מה אתם הייתם עושים עם חתולה דרוסה ברחוב - מצילים או נמלטים?

אחרי שבוע שהתחיל עם חתולה דרוסה בפתח תקווה ונגמר עם מכת עכברושים בניו יורק, לאהובית רבי-גולן יש כמה תובנות חדשות לחלוק (למשל, שעדיף עכברושים)

התבליינתי בשבוע הזה כמו שלא התבליינתי בכל גיל ההתבגרות שלי ביחד. אהובית קורעת את ניו יורק (צילום: אהובית רבי-גולן)
התבליינתי בשבוע הזה כמו שלא התבליינתי בכל גיל ההתבגרות שלי ביחד. אהובית קורעת את ניו יורק (צילום: אהובית רבי-גולן)

"אמא, אני רוצה ללכת הביתה עכשיו!", ציווה עליי בן הארבע וחצי באמצע חגיגת יומולדת של ילד מהגן. "מה קשור הביתה?", לא הבנתי. "עוד לא אכלנו פיצה, אין סיכוי שאנחנו יוצאים מכאן בלי ארוחת ערב, זה נגד החוקים! וגם לא קיבלנו עוגה. ומה עם ההפתעה שמגיעה לנו? חמוד, עוד לא החזרנו את ההוצאות של האירוע הזה. בוא נישאר עוד קצת".

 

אבל לא היה עם מי לדבר. שום דבר לא עניין אותו. הוא רצה הביתה והוא רצה את זה עכשיו. בראש מושפל ועם זנב בין הרגליים (פתגם שתכף יקבל משמעות) אמרנו "תודה, היה מקסים" רפה והתחלנו לצעוד חזרה הביתה. דרך שאמורה הייתה לקחת שלוש דקות על השעון, בהליכה איטית ומרגיזה של ילדים, לא יכלה להסתבך יותר. כמה להסתבך? בואו נאמר שחודש עבר מאז, ואני עדיין משלמת על הדרך הזאת. משלמת הרבה.

 

לעוד טורים של אהובית:

עוגיות, גראס וביונסה: כי מה שקורה באמסטרדם, נשאר באמסטרדם >>

מייגן, את לא לבד: שמלת הכלה הפשוטה ששברה לאמא שלי את הלב >> 

יומן השומן: לצלוח אתגר כושר ותזונה של 40 יום ולהישאר בחייים >>

 

שנייה לפני שנכנסנו הביתה, עשיתי את השטות הגדולה ביותר שיכולתי לעשות וסובבתי את הראש לאחור. למה היה לי דחוף לסובב אותו? אלוהים יודע. אולי מאותה סיבה שהיה דחוף לילד לצאת מהמסיבה מוקדם מהצפוי. על הכביש שמאחוריי שכבה חתולה שנדרסה מאית השנייה לפני כן. היא לא מתה מעוצמת הפגיעה ונראה היה שהיא נאבקת להוכיח לעולם שהעניין הזה עם התשע נשמות הוא לא מיתוס.

 

אולי זה הרגע לומר – אני לא טיפוס של חתולים. אני לא סומכת עליהם. אף פעם אי אפשר לדעת אם טוב להם או רע להם, אם כיף להם שאת מלטפת אותם או שהם הולכים להוציא לך עין. יש ביני לבינם סטטוס קוו ארוך שנים של כבדהו וחשדהו. יחסי "אהלן אהלן" קרירים הדוגלים בשמירת מרחק הדדית.

 

הייתי צריכה לעשות מה שרוב האנשים שהיו שם עשו - לעצום לילד המבוהל את העיניים ולהתנדף מהמקום בזריזות. אני לא יודעת למה, אבל רגע אחרי מצאתי את עצמי ניגשת להרים אותה ורצה לווטרינר

אז בתור בחורה שלא כזה דחוף לה לגעת בחתולים באופן כללי, הייתי צריכה לעשות מה שרוב האנשים שהיו שם עשו - לעצום לילד המבוהל את העיניים ולהתנדף מהמקום בזריזות. אני לא יודעת למה, אבל רגע אחרי מצאתי את עצמי לוקחת חתיכת בד שהייתה זרוקה ברחוב, ניגשת להרים אותה ורצה לווטרינר.

 

זעזוע מוח קשה וניתוח לתיקון הלסת

סיכום היום: הנהגת הדורסת התחפפה מהזירה בלי לקחת אחריות. ככל הנראה מדובר בכלבה. היא חטפה זעזוע מוח קשה ועברה ניתוח לתיקון הלסת (החתולה, לא הכלבה). הניתוח עלה לי הרבה מאוד כסף. באלפים, כאילו. עכשיו החתולה נמצאת בהתאוששות אצל משפחת אומנה. גם שם היא ממשיכה לעלות לי הרבה מאוד כסף. ובבית ספציפי בפתח תקווה חי בעל אחד מתוסכל מאוד כרגע.

