פורסאן אלבויראת הוא המתכנן הכי מצליח ביפו, שמשנה את פניה

כשמשוטטים עם פורסאן אלבויראת ברחוב קדם, בלב שכונת עג'מי ביפו, התחושה היא שלצדך הולך גיבור מקומי, קזבלן. הנוסעים במכוניות ברחוב הצר מברכים אותו לשלום, אחדים עוצרים כדי לשוחח איתו, ופועלי הבניין על הפיגומים עוצרים את עבודתם ומתבוננים. ב-25 השנים האחרונות הקים אלבויראת יותר מ-40 מבנים ביפו, והסגנון המיוחד שלהם מוכר לכל מי שמשוטט באזור עג'מי. זהותו של המתכנן, שהצלחתו מזכירה את גידי בר אוריין הבונה בכל רחבי תל אביב, ידועה הרבה פחות.

הסיפור של הנער האמביציוזי מערערה (בוואדי ערה) שהיגר לעיר הגדולה והיה למתכנן-יזם אמיד, הוא גם סיפור הג'נטריפיקציה של עג'מי. המבנים שלו מחליפים את בתי המידות החרבים של האפנדים, המגרשים הריקים והחושות החצי-מאולתרות שאפיינו את הרחובות הקטנים של השכונה, ומביאים איתם שיפור של התנאים הפיזיים, אסתטיקה ייחודית ושונה מזו של יפו (אך גם מזו של תל אביב), ואוכלוסייה שבמשך שנים דוכאה ונשכחה מלב, אך מצליחה ומודעת היטב לצרכיה.

פורסאן אלבויראת. הוכחה שאפשר להצליח כמתכנן גם ללא תואר אדריכל(צילום: שי אפשטיין)

דרכו המקצועית של אלבויראת לא היתה קלה. את צעדיו הראשונים כמתכנן עשה כבר בתחילת שנות ה-90, ומאחר שלא היה לו עדיין תואר מקצועי אז, הסתייע - כמקובל -באדריכל שחתם בשבילו על התוכניות. מאז הספיק להשלים תארים בהנדסאות-אדריכלות (בית הספר להנדסאים של אוניברסיטת תל אביב), במשפטים (מכללת רמת גן) ובעיצוב אורבני (לימודי המשך בבצלאל). היעדר תואר האדריכל לא הפריע לאלבויראת להצליח. קיר הכניסה במשרדו הנאה, שבקומת המרתף של מבנה שתכנן ברחוב קדם, מחופה מרצפה ועד תקרה בהדמיות של מבנים רבים שתכנן. קבלנים ויזמים אוהבים לעבוד איתו, והוא מוכר היטב בעירייה.

היום הראשון ביפו

פורסאן אלבויארת נולד ב-1966 בכפר ערערה, בן למשפחת חקלאים ענייה, עם תשעה אחים ואחיות. הוא מספר, כי הזינוק בקריירה שלו כמתכנן התרחש במקרה: באותו יום שבו עבר ליפו, כך הוא מספר, פגש באקראי ברחוב אמא לילדים, דיירת של "עמידר" שקיבלה צו פינוי. ידיד שלו, איש עסקים יהודי, נעתר לדבריו להפצרותיו ורכש את הבניין שבו חיה האשה ממינהל מקרקעי ישראל, אלבויארת קיבל את ההזדמנות לתכנן את הבניין החדש - והאשה לא נזרקה לרחוב.

מבואת בניין שתכנן ברחוב קדם. תאורת חוץ-פנים באמצעות משרביות בחיתוך לייזר(צילום: שי אפשטיין)

בערך באותה תקופה, ב-2001, אושרה תכנית בניין העיר החדשה לשכונת עג'מי וזירזה מכירת נכסים של עמידר ומינהל מקרקעי ישראל לידיהם של יזמים. במקביל, תפישת העירייה את האזור השתנתה, וכך התחילו להשקיע כספים במוסדות חינוך ובשטחים ציבוריים פתוחים. ההתפתחות הביאה לשכונה אוכלוסייה אמידה ומשכילה, יהודית וערבית, ואלה האנשים שמתקשרים לאלבויארת ומבקשים שיתכנן להם בית.

כמו ברמת השרון או ברעננה

מבחינה פרוגרמטית ופונקציונלית, המבנים של אלבויארת מזכירים בנייה רוויה איכותית ברמת השרון או ברעננה: המבנים תופסים את רוב המגרש, יש חניה תת-קרקעית והגינות מינימליות. כשנכנסים פנימה, לדירות יש סלון שאליו צמוד מטבח פתוח, אגף שינה נפרד עם Master Bedroom, וכמובן ממ"ד. הבניינים מחזיקים בכל המאפיינים של בנייה פרוורית אמידה: שימוש מדוד באבן נסורה בחומה ההיקפית וקומת המסד; טיח פיגמנטי בגוונים אפרפרים חומים; תריסי עץ; ובגינה הסמלית - עצי תפוז ננסי ודקל קנרי.

הבניינים תופסים את רוב שטח המגרש, בניגוד לקודמיהם העניים בשכונה(צילום: ליאור גרונדמן)

כאשר מבקשים לברר מול אלבויראת מהי המשמעות של השימוש בשפה האסתטית שלו - הכוללת חזיתות מנותקות שיוצרות כמו מבנה שער, קשתות מחודדות, חלונות עגולים ומשרביות - הוא נבוך ומתחמק מעט. בסופו של דבר הוא מודה, כי חוג הלקוחות שלו מתבסס במידה ניכרת על ציבור ערבי שעובר לכאן מצפון הארץ – בהם עובדי הייטק ומערכת הבריאות – וחשוב לו שיוכלו להזדהות עם האדריכלות. "יפו היא לא העיר הלבנה של תל אביב", הוא מזכיר, "וערבים מרגישים שהם שייכים לכאן. הם יעדיפו לגור במקום שבו השפה האדריכלית מדברת אליהם".

במבנה המסורתי של הכפר הערבי, הוא מציין, גבול הבית לא הסתיים בגבולות המבנה: מבחינה קונספטואלית, הפלאח הרגיש שגם השביל אל השדה והמבנה הקטן של ה"עזבה" (בו לנו בשדה בתקופת הקציר) נתפשו כחלק מהבית. דוגמה נוספת להרחבת מושג הבית ניתן למצוא דווקא ביפו, שבה חיי-הרחוב הומים ברחובות הקטנים ובסמטאות. הדלתות תמיד פתוחות, הכביסה תלויה ברחוב, יש מי שעושים על האש ברחוב וגם טקסי אירוסין מקובל לחגוג ברחוב, מתחת לבית.

הקשתות נועדו להכריז על פתיחות, הוא אומר. נדמה שהרחובות ריקים יותר מפעם(צילום: שי אפשטיין)

מבחינתו של אלבויראת, לסוגיית גבולות המרחב של הבית יש קשר למבנים שהוא מתכנן ביפו: הבית הוא מקום אירוח, והקשתות הגדולות (שתמיד ייבנו בצירוף אי-זוגי) לא נועדו אלא להכריז על פתיחות, הזמנה לזר להיכנס.

בצד העני של המתרס

אז הוא בונה לקהל בעל אמצעים ביפו, אך מדגיש כי לבו נתון לכפרים הערביים של המשולש והצפון, שם תנאי המחיה ירודים, התשתיות במצוקה ואין שטחים ציבוריים פתוחים למבני ציבור ולפארקים. אפילו הדרכים רעועות. את האצבע המאשימה הוא מפנה כלפי שלטון החמולות, לעובדה שהקרקע פרטית, ולמדינה שאינה מקצה עוד קרקעות לאוכלוסייה הערבית. תוכניות המתאר העירוניות אינן מצליחות להדביק את קצב ההתפתחות המהיר, ולכן נשארות בלתי רלוונטיות.

עושה גם את עיצוב הפנים: כאן, למשל, בדירה חדשה ברחוב קדם(צילום: שי אפשטיין)

וכך נראה הסלון, עם היציאה למרפסת(צילום: שי אפשטיין)

לדבריו, ביפו - כמו בערערה ובבקה אל-ע'רביה - מחלחלת לאט ההבנה שיש צורך לחלוק את המרחב הציבורי בין התושבים, אחרת לא ניתן יהיה לגדול. "אנו נמצאים בעידן שבו רוב האוכלוסייה הערבית היא עירונית, ומצד שני עתודות הקרקע העירוניות מצטמצמות והמרחבים הפרטיים נוגסים במרחבים הציבוריים", הוא מסביר. "הדרך היחידה שאני רואה לפתרון הבעיה היא שהיחידים, מתוך הסכמה תרבותית והבנת איכות החיים, יהיו מעורבים בפתרון הסוגיות העירוניות".

התמקדות במעטפת

מי שמפרשת את מגמת הג'נטריפיקציה של עג'מי, ובעקיפין את האדריכלות של אלבויארת בהקשר יותר רחב, היא האדריכלית דליה נחמן פרחי, שכתבה עבודת מאסטר בטכניון על השימור (או היעדרו) בשכונה היפואית. היא סבורה, כי המטרה הראשונה והמוצהרת של אדריכלי עיריית תל אביב-יפו הייתה להציל את בתי השכונה מהרס ומחיקה, כפי שקרה בשכונת מנשייה, ולשמר את האופי של השכונה. אלא שהשאיפה האוטומטית לפתח, וכמה שיותר מהר, הזמינה את כוחות השוק - יזמים, עורכי דין ואדריכלים - והם שקבעו איך המרחב ייראה. "הסגנון היפואי" לכאורה אומץ, כדי לקבל עוד ועוד זכויות נדל"ניות. "נעשה שימוש ציני במושג חלל יפואי, תוך התמקדות במעטפת", טוענת נחמן פרחי. "החזיתות נותקו מהרחוב והפכו קישוטיות לגמרי, קליפה, תפאורה של המערב הפרוע, בונבוניירה. את הרחוב איבדו לגמרי".

לא מפה ולא משם - ואולי גם מפה וגם משם. בניין של אלבויראת ביפו(צילום: שי אפשטיין)

לא מזמן צפה אלבויארת בסרט המקומי "לא מפה ולא משם", וחש מועקה. כמי שגדל בכפר קטן והיגר לעיר הגדולה הוא מזדהה עם גיבורות הסרט, הקרועות בין התשוקה לחיים נורמליים לבין אורח החיים המסורתי והשמרני של משפחותיהן. בתוך בלגאן הזהויות והאינטרסים של יפו, בזמן של שינוי והתחדשות, הוא הצליח להפוך למותג מקומי שמייצר מבנים עם זהות ברורה. יכול להיות שהאדריכלות שלו קצת מעמידת פנים, אבל אין ספק שהיא מובהקת, מייצגת את רוח הזמן ומבוקשת מאוד.

----------------------------------

הבניין המוזהב של פיבקו: מהו הסיפור האמיתי מאחורי השיפוץ העקשני? לחצו על התצלום

 

מהו הסיפור האמיתי מאחורי השיפוץ המוזהב של בית המכס ביפו? לחצו על ההדמיה (הדמיה: איקו)