ניסיונות אדריכליים לא תמיד מצליחים, אבל יש כישלונות שמתבררים כשיעור חשוב. לא פעם, הם מסוגלים לשכלל גישות תכנוניות ולרענן מחשבות מקובעות, גם אם התוצאה אינה מושלמת. "הבית המדברי" באילת, מבנה אלמוני יחסית, הוא דוגמה טובה לכך. כמעט 50 שנה אחרי שהוקם, הוא בולט למרחוק בין הבניינים שמקיפים אותו.
אמת, גם הבניינים השכנים זכו לעיצוב חזותי מסוגנן מהרגיל ביחס לקופסאות מגורים, אך הם סטנדרטיים מאוד ביחס לבית המדברי (1971), המורכב ממסה גדולה ששולחת ארבע זרועות לרוחות השמיים, כשכל זרוע מורכבת מאגף מדורג – צורה לא רגילה בשעתו.
הצורניות המובהקת של הבית המדברי נפגמה במרוצת השנים, בגלל טלאים ושינויים שהטמיעו את המבנה הייחודי בבליל השיכונים המוזנחים מסביבו. כאשר מתבוננים בתמונות ישנות, נדמה שההשראה הצורנית באה לאדריכל אברהם אלואיל ממבנה פירמידה אצטקי במקסיקו, אלא שבמקום מתים או אוצרות, הוא בחר לאכלס בה משפחות ישראליות צעירות.
צונן בעשר מעלות לעומת הרחוב
הדירוג של אגפי הבניין העניק לכל דירה מרפסת רחבה המשקיפה אל הנוף או הרחוב. בחלק הפנימי נוצר אולם פתוח, רחב ומשותף לכל הדיירים, המתנשא לגובה של ארבע קומות, כ-16 מטרים. ברגע שנכנסים אל האולם, מתגלה עולם אחר שבו החושים נכנסים לפעולה: השמיעה (יש הד אדיר), הראייה (לוקח זמן להתרגל לאפלולית אחרי האור החזק בחוץ), המישוש (אפשר ללטף את אחד החתולים המשוטטים), ובעיקר הבדלי הטמפרטורה הבולטים. גג קל חוסם חלק ניכר מקרני השמש, ושומר על טמפרטורה נמוכה בעשר מעלות מהלהט ששורר ברחוב, גם בימים החמים ביותר.
אפשר לתעות כאן בקלות: כל המדרגות והפתחים נראים דומים, תוצאה של תכנון גולמי בחלק מהפרויקט. המדרגות והמעברים העיליים החוצים את האולם לאורכו ולגובהו ממסגרים מבט שמזכיר לוקיישן של סרט מדע בדיוני. המטבחים בדירות המגורים פונים אל האולם המרכזי ובכך מעניקים לו חיים, גם כשאין בו אף תנועה, בזכות הקולות והניחוחות הבוקעים.
ספסלים בנויים וערוגות, שמרמזים על הכוונה ליצור פה גן, ממלאים את האולם הענק המרוצף באריחי טראצו מבריקים ובלבני בטון ורודות. שמוליק תגר, מוותיקי אילת ובר-סמכא למורשת העיר, מספר שהאולם המרכזי לא היה מרוצף כולו במקור, אלא היו בו גינות קטנות, אלא שעלויות התחזוקה שלהן התבררו כעול על הדיירים. במהרה, הן חוסלו וכוסו במרצפות.
השינויים באולם לא נעצרו בחיסול הגינות, והמשיכו לסגירת פתחים בתקרה ובכניסות. המהלך הזה חיזק את ההדהוד, שהופך את השהייה באולם לבלתי נסבלת ברגע שילדים מחליטים לשחק יחדיו. ועדיין, נעים להיות כאן, הרבה בזכות האקלים הממוזג. תגר מגלה שהסוד הוא פתחים בדפנות הדירות שפונות אל האולם. דרכם נפלט אוויר קר מהדירות, שבהן מופעלים מצננים (Desert cooler) - מערכת מיזוג אוויר פופולרית בנגב היבש, שמופעלת באמצעות מים וזרימת אוויר. "עד אז הבתים באילת היו עם חזית צפונית שהדביקו לה מצנן", סיפר פעם ג'קי פריגל, שנגיע אליו מיד. "אלואיל תכנן קודם את הצינון, וסביבו תכנן את הבית".
השגריר גר בקומה 3
"הייתי ילד קטן כשהבית נבנה, וביקרתי בו עם אבא וסבא כשהוא ממש היה חדש", נזכר האדריכל מאיר אלואיל, בנו של האדריכל, ובעצמו מתכנן עיר בכיר במינהל ההנדסה של עיריית תל אביב יפו. "הגענו לאילת עם מכונית הסיטרואן DS, שנראתה כמו אונייה והיתה כל כך חשובה לאבא. עמדנו ברחבה שבמרכז, ואבא סיפר שיום אחד תהיה בה גינה מטופחת ויפה. התרשמנו מהתהודה ומכל כיווני המבטים שיש. הוא סיפר בגאווה שיש שגרירות שבחרה להתמקם בבית, וזה החמיא לו".
"השגרירות" הייתה דירתו של ג'קי פריגל, הדייר הראשון בבניין. דגלוני המדינות שהתנוססו בקומה השלישית בחלונות ביתו של מי שהיגר מהולנד ב-1948 כדי להילחם במלחמת העצמאות והתיישב באילת כעבור שנים אחדות, העידו על מעמדו הבינלאומי של בעל הדירה, שהיה לדבריו קונסול הולנד, דנמרק, נורווגיה וגרמניה. "עצם העובדה שאני גר כאן 43 שנה אומרת שהבחירה היתה טובה", סיפר לי פריגל לפני כמה שנים, ובינתיים הצטרף אל אלואיל בעולם שכולו טוב.
מלבד פריגל, רכש משרד הביטחון 15 דירות (מתוך 32) שאוכלסו באנשי קבע מתחלפים. כל שאר הדיירים היו תושבי העיר. אוכלוסיית הבניין השתנתה באופן טבעי, אבל כרבע מהדיירים הנוכחיים הם ותיקים .פריגל נזכר שהתלבט אם לרכוש את הדירה בקומה העליונה, אך העדיף את זו שבקומה השלישית, והוא לא מתחרט. שלושת הנימוקים: הדירות העליונות קטנות בחדר אחד לעומת שאר הדירות - 108 מ"ר שטחן כולל מרפסת; קשה יותר למזג דירה אילתית שנמצאת מתחת לגג; ואין מעלית.
"דזרט קולר" היה מרכיב מרכזי בחייהם של האילתים, כמו ביישובים אחרים בנגב, לפני עידן המזגן. בזכותם ניתן היה לשרוד כאן את החום הנורא, אך הם דרשו להמתין זמן רב (שמתבטא בכסף) עד לצינון מלא של החדר. הודות לתכנון האקלימי של אלואיל, בבית המדברי היה צורך במצנן אחד בלבד, לעומת המסורת האילתית של שני מצננים בכל דירה.
מובן שהזמנים השתנו וכיום בכל דירה במבנה תמצאו מזגן, אך בחזיתות הבית המדברי עדיין בולטים פתחי יציאת האוויר המעוצבים, שאותם הדגיש האדריכל. בדירתו של פריגל, למשל, החלונות והמרפסת פונים למזרח, אל נוף מפרץ אילת ועקבה. הודות לכך, המצנן ניצב בחזית הצפונית, הכיוון שממנו נושבת הרוח באילת. האוויר נפלט מהדירה לכיוון דרום, וכך יש סירקולציה טובה של האוויר. בדירות שפונות לשלושת כיווני האוויר האחרים, המצננים עובדים פחות טוב.
התמודדות עם אתגר אקלימי בנגב
"הבית המדברי" נבנה בשיאה של תקופה, שהעסיקה אדריכלים רבים בפיתוח של דגמי מגורים חדשים, בעיקר בנגב, תוך התמודדות עם אקלים מדברי קיצוני. כתגובה לאותם בלוקים קופסתיים וחד-גוניים שאפיינו את הבנייה החפוזה בישראל הצעירה וקולטת העלייה, ביקשו האדריכלים להמציא מחדש את המושג "רחוב". באמצעות הפרשנות החדשה, הם שאפו ליצור סביבות חיים שיהיו נעימות להולכי רגל, יעודדו מפגש בין שכנים ויחברו אותם לכדי קהילה מקומית מלוכדת.
בעידודו של משרד השיכון הוקמו עשרות פרויקטים, שהעניקו למתכנניהם חופש פעולה. בבאר שבע תכנן רם כרמי את "מרכז הנגב", ולא רחוק ממנו יצרו משה לופנפלד וגיורא גמרמן את "בית הפירמידה" ואת "מגדל המגירות"; בחצבה, ישראל גודוביץ יצר בית ספר שדה חדשני; בנאות הכיכר, נחום זולוטוב יצר את "המצודה", שהייתה מושב שלם בתוך בניין אחד; ובאילת תכנן האדריכל תאודור קיסלוב עשרות טיפוסי מגורים ומבני ציבור שונים ומשונים, בהם "שיכון השטיח" הסמוך ל"בית המדברי". אלואיל (2014-1939) עבד אצל קיסלוב, שם היה אחראי על תכנון מלון "נפטון", לפני שתכנן כאדריכל עצמאי את הבית המדברי.
הבית המדברי היה התחלה שהוחמצה
מתברר שהרעיון המקורי היה שאפתני עוד יותר. "אלואיל תכנן שורה של בתים עם מעבר ביניהם, כדי לקבל רחוב מקורה, ואתה עובר בין בית לבית דרך החללים המרכזיים", מספרמקס דה גרוט, שהיה מהנדס העירייה באותן שנים. "אבל בזמן הבנייה של הבית הראשון, ראה משרד השיכון את העלויות והחליט לבטל את שאר הבניינים שתוכננו".
פריגל, שהיה עד לסיפור ההצלחה התכנוני בתור דייר בבניין, ניסה לבטל את רוע הגזירה ולהמשיך את שורת הבתים המדבריים. הוא עלה לירושלים עם התוכניות האדריכליות, וניסה לשכנע את שר השיכון זאב שרף לאשר את הפרויקט המלא וליצור רקמה עירונית שלמה. שרף לא השתכנע, התוכניות נגנזו.
הד להתמרמרות האדריכל על שחזונו נגדע באיבו, נשמע בהרצאה שנשא על "תכנון סביבתי באזור צחיח": "בשנתיים האחרונות הוציא הציבור הישראלי כ-800 מיליון לירות על רכישת מקלטי טלוויזיה. בלי שהיה צורך לעשות תעמולה לנחיצותה של הטלוויזיה, הכירו רבים בערכה והשקיעו מיטב כספם באמונה לקבל תמורה מלאה על השקעה גדולה זו. מעצבי מדיניות הבנייה הם בין הגורמים לתפיסה הרווחת שרמת חיים היא פועל יוצא של מטראז' גבוה, בהציגה את העלייה וההתקדמות בהקבלה לגדילת שטח הדירו. אם ישוכנעו המתכננים והמזמינים שאכן נחוץ להקנות לסביבה החמה תנאים אקלימיים נוחים, יימצאו גם האמצעים הכספיים לכך. אולי בוויתור על סעיפי הוצאה מקובלים - ייתכן מאד בקיצוץ שטח הבנייה, ואולי בגיוס כספים במיוחד למטרה זו, כמו לצרכים חיוניים אחרים".
למרות ייחודו של הבית המדברי והיצירתיות שמופגנת בו, לא זכה אלואיל להצלחה. הוא המשיך לתכנן לחברת "מבט" מבני חינוך מודולריים, והמציא פטנטים כמו מחסה אישי מתקפל (למשרד הביטחון) ובלוק זול שאמור היה להתחרות בבלוק "איטונג", אלא שאף אחד מהם לא זכה לעלות על פס ייצור המוני ולהפוך להישג כלכלי. הוא גם לימד בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. בסוף דרכו המקצועית עבד כשכיר במשרדיהם של האדריכל אברהם יסקי ואדריכלי הנוף יהלום-צור.
"אבא היה רשם בחסד. את הכל הוא שרטט ביד, בנה דגמים ומעולם לא נגע במחשב", מספר בנו, מאיר. "הוא היה פוליטיקאי גרוע, לא איש עסקים ממולח, אבל חביב על הבריות עם אופי של ממציא שאוהב להיכנס לתחומים שלא למד בצורה מסודרת, להתעמק בהם והאמין בצדקת דרכו".
הבית המדברי היה ונשאר יצירתו השלמה והמשמעותית של אברהם אלואיל, ועדות חיה לשאיפותיהם של אדריכלים ישראלים לשפר את חייהם של אזרחי המדינה.
לפרק הקודם בסדרה: הופה, יהוד זה באירופה?
