניינים שלנו יהיו צעירים לנצח, כמו מומיות מצריות בנבכי פירמידה!
ולמרות העובדה שחיפויי האבן עשויים לייקר מחיר דירה בעשרות אלפי שקלים, ולחציבת האבן ושינועה יש מחיר סביבתי כבד, התמלאה הארץ בעשור האחרון חיפויים למכביר. חיפויי שיש חתוכים, מנוסרים ואנוסים שהובאו מאי-שם, הוצאו מהקשרם הגיאוגרפי, הודבקו על קירות מתועשים, והושמו על מבני מגורים שהסגנון הזה זר להם. גוונים מרהיבים נבחרו בקפידה: אפור עם נימים שחורים, שחור עם נימים אפורים, ומזוויות מסוימות קשה להבחין בהבדל בין בנייני שכונת "אם המושבות החדשה" בפתח תקווה למצבות של בתי הקברות הסמוכים לה.
אם לא די בחומר הטבעי שעבר התעללות, הרי שהחל גם עידן חומרי ה"דמוי". דמוי עץ, דמוי שיש, דמוי פרקט, דמוי פרקט שהוא דמוי עץ, ובצבעים עזים במיוחד כגון חום בוץ. אם לא די בכך, חיפויי ה"דמוי" משולבים בחיפויי "לא דמוי" לכאורה, כי אין כמו דמוי עץ חום כהה כדי לאזן אפור שחור.
בעידן שבו השקר הוא אמת והחדשות מזויפות, לחיפויים אין כל בעיה להתגאות בכך שהם בלוף.
אם כבר תיעוש, שיהיה כמו שצריך
הבעיה היא שהתיעוש והסינתוז לא הלכו עד הסוף. לקחת חומר טבעי ולעבד/לאבד אותו עד זרא, הוא מעשה אנטי-יצירתי, וכך אנחנו מקבלים אינספור בניינים עם חיפויים מנוסרים שיוצרים צורות גיאומטריות מלאכותיות ומישורים אחידים ומדויקים הזרים לטבע, ובכך מרחיקים את תחושת החיים.
הם יוצרים שלם המורכב מהרבה אלמנטים זהים משוכפלים - עוד מאפיין זר לטבע. אנו אוהבים גיוון ועניין, וחזרתיות יוצרת שיממון. אלמנטים מנוסרים יוצרים מראה מקוטע של מלבנים שביניהם ריבוי קווים בזוויות ישרות, דבר היוצר עומס חזותי לא נעים, בהשוואה לחומר גמר רציף כמו טיח.
אם כבר חומר מתועש, צריך ללכת עד הסוף. למשל, המבנים בפארק דניב בפתח תקווה מחופים בחומר מתכתי דק וצבוע - בניין אחד בתכול, בניין שני בוורוד, ובניין שלישי בצהוב. באירופה אנו עדים לעיצובים מתועשים מרהיבים, גם בבנייני מגורים.
יש לבניין קונטקסט?
חומרי הגמר ומאפייניהם תלויי הקשר. אחת הבעיות כיום בעיצוב בניינים הוא שתילת מבנים עם חיפויים המנותקים מהקשרם.
מבני מגורים המשמשים לנו כבית, יהיו נעימים ומזמינים אם ישדרו תחושת חום ומראה טבעי, המתפרשים כנעימים. גמר טיח על סוגיו הוא הפתרון הזול ביותר והמאפשר מגוון גדול ביותר של טקסטורות היוצרות תחושה טבעית. טיח שמיושם באופן מקצועי יכול להחזיק מעמד כראוי עשרות שנים עם תחזוקה מינימלית ראויה, ויכול לשמש כחומר גמר גם בבניינים רבי קומות.
ככל שרמת החיתוך והעיבוד של החיפוי מדויקת יותר, הדבר משדר תחושה של התערבות, הכוונה ותכנון, ומכאן ממלכתיות ורשמיות, כמו גם ביורוקרטיה. גופים ממלכתיים ורשמיים שרוצים להעצים תחושה זו ישתמשו בחיפויים בליטוש עדין ומנוסר. מבני חינוך המחופים בחיפויים כאלה משדרים אמנם תחושה של סדר ומשמעת, אך בו בזמן אומרים "כאן גדל דור של צייתנים חסרי מעוף".
זכוכית וחומרים מתכתיים בוהקים ונוצצים משדרים יוקרה וחדשנות, ולא בכדי מיושמים במבני משרדים ומסחר.
למיקום הגיאוגרפי של המבנה יש השפעה על התאמת חומרי הגמר. בסביבה הררית, בה פרטי הטבע החשופים – סלעים וצמחייה – דומיננטיים יותר, יש חשיבות גבוהה להתאמת חומרי הגמר, ליצירת מראה הרמוני. לכן יש חשיבות גבוהה יותר להשתמש בחומרי גמר טבעיים ממשפחת הטיח והאבן בסיתות גס, בסביבות הרריות. באזורים מישוריים פרטי תבליט טבעיים כמעט ולא נוכחים – התכסית הבנויה מעלימה את פני השטח הטבעיים, כך שמבנים המתהדרים בחיפוי מתועש או סינתטי, פחות חריגים לסביבתם.
ראוי שחומרי הגמר ישתלבו במרקם הסובב, שהתפתח במאפיינים מובחנים כתוצאה מתהליכים היסטוריים. למשל, באזור לב תל אביב האקלקטי שולט הטיח החלק על גווניו, ובאזור המתאפיין בסגנון הבינלאומי מופעים שונים של טקסטורות טיח. את רחביה הירושלמית שתוכננה ברוח עיר הגנים באזור הררי הולמת האבן בעיבוד הגס, ואת הבתים בכרמל הוותיק טקסטורות טיח עשירות.
בקיצור, אלה הפנים שלהם ושלנו
חיפוש "הטבעי" בסביבת החיים הבנויה הוא עניין אבולוציוני, הטבוע בנו. סביבה בנויה המבוססת על אלמנטים של חומרים טבעיים, עבודת יד, או שיש בה מאפיינים של סביבה טבעית כמו צורות אקראיות, לא רק נראית אורגנית ושלמה יותר, אלא גם תורמת לתחושת הטוב שלנו. כבני אנוש אנחנו תאבי חיים, ואנחנו מחפשים סימני חיים בסביבה, אפילו על מבנים דוממים.
שימוש באבן וטיח, עם טקסטורות עשירות שרואים בהן מגע יד אדם, מעניק לבניינים חספוס ונשמה, שבתת-מודע מעניקים לנו תחושה של חיים בגוף דומם. חומרים אלה משתנים עם הזמן, ומוסיפים לתחושת האורגניזם החי. בנייני אבן וטיח גם מגבירים את תחושת העומק ההיסטורי, משום שהם ותיקים בעולם הבנייה.
ככל שחזיתות הבניינים עשויות חומרים מנוסרים, מסודרים ומתועשים יותר, משדרים הבניינים סדר, משמעת וקדמה, ובד בבד נפגעת תחושת החיות שלהם ועולה תחושת הסינתטיות. בשנים האחרונות, שוטף את ישראל השימוש בחיפויים מנוסרים ומתועשים בבנייה למגורים. חיפויים אלה זרים למקום בשכונות חדשות, ובשכונות ותיקות הם לא רק זרים למקום, אלא חריגים למרקם ולהקשר ההיסטורי. גווני לבן-אפור-שחור הפכו לפופולריים במיוחד, אך הם אינם הולמים את הנוף הישראלי, ומעלים תהיות אסתטיות נוקבות.
בכלל, נוף המגורים ברחבי הארץ הופך למשוכפל וחזרתי. הייחוד השכונתי אובד, וגדלה תחושת השיממון. בניינים שחנוטים בחיפויים מתועשים לא ישנו את צורתם לעולם, והאפקט הוא של מקום שקפא על שמריו. ויש גם מחיר כלכלי וסביבתי גבוה לחיפויים הללו: הם מייקרים את עלות הבנייה, המתגלגלת בסופו של דבר אל רוכשי הדירות, וכרוכים בחציבה ושינוע הפוגעים בנוף ובאוויר.
הדרישה לחיפויים קשיחים היא זריקת מרץ לתרבות חוסר התחזוקה בישראל. ההזנחה ואי-האכיפה הורגת בניינים אורגניים, והופכת לתירוץ להחרבת מרקמים ותיקים ייחודיים. אבל דווקא קירות טיח עשויים היטב מחזיקים מעמד עשרות שנים בתחזוקה מינימלית - טיפול בסדקים בזמן. כי בניינים הם לא מוצרי מדף שזורקים אחרי שנה וקונים חדש. הם חיים איתנו ומשפיעים עלינו במשך עשרות שנים.
