מייגן, את לא לבד: שמלת הכלה הפשוטה ששברה לאמא שלי את הלב

אני עומדת לבד באמצע דיזנגוף ומנסה לעצור את הדמעות. הרגע היה לי פיצוץ ענק עם אמא שלי והיא פשוט לקחה את הרגליים שלה והלכה. אני לא יודעת מה גורם לי לעצב גדול יותר – הריב יוצא הדופן שלנו, או העובדה שעכשיו איבדתי את הטרמפ הביתה ואני צריכה לעלות על אוטובוס קו 51 חזרה לפתח תקווה.

איזה עולב. לא ככה דמיינתי את החיפושים אחרי השמלה הכי חשובה בחיים שלי. העילה לדרמה: היא לא מצליחה להבין למה הבת הבכורה שלה, זו שהיא אוהבת יותר מכל (יש מצב שהמצאתי את זה), זו שהיא חיכתה כל כך הרבה שנים כדי לחתן ולבעוט אותה מהבית (את זה דווקא לא המצאתי), למה דווקא היא שוברת לה את הלב ומתכוונת, תחזיקו חזק, להתחתן בשמלה שאיננה שמלת קצפת. "את מתכוונת ללבוש מה?! שמלה נופלת? פשוטה? את תיראי כמו אורחת בחתונה שלך! מאיפה את מביאה את הרעיונות האלה? תכף תגידי שאתם גם רוצים להתחתן בשישי בצהריים ושהולך להיות בופה. לא, אני מתה. איזה בושות!".

להגנתה אציין שביומיום אינה טיפוס דרמטי כלל וכלל (ואני ממש לא אומרת את זה כי אני עדיין זקוקה נואשות לשירותי הבייביסיטינג שלה). תבינו, זה היה לפני 13 שנים, וכל הכלות שהיא פגשה עד אותו רגע, ללא יוצא מן הכלל, צלעו אל תוך החופה כשהן ארוזות במחוך ובשמלת קצפת לבנה. למרות שהייתי רחוקה עדיין מלעבוד במגזין אופנה או אפילו לגבש טעם אופנתי מוצק, ידעתי שאני לא אתחתן בשמלה כזו. היה לי גם ברור שהשמלה שלי לא תהיה לבנה, אבל את זה כבר לא סיפרתי לה. לא הצלחתי למצוא את תעצומות הנפש.

הטבעת נפלה

הוא הציע לי נישואים ביום הולדתי ה-25. עוד היינו בשלב הזה שמשקיעים בטירוף אחד בשני, מציבים רף גבוה ומעלים אותו עוד קצת משנה לשנה. לא מתוך אהבה לזולת, חלילה, בעיקר בשביל להלחיץ את הבנזוג ולגרום לו לשקשק מהרגע שהתור שלו יגיע. אחרי שבילינו יום שלם ומפנק בחיפה, הגיע הרגע לחזור הביתה. כשנכנסנו לאוטו שמתי לב שהוא לחוץ ומבולבל ולא קוּל כמו שהוא בדרך כלל (ואני ממש לא אומרת את זה כי אני עדיין זקוקה נואשות לשירותי האבהות שלו). התחלתי לחשוד שמשהו נוסף קורה פה.

איפשהו על כביש 4 הוא התחיל לפלוט משפטים בלי נושא, נשוא או מושא, ולפתע חתך את הרכב בקלאמזיות מסכנת חיים לכיוון חוף הבונים. אוקיי, או שהוא בעיצומו של אירוע מוחי או שהיום זה היום, חשבתי לעצמי. מצד שני, אין מצב שהוא מתכוון להציע לי נישואים בחוף הים. הוא הרי יודע כמה אני שונאת את הים. אם כבר מציעים למישהו נישואים עושים את זה במקום שהוא אוהב, לא? במקום שיקר ללִבו. כמו זארה. או איקאה.

טו מייק א־לונג סטורי שורט, הוא כרע ברך על החוף, אמר שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים (יש מצב שהמצאתי את זה) ושאל אם אני מוכנה להינשא לו (את זה דווקא לא המצאתי). מתוך הדמעות שהציפו את פניי לא הצלחתי ממש להתפקס על הטבעת, מה שכן הצלחתי זה להוציא מהפה שלי את המשפט הכי מטומטם והכי לא רומנטי שאפשר לומר במעמד הזה: "שיואו, איך ההורים שלי יתרגשו!". אל תשפטו אותי. גם אני לא גאה בזה.

אחרי שנרגענו קצת, חזרנו לאוטו והתחלנו לעוף עם התכנונים. כלומר, אני התחלתי לעוף עם התכנונים, בזמן שהוא ניסה ללמוד מחדש איך שואפים ונושפים בקצב סדיר. בין משפט למשפט הורדתי את המבט לכיוון הטבעת החדשה שלי וניסיתי להתיידד איתה. משהו שם לא לגמרי הסתדר לי. זה לא שהיא לא הייתה מיוחדת, נהפוך הוא: היא הייתה יותר מדי מיוחדת. שונה לחלוטין מכל טבעות האירוסין שאי פעם ראיתי. אמרתי שונה? התכוונתי חריגה. ולא בקטע מגניב־היפסטרי כזה. "ממי, אני יכולה לשאול אותך משהו?", גיששתי בעדינות כדי לא להרוס את הרגע. "מאיפה קנית לי את הטבעת?" "ממגנוליה", הוא ענה, כולו מבסוט מעצמו.

"מגנול־מה???". ניסיתי ללא הצלחה לשמור על פאסון. איך אני אספר לו עכשיו שהאירוסים שלנו מבוטלים? לא שיש לי משהו נגד המותג המקסים הזה, אבל בנאדם, אתה לא יכול לקנות טבעת רגילה ולהציע איתה נישואים! זה לא עובד ככה. לדעתי אפילו יש חוק נגד זה. "מאיפה הגיע לך הרעיון ה... מעניין הזה, להציע לי נישואים עם טבעת שנקנתה בדוכן בקניון? לא שחלילה זה מפריע לי, כן? חלילה. זה מקסים בקטע אחר, כאילו. חלילה". "החברות שלך אמרו לי שבאחת השיחות שלכן אמרת שאת לא מבינה מה בנות מוצאות ביהלומים ושלדעתך מדובר בבזבוז מוחלט של כסף, אז נאלצתי למצוא פתרון אחר", הוא הסביר.

וואו, נדהמתי. הוא "נאלץ". באמת זרקתי את המשפט הזה מתישהו, ברגע של טמטום בשיחה עם חברות, אבל ממתי הוא כל כך קשוב למה שיש לי לומר? הרי אמרתי מיליון דברים לפני כן שלא זכו לפיפס של תשומת לב ממנו, אבל בשנייה שוויתרתי על היהלום הבחור חקק את זה על לוח לִבו ורץ עם זה לקניון? כמה נוח! ומה נסגר עם "החברות" האלה? למה הן שונאות אותי? טוב שהן לא שלחו אותו לחוג פימו כדי שיפסל לי טבעת במו ידיו.

מרגע זה והלאה, בכל פעם שמישהו ביקש לראות את טבעת הנישואים שלי, נאלצתי לסנגר על בעלי לעתיד ולהסביר ש"זה לא הוא, זו אני שלא רציתי יהלום". לא יודעת איך לא קיבלתי אוסקר על ההצגה הפסיכית הזו. פאקינג רצתי איתה חודשים. קצת לפני החתונה טסנו לתאילנד והטבעת הלכה לי שם לאיבוד. בהתחלה הייתי קצת עצובה, אבל זה עבר לי די מהר, כי כוסאומו.

אתם מהמשפחה של החתן והכלה?

יום החתונה הגיע. שמחים ונרגשים הגענו לגן האירועים. בשנייה שנכנסנו קיבל את פנינו אחד העובדים ואמר: "אתם מהמשפחה של החתן והכלה?". כן, הדביל הסיק שזו שעומדת מולו בשמלת שמפניה שעלתה כמו החיים שלי, שיער אסוף מרושל לצד, טונה מייק־אפ ועקבים בגובה של עזריאלי - היא אורחת ולא כלה, רק כי לא הייתי חמושה בשמלת קצפת לבנה. "מה שלא יהיה, תרחיקו את האיש הזה מאמא שלי", אמרתי, והלכתי להוריד את הצ'ייסר הראשון.

בסופו של דבר היה ערב מדהים. הייתי מוקפת באנשים שאני הכי אוהבת בעולם ונהניתי מכל רגע. באותו ערב, כמו בכל הערבים שהגיעו ב־13 השנים שאחריו, לא התעסקתי יותר בטבעת ההיא. חוץ מהפעמים שאנחנו רבים. או כשאני מנסה לסחוט אותו רגשית. או כשנזרקת לחלל האוויר השאלה "האם אי פעם אכזבתי אותָך?". לפעמים גם יש לי ביעותי לילה מפחידים שתאילנדי קטן דופק לי בדלת ומחזיר לי את הטבעת שאבדה. אבל חוץ מזה – זה נוֹן־אישיו לחלוטין. הכי המשכתי הלאה.

כל מה שאת צריכה לדעת על עונת החתונות - בגיליון החדש של גו סטייל