מי שומר לביונסה וג'יי זי על שלושת הילדים בזמן שהם נוסעים מסביב לעולם? (צילום: Kevin Winter/GettyimagesIL)
זה שביל אופניים או הולכי רגל? (צילום: אהובית רבי גולן)
זה היה יום שבת, לפני תשעה חודשים בערך. מהשבתות הקשות האלו שבהן את מנסה ממש חזק להיזכר למה הבאת ילדים, אבל פשוט לא מצליחה. קצת אחרי שהם נרדמו, שכבנו שנינו במיטה, מובסים, מנסים למצוא את הכוחות להתחיל שבוע חדש. למה שלא נזמין כרטיס טיסה לאנשהו? הוא הציע פתאום. הוא כבר יודע, אם יש משהו שמצליח להחזיר לי את הברק לעיניים (חוץ מפיתה מחוממת על הגז עם נוטלה), זה חוצלארץ.
"עזוב, זה לא ריאלי", כיביתי אותו. "איך ניסע עכשיו? שנינו בתקופה עמוסה בעבודה ולא בא לי ליפול על ההורים שלנו עם בייביסיטר לילדים". מאז שנולדו הילדים (שש שנים. תדמיינו כאן אימוג'י בוכה) העזנו לצאת לחופשה בלעדיהם רק פעם אחת (תדמיינו כאן סימן קריאה ממש גדול), וגם היא הייתה מלווה בים של דמעות ורגשות אשם. כמו הורים רבים אחרים, מצאנו שקל לנו הרבה יותר, לוגיסטית ונפשית, לשחרר אחד את השני ולטוס כל אחד בנפרד.
אבל הפעם הוא לא ויתר. "זה לא חייב לקרות מחר", הוא הרגיע. "מבחינתי שיהיה בעוד חצי שנה. העיקר שננעץ תאריך ביומן ונדע שזה מחכה לנו". "מה בעוד חצי שנה?", הופתעתי. אנחנו הרי הזוג הכי לא מתוכנן בצד הטוב של פתח תקווה (סתם, אין צד טוב לפתח תקווה). רק להמחשה - אני כותבת את הטור הזה ב־25 ביוני ועדיין אין לי סידור לילדים לחופש הגדול שמתחיל בעוד חמישה ימים. "איך נתכנן כל כך הרבה זמן קדימה? לך תדע מה יקרה עד אז. אולי מישהו ימות? אולי אני אהיה בהריון עם תאומים? אולי בכלל נתגרש? עזוב, זה מסובך מדי".
עוד לא סיימתי לזרות את כל האופטימיות שלי על העולם, והוא כבר היה עמוק באתרים האלה של הטיסות הזולות, מהסוג שלא כולל ארוחה, מזוודה או טייס. "יש פה פראג בזיל הזול. מתאים לך?". "אממ... לא סקסי לי פראג", עברתי למוד מתפנק. "ומה עם בולגריה?". "פחות. פחות". "הו, יש כאן טיסה לאמסטרדם במחיר ממש טוב בעוד תשעה חודשים מהיום. מה את אומרת?". תוך שלוש דקות (בלי משחק מקדים) כרטיס האשראי שלנו הוחדר למערכת והופרה על ידי הביצית של איזי ג'ט. הלידה הייתה צפויה להמריא בחודש יוני האחרון. התלבטנו אם לעדכן את ההורים שלנו באותו רגע או לחכות עד לשקיפות העורפית (טוב, הבנו את האנלוגיה להריון, אפשר להפסיק עכשיו, נכון?). בסוף תפסנו אומץ והודענו להם שהם עתידים להיות בייביסיטרים מאושרים לשני פעילי חמאס במשך ארבעה ימים רצוף. הם לא קפצו משמחה.
רק טיפוסים מותשים ולא מפוקסים כמונו מסוגלים לעשות את הטעות הזו ולסגור טיסה לחודש יוני – החודש העמוס ביותר בחייו של הורה. כמו סתומים (או גאונים, תלוי איך מסתכלים על זה) פספסנו שתי מסיבות סוף שנה ועוד כ־15 אירועים משמעותיים שיעצבו את נפשותיהם הרכות לעד. כשבועיים לפני הנסיעה, בעודנו מזיעים באיזה ג'ימבורי מטונף, סיפרנו לשני זוגות הורים מהגן, שהפכו בינתיים לחברים טובים שלנו, על המזימה לברוח מהארץ. הם כל כך התלהבו מהרעיון, שמיד פתחו יומנים והתחילו לדמיין איך הם בורחים יחד איתנו. כולנו גרים במרחק של דקה הליכה זה מזה ולא מצליחים להיפגש (בשער של הגן זה לא נחשב), אז מה הסיכוי שחו"ל יצליח לנו? ובכן, הצליח לנו. ביג טיים.
