קופסה אלגנטית מאגדת דיור ציבורי עם דירות חדשות ומפנקות

"מי שבוחר לגור ביפו בא לגור בעיר מעורבת, ואם לא טוב לו אז שילך למקום אחר. בנווה צדק ובבת ים אין מואזין". כך מגיב היזם ובעל הדירה בקומת הקרקע בבניין המחודש ברחוב פושקין, לשאלה מה דעתו על תפילות המואזין שנשמעות היטב בדירתו. "המואזין לא מפריע, הוא שייך לפה, ואם אתה לא יודע לחיות אתו אז אל תחיה פה".

לא רק המואזין יכול להוות אתגר למי שמתגורר כאן, ושאינו פוקד את המסגד חמש פעמים ביום. את האתגרים נוספים היזם יודע לפרט: "פערים תרבותיים, זבל ברחוב, נהיגה פראית, ניכור לרחוב, תחנות סמים פעילות. יפו היא מקום מורכב ליהודים ומורכב לערבים". הוא מודע היטב למצב העגום של הרחוב, אך לטענתו הדבר אינו נוגע לו: "יש לי שלוש עגלות של זבל בכניסה, ומצדי הזבל יכול לעלות עד מעבר לצריח המסגד. אני נכנס הביתה ולא אכפת לי מה קורה בחוץ".

שתי המשפחות הערביות נשארו

הבניין שהקים בשותפות עם בתו ניצב על מגרש כפול, 460 מטרים רבועים שטחו, ברחוב השקט שמקביל לשדרות ירושלים, רק כמה עשרות מטרים מהחומוסיה המפורסמת של עלי קרוון. במקור היו כאן ארבע דירות צמודות קרקע במבנה עלוב למדי. שתי המשפחות הערביות שהתגוררו כאן במסגרת הדיור הציבורי של "עמידר" נותרו בדירותיהן שבמרכז מפלס הקרקע, ומשני הצדדים – כמו גם בשתי הקומות החדשות שנבנו מעל - נוספו שש דירות חדשות. בתקופת הבנייה שוכנו שתי המשפחות בדירות ששכר להן היזם, ובגמר הבנייה חזרו אל דירותיהם ששופצו באופן יסודי ונעטפו בבנייה חדשה.

הסבכה במרכז קושרת את אגפי הבניין(צילום: גדעון לוין)

הממדים הלא שגרתיים של המגרש ניכרים בתוכניות. קומת הקרקע(תוכנית: פרצוב ארכיטקטורה)

קומה ראשונה. לחלק מהדירות קירות אלכסוניים(תוכנית: פרצוב ארכיטקטורה)

קומה שנייה(תוכנית: פרצוב ארכיטקטורה)

חתך הבניין, שניצב ברחוב עם שיפוע(תוכנית: פרצוב ארכיטקטורה)

את הפרויקט תכננו האדריכליות תמר פרצוב והגר שהם-סולן, בשיתוף אדריכל עולש קיי. "תוספת לבניין קיים היא מורכבת. הרבה יותר קל היה להרוס ולבנות מחדש", מסבירה פרצוב. "הבית הקיים היה של עמידר ולכן נמנענו מלהרוס אותו". בנוסף לתנאי הפתיחה הלא פשוט, עמדו בפניה גם מגרש עם קווים אלכסוניים, שיפוע במפלס הרחוב ודרישה לתכנן את החזית בקו אפס של המגרש.

כדי להשיג אחידות חזותית, כינסה פרצוב את כל חלקי הבניין - ותיקים וחדשים - בתוך מה שנראה ממבט ראשון כקופסה. במרכז החזית בולטת סבכת מתכת רחבה, המתנשאת לכל גובה הבניין. מטרתה ליצור אחידות ולהסתיר את החצרות החזיתיות הפתוחות לשמיים של שתי הדירות הוותיקות, והיא מהדהדת את המשרבייה הטיפוסית לבנייה הערבית.

אלא שפרצוב לא רצתה לזייף אותנטיות. במקום לאמץ אורנמנטיקה קלאסית של משרבייה, היא עיצבה סבכת מתכת מודרנית ופשוטה, המתבססת על משחק של קווים אנכיים ואופקיים. הסבכה, ששיח פסיפלורה כבר משתרג עליה, משתלבת היטב עם הפתחים והמרפסות הדקיקות שעוצבו במודרניות מאופקת, וכן עם טיח אפור-כחלחל המצפה את החזיתות. על רקע הגישה המאופקת של פרצוב, נראה הבניין שהוקם ממול (בתכנון ההנדסאי פורסאן אלבויראת) מצועצע ועמוס בקלישאות של ציטוטים מדומיינים מהבנייה היפואית – קשתות, כרכובים, פרזולים מורכבים ומגוון מופרז של חומרים.

בגלל ממדי המגרש, חוקי הבנייה והאילוץ של השארת שתי הדירות הוותיקות, תוכננה כל דירה באופן שונה. לכל אחת מהן יש ממדים אחרים (40 עד 100 מ"ר) ואופי שונה. פרויקטים כאלה נוטים להפוך את חדר המדרגות לפיר דחוס, אך גם הוא קיבל תשומת לב אדריכלית. חדר המדרגות אינו מלבני כמקובל; המדרגות מתפתלות לכל גובה הבניין, וכך זוכים הדיירים לאולם מרווח ולא צפוי המתחבר ישירות לדירות. העלייה והירידה מספקות הצצה לרחוב ולבתים השכנים, במקום פתרון צפוף ומדכא.

אולם בגובה קומתיים

דירתו של היזם בן ה-74 שוכנת בקומת הקרקע, והיא היחידה מבין כל הדירות שאותה גם עיצבה פרצוב. הוא יליד תל אביב, וחזר ליפו אחרי שנים בירושלים. דירתו כוללת חצר מרוצפת, וכשנכנסים פנימה מגלים אולם המתנשא לגובה שתי קומות. התקרה נותרה בטון חשוף, אך כל הקירות נצבעו בלבן ומכוסים בציורים, בעיקר מופשטים, שאסף בעל הבית לאורך השנים, מעשה ידיהם של אמנים בולטים כמו אביבה אורי, הנרי שלזניאק, רותי הלביץ-כהן, מיכאל גרובמן ויעקב דורצ'ין. אי-אפשר להחמיץ את ציורו של פנחס ליטבינובסקי, המתאר את שחקנית "הבימה" חנה רובינא בדמותה של לאה במחזה "הדיבוק". בעל הבית הדפיס גם ציורים שיצרה הלביץ-כהן על אריחי שיש, ואותם שילב ברצפת הבטון המוחלק.

האדריכלית עיצבה גם את דירתו של היזם(צילום: גדעון לוין)

ברצפה שולבו אריחי שיש שעליהם הודפסו ציורים(צילום: גדעון לוין)

וגם הקירות מכוסים באמנות(צילום: גדעון לוין)

ספר תנ''ך ענקי בהוצאת קורן פתוח על משלי(צילום: דור נבו)

האולם הגבוה משמש למטבח, לשולחן אוכל גדול שמעליו משתלשלת נברשת מוזהבת שכמו נלקחה ממבצר ישן, וגם לחדר עבודה ובו עותק של ספר תנ"ך ענק בהוצאת "קורן", עמוס הערות בכתב יד צפוף, שפתוח על ספר משלי. בצמוד לאולם, יש חדר שינה זוגי וחדר רחצה. הדירה מתוכננת כך שבעת הצורך אפשר יהיה לבנות מדרגות פנימיות, ולפצל אותה לשני מפלסים: כך, דירה בת כ-100 מ"ר תוכל לקבל תוספת של שני חדרים, בשטח של 32 מ"ר.

בבניין יש אוכלוסייה מגוונת: דיירים בשכירות ודיירים עם בעלות על הנכס, רווקים לצד זוגות עם ילדים. בקומה העליונה מתגורר זוג סטודנטים בסוף שנות ה-20 לחייהם, חיפאים במקור. היא לומדת תקשורת חזותית במכללת שנקר והוא לומד הנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב. "תמיד רצינו לגור ביפו, זה אזור שאנחנו מרגישים בו בנוח", היא מסבירה מדוע עברו לכאן מרמת גן, והם נהנים מסלון עם יציאה למרפסת, מחדר שינה זוגי ומחדר עבודה.

"מה שעושה את הדירה זה האוויר והרוח", היא מציינת ומזמינה אותנו לבקר במרפסת המרווחת. המרפסת פונה מערבה ומשקיפה על גגות בתים ותיקים שטרם נכבשו על ידי יזמי הנדל"ן, אך כבר באופק הקרוב נצפים עגורנים שעסוקים בבנייה חדשה. מרפסות נוספות אך צרות יש גם בחדר העבודה ובמטבח, והן פונות לרחוב.

אין כמו יפו לנדל''ן(צילום: גדעון לוין)

ממדי המגרש הלא שגרתיים העניקו לדירה קירות אלכסוניים, שמעניקים לה את ייחודה. "הסידור של החדרים לא קונבנציונלי ועושה אותה אחרת", אומרת

הדיירת, שרואה בכך יתרון (לצד מצב החניה המפתיע ביחס לשאר חלקי תל אביב, והתחבורה הציבורית שעוברת בשדרות ירושלים). את שוק הפשפשים הסמוך הם נוהגים לפקוד מעת לעת, בעיקר כדי לשתות בירה. ואז שוב מתחילה קריאת המואזין.

אין אף בית כזה בארסוף, אם בכלל בישראל (צילום: עמית גרון)