 

תקרית החתולה הגיעה ימים ספורים לפני שהייתי אמורה לטוס עם חברות לניו יורק. טיול שנסגר לפני כחודשיים, בזמן השבעה של סבתא שלי, זיכרונה לברכה (בהזדמנות זו רשמו לפניכן: הבעל לא מסוגל לסרב לבקשותייך בזמן שאת מתאבלת על לכתו של אדם אהוב. על לא דבר). יום לפני הטיסה, במקום לארוז מצאתי את עצמי בוהה ביצור האומלל הזה ותוהה מה לעזאזל אני עושה איתו. הייתי כל כך חסרת אונים שסביר להניח שגם החתולה שאלה את עצמה מה לעזאזל היא אמורה לעשות איתי.

 

משנמצא פתרון האומנה הזמנית הרשיתי לעצמי לשים את המועקה בצד והחלטתי שאני הולכת לשכוח מהסיפור הזה לכמה ימים ולהתרכז בליהנות. אחרי הכל, מדובר בניו יורק, העיר הכי מגניבה בעולם אחרי פתח תקווה. מה אומר? בשנייה שגלגלי המטוס התנתקו מהקרקע, לא רק שהצלחתי לשכוח מהחתולה, הצלחתי גם לשכוח דברים בסיסיים יותר בחיים שלי, כמו העובדה שאני אמא לשני ילדים קטנים, וגם נו, איך קוראים לזה, כבר לא בת 20.

 

ילדים, אמא הרוסה מגעגועים (צילום: אהובית רבי-גולן)
    ילדים, אמא הרוסה מגעגועים(צילום: אהובית רבי-גולן)
     

     

    התבליינתי בשבוע הזה כמו שלא התבליינתי בכל גיל ההתבגרות שלי ביחד. כמו כן אכלתי כאילו אין מחלות לב בעולם, צחקתי כמו שלא צחקתי מימיי ובזבזתי ערימות של כסף שאין לי סתם כי לא היה מי שיגיד לי להפסיק (ממי, אם אתה קורא את זה, אל תאמין לכל מה שאתה קורא בעיתונים. כולם סכסכנים). היי, אפילו עשיתי קעקוע חדש!

     

    כעבור שבוע חזרתי לארץ והמציאות הכתה בי בכל הכוח. כי בנוסף לילדים, לעבודה שהצטברה בכמויות פסיכיות ולמשימות המרגיזות של החיים – הייתי צריכה לחזור גם לנושא הלא פתור הזה של העז, כלומר החתולה, שנפלה עליי.

     

    מי רוצה לאמץ? (צילום: אהובית רבי-גולן)
      מי רוצה לאמץ?(צילום: אהובית רבי-גולן)

       

      לסיפור הזה אין סוף טוב. למען האמת, אין לו סוף בכלל, מאחר שעדיין אין לי ממש מושג מה יעלה בגורלה. מה שכן יש לי זה חמש מסקנות חשובות מהחודש האחרון שאשמח לחלוק איתכן:

       

      1. המדד הכי טוב לטיול מוצלח בשלהי שנת 2018 הוא לא איך הרגשת במהלך הטיול אלא איך נראה עמוד האינסטגרם שלך. ככל שהוצאת ליותר אנשים את העיניים עם תמונות שמשדרות אושר בלתי סביר – כך הצלחת יותר בחיים כאדם. במקרה שלי, בחורה לא כזו פעילה אינסטגרמית שעוקבים אחריה טיפוסים מסעירים כמו "מוסכי חדרה" ו"חזי פרגולות", מצאתי את עצמי נשאבת אל תוך הדמות הניו יורקרית שבניתי לי בפיד ומאמינה לה. הכל היה טוב ויפה (ומפולטר) עד הרגע שבו עשיתי לעצמי בטעות סלפי עם אוזניים של חתול, מה שהוביל לירידה פתאומית במצב הרוח.

       

      2. נשמתם ליד שלט שכתוב עליו "וטרינר"? תיפרדו לשלום מ־1,500 שקלים. וזה עוד אחרי שיעשו לכם "הנחת חתולי רחוב".

       

      3. אם את מנסה למצוא לחתול בית ואנשים מבקשים ממך לתאר אותו, אל תגידי להם "חתול רחוב אפור גנרי, הכי סתמי שיש" – זו לא עבודת שיווק מי יודע מה.

       

      4. יהיו אנשים שיתרשמו מאוד מהמעשה הטוב שעשית ואף יגידו לבעלך כמה שאת מדהימה ורגישה – בכל פעם שזה יקרה הוא ירצה קצת למות מבפנים ויקווה בסתר לִבו שהם יעבירו לו כסף בביט.

       

      5. בניו יורק אין חתולי רחוב. אפילו חתול אחד לא ראיתי שם. מה שמסביר את העובדה שיש שם עכשיו מכה אמיתית של עכברושים, כזו שמסוקרת בעמודים הראשונים בעיתונים. חשבתי על זה לעומק, ולאור הנסיבות, נראה לי שאני מעדיפה עכברושים כרגע. לא בשביל לפגוע או משהו, כבודו של כל עכברוש במקומו מונח, אבל יש לי תחושה שאם אתקל באחד דרוס, הוונדרוומן הקטנה שבי פחות תהיה עסוקה בלהציל את העולם ויותר בלברוח כל עוד נפשה בה.

       

       

       

      הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: גורן ליובונצ'יץ')
      הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: גורן ליובונצ'יץ')
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד