איך הפכה מעיין טולדנו מישראל לצלמת פרסומות נחשקות בניו יורק

הפקה של גוצ'י ל"ווג", וידאו עם ריהאנה וצילומים של פריס הילטון. החיילת המשוחררת שנחתה שם לפני 9 שנים בלי תוכניות, נהנית היום להיתקל בעבודות שלה ברחובות NY

פריס הילטון בביתה, בצילום של מעיין טולדנו ל־W Magazine. למטה: עבודות נוספות של טולדנו  (צילום: מעיין טולדנו)
פריס הילטון בביתה, בצילום של מעיין טולדנו ל־W Magazine. למטה: עבודות נוספות של טולדנו (צילום: מעיין טולדנו)

השנה האחרונה הייתה עמוסה בפרויקטים מסחריים עבור מעיין טולדנו (30) שגזלו ממנה המון זמן יקר. אבל זה בסדר מבחינתה, כי העבודות האלה, לטענתה, מממנות בסופו של דבר את הפרויקטים האישיים שהיא רוצה לעשות. "עשיתי לאחרונה המון פרסומות. זה נחמד, כי אני גרה בעיר הזאת הרבה שנים, ופתאום אני יכולה לראות את התמונות שלי ברחוב או בסאבוויי".

 

לאחרונה היא צילמה עבור מגזין "ווג" וידאו עם ריהאנה באירוע התרמה שהיא ערכה. "זה היה מאוד חמוד", היא מצטנעת. מה הפלא שזה כבר פחות מרגש אותה? מעיין מחזיקה ברקורד מרשים של עבודות כמו צילומי קמפיין לקונברס בכיכובה של לורדס, הבת של מדונה, היא צילמה את פריס הילטון בביתה ל־W Magazine ואת פלומה אלססר, דוגמנית הפלאס סייז המפורסמת (לפני שאפילו היה לה סוכן), לקמפיין הלבשה תחתונה שיצר עניין כה גדול שמגזין הסטייל של "הניו יורק טיימס" עשה עליו כתבה.

 

מעיין טולדנו. "דווקא מתוך המקום הכי שחור, הבנתי איזה חיים אני חייבת למצות" (צילום: מעיין טולדנו)
    מעיין טולדנו. "דווקא מתוך המקום הכי שחור, הבנתי איזה חיים אני חייבת למצות"(צילום: מעיין טולדנו)

     

    והכל תשע שנים אחרי שנחתה באופן ספונטני בתפוח הגדול. "ממש אחרי הצבא טיילתי קצת באירופה, חזרתי לארץ ונרשמתי ללימודים בשנקר. כחודש לפני תחילת הלימודים משהו בער בי וחשבתי לעצמי: 'מה, עכשיו שוב אהיה פה ארבע שנים?'. הזמנתי טיסה, ויומיים אחרי כבר הייתי בניו יורק. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בניו יורק, יותר מזה – זו הייתה הפעם הראשונה שלי בארה"ב

     

    עוד נשים חוצות גבולות:

     

    "הזמנתי טיסה, ויומיים אחרי כבר הייתי בניו יורק. לא הכרתי אף אחד, לא ידעתי אפילו לאן ללכת פיזית, חיפשתי במחשב בשדה התעופה לאן לנסוע והגעתי בסוף לאיזה הוסטל מוזר בשכונה לא משהו. ההורים שלי לא הבינו מה אני עושה"

    "לא הכרתי אף אחד, לא ידעתי אפילו לאן ללכת פיזית, חיפשתי במחשב בשדה התעופה לאן לנסוע והגעתי בסוף לאיזה הוסטל מוזר בשכונה לא משהו. ההורים שלי לא הבינו מה אני עושה, אני אמורה להתחיל ללמוד בישראל עוד חודש, ואני בינתיים בניו יורק לשבועיים הקרובים. אחרי שבוע החלטתי שאני פשוט חייבת להישאר פה. צלצלתי להורים שלי ואמרתי להם: 'תקשיבו, זה המקום שלי, זה הבית שלי', וכבר שילמתי פיקדון לשנקר".

     

    למה דווקא ניו יורק?

    "ניו יורק קסמה לי בגלל המוזיקה שהייתי מאזינה לה, סרטים שאהבתי. משהו בתרבות שבה אחזתי שאב השראה מניו יורק. אבל המחשבות שהיו לי על העיר הזו היו ילדותיות ורומנטיות. הגעתי לכאן בגיל 21 ורק רציתי להישאר, הייתי בטירוף במשך שנה".