כאילו הזמן נמתח ומתקצר כמו סליים. אמסטרדם(צילום: אהובית רבי גולן)
פעם ראשונה בקופי שופ
אז איפה היינו? אמסטרדם. אני לא יודעת לעשן. לא סיגריות רגילות ובטח שלא שום דבר אחר. ניסיתי איזה פעם אבל לא הרגשתי אפילו פיפס של שינוי. מסתבר שהגוף שלי כל כך דוגל בסאחיזם, שהוא פשוט לא יודע איך להכיל את החוויה הזו. עוד לפני הנסיעה החלטתי שאם כבר אני מגיעה לשלושה ימים לאמסטרדם, אני לא מתכוונת לבזבז את הזמן בניסיונות, חביבי, אני הולכת ישר על העוגיות. אני עוד שנייה בת 40 (ולראיה, כרגע אמרתי חביבי), ואם השיט הזה חוקי פה, את השיט הזה אני רוצה לנסות.מצוידת בסקפטיות ופרפרים בבטן ניגשתי לראשונה בחיי לקופי שופ. הקופאית המעושנת הסבירה לי ולחברה שלי על הסוגים הקיימים וסיפרה שההשפעה תתחיל תוך שעה, פלוס מינוס. בגלל שזו הפעם הראשונה שלנו, היא הציעה שנתחיל בחצי עוגייה. הקשבנו לה. תפסנו שולחן, התיישבנו והתחלנו לבלוס, בעוד ארבעת החבר'ה האחרים מסתכלים עלינו בבהלה כאילו אנחנו אוכלות פצצה מתקתקת. מאותו רגע ובמשך השעה הקרובה הם ישאלו אותנו רק 64,789 פעם אם אנחנו מרגישות משהו מוזר.
כעבור שעה, בעודנו יושבים במסעדה ומחכים לאוכל, זה פתאום הכה בי. בבום. הקולות מסביב נהיו מחודדים יותר, החברים שלי נראו יפים יותר, ובעיקר הכל הפך להיות ממש־ממש מצחיק
בדיעבד הסתבר שבמשך משהו כמו 20 דקות רצוף נקרעתי מצחוק על כלום. אני יודעת את זה כי החמודים טרחו לצלם אותי והבושות מתועדות לדורי דורות. הכי נורא זה שאת מודעת בלייב לגודל הפאדיחה ומנסה לשכנע את עצמך שהכל קוּל. את לגמרי בשליטה. ואז המלצר שואל מי הזמין זירו, ובמקום לענות לו את צוחקת כמו פסיכית.
אם אני צריכה לתמצת את התחושה במשפט: זה מרגיש כאילו הזמן נמתח ומתקצר כמו סליים (סורי, זה עולם התוכן שלי), בלי קשר לכמה זמן זה באמת לקח במציאות. את יכולה לעבור סיטואציה של שלוש דקות ולהרגיש שהיא התרחשה במשך שעתיים, כשבאמצע יש לך מלא חורים בעלילה. בשביל מישהי כמוני, שכל הזמן נמצאת בשליטה, מחוברת בווריד לחדשות ולכל האיכסה שיש לעולם הזה להציע – הבריחה הזו הייתה פרייסלס (זה המקום אולי להבהיר שבחיים לא הייתי עושה את זה אם זה לא היה חוקי ואם לא היה איתי מישהו שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות. זה לא שווה את הסיכון).
זהו, לילה אחרון. הטיול נגמר בהופעה של ג'יי זי וביונסה, שהתקיימה כמה שעות לפני הטיסה שלנו הביתה. גם אליה הגענו בחוסר תכנון מוחלט, בלי כרטיסים, בתקווה לקנות במקום. ושוב, יותר מזל משכל – הצליח לנו. ההופעה הייתה היסטרית ומרגשת עד דמעות. הבעיה שבשלב הזה כבר חזרתי לעצמי הסחית, ההגיונית, זו שמנתחת דברים עד מוות. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה מי שומר לביונסה וג'יי זי על שלושת הילדים בזמן שהם נוסעים מסביב לעולם. לא הפסקתי לדמיין את אבא של ג'יי זי יושב ממורמר בסלון שלהם עם בוקסר וענבים, מסתבך עם השלט של הטלוויזיה ותוהה למה לעזאזל הבן שלו לא עובד כמו כולם בעבודה נורמלית.