     

    מה אמרו ההורים?

    "אמא שלי מאוד דאגה, היא ידעה שאני לא מכירה שם אנשים והיא לא הבינה מה אני הולכת לעשות פה. הייתי ממש צעירה. היא התקשרה לחברה הכי טובה שלי ושאלה אותה: 'מה ילדה כל כך קטנה תעשה בעיר כזו גדולה? את חייבת להחזיר אותה!'. אבל תוך שבועיים מהרגע שהגעתי, כבר חיפשתי דירה ועבודה".

     

    כל הסלבס אצלה. פלומה אלססר (צילום: מעיין טולדנו)
      כל הסלבס אצלה. פלומה אלססר(צילום: מעיין טולדנו)

       

      היה רגע שכמעט נשברת וחזרת לארץ?

      "חצי שנה אחרי שהגעתי התמודדתי עם טרגדיה משפחתית מאוד גדולה שהמחישה לי מה זה אומר לגור רחוק מהבית. קיבלתי הצצה קדימה של מה זה יהיה לגור פה. הייתה תאונת דרכים מאוד קשה, כל המשפחה היו יחד ברכב, בת דודה שלי בת ה־13 נהרגה במקום ודודה שלי הייתה במצב קשה. לא הייתה לי הזדמנות לעכל, הייתי חייבת לקנות כרטיס מיד ולחזור לשבת לצד דודה שלי בבית החולים במשך שלושה חודשים. אבל דווקא מתוך המקום הכי שחור הזה, הרגשתי פתאום את האומץ הזה שוב שהנה, זו הוכחה שהחיים מאוד קצרים ושבירים, וזה הראה לי איזה חיים אני חייבת למצות".

       

      אז איך התגלגלת מלימודי אופנה לצילום?

      "כשהגעתי לפה פתאום אמרתי: רגע, אני לא סגורה מאה אחוז על אופנה. בשנה הראשונה בכלל לא הייתה לי ויזה ועבדתי במסעדות. בינתיים הכנתי תיק עבודות חדש. בזמן הזה חקרתי קצת ומצאתי תוכנית לימודית בפרסונס שבשנה הראשונה מתעסקים בה באמנות, ואז בשנה השנייה מעמיקים באופנה. נכנסתי לזה במחשבה שאחרי השנה הראשונה אוכל להחליט סופית על הכיוון.

       

      "השנה הראשונה הייתה מדהימה, ובשנה השנייה פתאום הבנתי שאני בכלל לא רוצה לעשות אופנה: זה שטחי וחוזר על עצמו, מוגדר באותם כללים של יופי ודימוי גוף, שזה תחום שיותר מזיק לנשים ממועיל, ואני לא רוצה לתרום לעולם הזה.

       

      "בשנה השלישית פשוט לקחתי מצלמה והתחלתי לצלם את התמונות שהרגשתי שאני לא רואה בתעשייה הזו – גוף אמיתי, פנים אמיתיות, בלי ריטוש. בשנה האחרונה עשיתי פרויקט על נשים בנות 70 פלוס בכנסיות בהארלם. תיעדתי אותן במשך שנה. נסעתי כל יום ראשון לצלם ולראיין אותן, ובסופו של דבר עשיתי מזה ספר. לא הייתי אמורה לעשות את זה, אבל הרגשתי שאם אני צריכה לעשות את המטלות האלה ללימודים, לפחות אביא את הזווית שלי – במקום להתרכז רק בבגדים אני אביא את הסיפור".

       

      מה הייתה נקודת המפנה עבורך?

      "הכנו תחתונים עם הכיתוב 'פמיניסטית' מאחור. התמונות היו די שוקינג, כי אז אנשים די פחדו מהמילה 'פמיניזם', וגם כי לא ראו יותר מדי נשים במידות שונות בהלבשה תחתונה. הפרויקט קיבל המון תשומת לב ואפילו עשו עלינו כתבה ב'ניו יורק טיימס'"

      "בשנה הזו עבדתי עם שני חברים על קליפ שקיבל המון תשומת לב להרכב 'גארדן סיטי מובמנט'. זה נתן לי המון ביטחון, הבנתי שאני יכולה לעשות דברים שלא התמקצעתי בהם קודם לכן. במקביל הקמתי מותג עם חברה ששמו me and you שמטרתו לצלם נשים מכל הסוגים. זה נולד מזה ששתינו התבאסנו על התוכנית הלימודית, הרגשנו מוגבלות בתוך העולם הזה. בבית הספר קיבלתי רק ביקורת על הדמויות שלי, שהיו קטנות ושמנות מדי. הם רצו מודל של אישה שלא קיימת. אני לא הבנתי למה מלמדים אותנו לעצב רק לבובות במידה 6. העולם מלא בנשים במידה 6? זה לא הגיוני. אז הכנו תחתונים עם הכיתוב 'פמיניסטית' מאחור. התמונות היו די שוקינג, כי אז אנשים די פחדו מהמילה 'פמיניזם', וגם כי לא ראו יותר מדי נשים במידות שונות בהלבשה תחתונה. הפרויקט קיבל המון תשומת לב ואפילו עשו עלינו כתבה ב'ניו יורק טיימס'".

       

      הייתה לזה המשכיות?

      "עשינו אירועים ופופ־אפים, אבל לא באמת הכנו סטוק של תחתונים למכור, זה מעולם לא היה בקטע רווחי. מאז הקריירה שלי השתנתה, אבל מדי פעם אנחנו אומרות: 'היי, בואי נעשה איזה פריט', ואז מוציאות איזה משהו, כמו השנה שבה עיצבנו חליפות טרנינג. החברה עדיין קיימת, אבל על אש קטנה".

       

      התחתונים המפורסמים:

       

       

      איך הפרויקטים שלך זכו לכל כך הרבה חשיפה?

      "עמוד האינסטגרם שלי קיבל המון תשומת לב, ובעקבות זאת פנו אליי הרבה מגזינים והתחלתי לעשות הרבה עבודות. זה בדרך כלל התחיל מזה שעשיתי פרויקט אישי, ואז הוא קיבל הד, ולאחר מכן חברה גדולה הייתה פונה אליי. נגיד, עשיתי פרויקט לקראת יום הגאווה בני יורק ותיעדתי כל מיני סוגי אהבה, ומגזין ID פרסם אותו. כמה חודשים אחרי פנו אליי מחברת אורבן אאוטפיטרס שאעשה להם פרויקט לוולנטיינ'ס דיי שיהיה ההמשך של הפרויקט הזה. זו הייתה הפעם הראשונה שהופיע טרנסג'נדר בחלון הראווה של אורבן אאוטפיטרס. בשבילי זה היה מאוד מרגש, כי באמת כל פעם שקרו לי דברים גדולים בקריירה, הם נולדו מתוך איזשהו מעשה שנחשב אמיץ בעיניי".

       

      מה היה רגע השיא בקריירה מבחינתך?

      "כשצילמתי לגוצ'י הפקה למגזין 'ווג'. זה היה פרויקט מאוד גדול ולא היה לי כמעט ניסיון. היה לי המון מקום בהחלטות של הליהוק, ובחרנו אנשים מאוד מגוונים. ככה הפרויקט הזה יצא החוצה, תחת הכותרת: 'גוצ'י ליהקו דוגמניות בכל הגילאים והמידות'. זו הייתה עוד תקרה שנשברה".

       

      מה את הכי אוהבת בניו יורק?

      "אני אוהבת את החופש שיש לי פה, אין כאן את הכובד שבו אנשים בוחנים אותך ואת העשייה שלך. אני באמת מרגישה חופשייה לעשות פה את מה שאני רוצה וגם להגשים את עצמי עד הסוף, כי אין מגבלות. יש כאן הרבה יותר הזדמנויות והתעשייה פה גם הרבה יותר מכילה ומקבלת".

       

      צילומי קמפיין לקונברס. "אני אוהבת את החופש שיש לי פה" (צילום: מעיין טולדנו)
        צילומי קמפיין לקונברס. "אני אוהבת את החופש שיש לי פה"(צילום: מעיין טולדנו)

         

        מאיפה את עובדת ביומיום?

        "אני גרה בוויליאמסבורג בדירה עם המון המון אור. מפה אני עורכת תמונות או וידאו. צילומים אני עושה בלוקיישנים או בבתים של אנשים".

         

        מה החלום הגדול הבא?

        "לעשות סרט. זה מאוד קשה וגדול, אבל זה מה שאני רוצה. רוב הרעיונות שלי זורמים לשם, זה קורה בטפטופים".

         

        עוד ישראליות שעשו את זה בניו יורק – וגם מה הטיפים שלהן להצלחה ובאיזה מקומות אתם חייבים לבקר כשאתם בעיר הגדולה? הכל בגיליון Gostyle

         

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד