ב-16 באוקטובר נפטרה ציונה שמשי, אחד הקולות האמיצים, הנחרצים והפוריים בתולדות האמנות והעיצוב בארץ ב-50 השנים האחרונות.
שמשי פעלה בעולמות האמנות והעיצוב, באקדמיה ובתעשייה, דילגה בטבעיות בין מדיות וטכניקות יצירה; יזמית בלתי נלאית שקידמה שיתופי פעולה והפליאה בחיבורים מפתיעים, כשהיא מותחת את הגבולות ומרחיבה את שדות הפעולה שלה.
היא נולדה בשנת 1939, גדלה בתל אביב, למדה אמנות במכון אבני ועברה לניו יורק, לאוניברסיטת אלפרד. משחזרה פיתחה את שפת העיצוב של משכית בתחומי הטקסטיל, שיתפה פעולה עם אדריכלים כדורה גד ואבא אלחנני, ובהמשך הדרך יצרה עבודות פיסוליות למרחב הציבורי; נמנתה עם מייסדי קבוצת האמנות 10+ (בהובלת רפי לביא) – מהתוססות והמהפכניות שפעלו בארץ במחצית השנייה של שנות ה-60; עבדה – כמעצבת וכיועצת – עם חברות תעשייתיות מובילות בזמנן, ביניהן שטיחי כרמל, לפיד תעשיות קרמיקה ונגב; עיצבה תפאורות לתיאטרון; אצרה והשתתפה בעשרות תערוכות בארץ ובחו"ל; כתבה מאמרים ומחקרים בעיתונות ובכתבי עת מקצועיים; הרצתה ועמדה בראש המחלקה לעיצוב קרמי של בצלאל תשע שנים, נמנתה עם מקימי החוג ללימוד אדריכלות פנים במכללה למינהל, ערכה והנחתה תוכנית ראיונות עם אמנים ואדריכלים בערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה; לאורך כל השנים עסקה בפעילות ציבורית בהתנדבות, והייתה פעילה בוועדות ציבוריות שעסקו בקידום האמנות ומעמדם של האמנים בישראל.
לציון יום ה-30 לפטירתה ביקשנו מדמויות מרכזיות בתרבות הישראלית, שפועלן השיק לפועלה בנקודות שונות על ציר הזמן, לספר על ''ציונקה'' מבעד לעיניהן. הנה:
רות דיין
כשציונה הייתה באמריקה – בשנים 1959-1963 היא נסעה לניו-יורק – היא כתבה לי מכתב בכתב היד שלה, שכבר אז היה כמו של צייר. אני ניהלתי את משכית, ולא הכרתי אותה. היא סיפרה שלמדה עיצוב טקסטיל, ושמעה על משכית. היינו אז ממש בתחילת הדרך. כתבתי שנשמח לצרף אותה אלינו. והיא באה. כך הכרנו. לא ידעתי שהיא ידעה כל כך הרבה דברים.
אני זוכרת שכשהיא הגיעה, היא כל כך פחדה שלא תמצא עבודה. ומהר מאוד הייתה לה הרבה מאוד עבודה.
בהתחלה היא הראתה לי שהיא מעצבת בדים, אז אמרתי – יופי. את בדי הכותנה הזמנו מאתא, והיא התחילה לצייר את הבדים הראשונים של משכית. אני חושבת שעד היום אפשר לראות שמלה או מפה מהימים ההם של משכית, שהציורים היו של ציונה שמשי.
בהתחלה היא עבדה בשבילנו, ומהר מאוד היא כבשה את השוק של עיצוב הבדים, עם הדפסים גדולים. היום לא כל כך מדפיסים בארץ, אבל אז, אפילו תעשייה גדולה כמו ארגמן עבדה איתנו. היה אז אדון אברהם קליר (מקים המפעל), שהיה מוכן לעשות עבורנו את הניסיונות של ציונקה, ולהדפיס רק מאה מטרים או אלף מטרים, בזמן שלכולם הם הדפיסו עשרות אלפים מטרים.
לאט לאט ראינו שהיא הכל יודעת, אבל העיקר היה עיצוב הבדים ושטיחים. ואז היא התפתחה. התחילה לעבוד בחמר. את התערוכה הראשונה שלה אני פתחתי בשבילה. וכל האדריכלים נעזרו בה. אבל במשכית לא התעסקנו כל כך בפסלים, והיא המשיכה הלאה. אבל נשארנו בידידות רבה.
ציונקה הייתה תמיד שמחה. ותמיד היה לה מה להגיד על כל דבר. ויכולתי לסמוך על הטעם שלה. היא עבדה עם התופרות ועם אלה שעשו את השטיחים. כשבנו את ההילטון, היא עיצבה את השטיחים והווילונות. היו לה גם יכולת מופלאה וגם טעם. היא עצמה הייתה טוב טעם. היא הייתה מצחיקה אותנו. והכל היא ידעה. לבשל. כל דבר.
באמת בזמן האחרון לא ראיתי אותה, כי גם אני לא כל כך זזה. שתנוח בשלום.
- רות דיין היא מייסדת משכית
בנו כלב
תעתועי זיכרון. כאשר חברת "ארטא" הישראלית חתמה חוזה לייצג בישראל את חברת "מרבו", יצרנית צבעי הטקסטיל המערב-גרמנית, פנו אנשי המכירות של ארטא לציונה שמשי, שעבדה עם משכית, שטחו בפניה את מעלותיהם של הצבעים החדשים, וביקשו ממנה להמליץ עליהם במשכית. שמשי, שבאותה העת הייתה מעורבת בקבוצת +10 שרפי לביא הקים, הציעה להם הצעה מעניינת: הם יספקו צבעים לקבוצת אמנים צעירים שיבדקו את יתרונותיהם על הבד הלכה למעשה.
אחרי שנענתה בחיוב, הצליחה שמשי להלהיב הן את לביא ושאר חברי הקבוצה (שהיו באותה העת עסוקים בהכנות לקראת פתיחת התערוכה הראשונה שלהם, "עבודות גדולות", בבית האמנים אלחריזי בתל-אביב), והן את משכית, שנענתה לאתגר שהיה שונה מאד מתפיסתה.
בשנת 2008 אצרתי במוזיאון תל-אביב תערוכה שנועדה לתאר את אחד הפרקים המרתקים בתולדות האמנות הישראלית, שלא זכה לתיעוד ולמחקר הראויים לו: קבוצת +10. השם שנתתי לתערוכה היה: "קבוצת עשר פלוס – מיתוס ומציאות". הניסיונות לאיתור חלק מהאמנים שנעלמו ועבודות שהוצגו בתערוכות, או לפחות צילומים שלהם, הביאו אותי אל ביתם של ציונה שמשי ובעלה יכין הירש. יכין, שהיה במאי סרטים תיעודיים וצלם קולנוע, נהג לתעד את התערוכות, ונתן לי מספר צילומים של תערוכת הבדים של חברי הקבוצה שהתקיימה במשכית.
מכיוון שהתערוכה שעליה עבדתי ביקשה לרדת לעומקן של ההתרחשויות, ולהפריך מיתוסים שהשתרשו, הערתי לציונה שגילה בלס (חוקרת ואוצרת אמנות ישראלית – ס.נ) כותבת במאמרה "שנות ה-60 באמנות הישראלית" מתוך הספר "העשור השני תשי"ח – תשכ"ח, 2000", בהסבר לתמונה מספר 10 - "ציונה שמשי, דיוקן עצמי, 1966, חומר לא צרוף על לוח לביד, 2.40 X 120ס"מ" ומספרת שהעבודה נוצרה עבור התערוכה 'עבודות גדולות' של קבוצת +10, הוצגה על הרצפה ופורקה עם סיום התערוכה. וזאת כאשר בכל מאמרי הביקורת שהתייחסו לתערוכה 'עבודות גדולות', העבודה שציונה הציגה תוארה כפסל בגובה שני מטרים.
ציונה ירתה לעברי את אחד ממבטיה הנוקבים וענתה: "אז מה, באת ללמד אותי מה הצגתי בתערוכת 'עבודות גדולות'? בנו, הצגתי באלחריזי רק עבודה אחת, וזאת עבודת הדיוקן על הרצפה, ואני מקווה שהבנת זאת". מה שהבנתי הוא שאפילו אין טעם להקריא לה את הביקורות. הסתפקתי בלומר לה "את חכי לי ואחזור", והלכתי נחוש בדעתי למצוא איזושהי הוכחה שהיא טועה בגדול.
אחת הביקורות הייתה זו של צלילה אורגד, שפורסמה בידיעות אחרונות מיום 25.2.66 תחת הכותרת "המוניות במסווה של אמנות". וכך כותבת אורגד: "ציונה שמשי הציגה פסל קרמיקה גדול מידות, מין פטיש, שעליו תלויים אובייקטים שונים עשויים קרמיקה אף הם. היחידה הפונה אל דימויים שבמסורת ואל מקורות בלתי נדלים היא ציונה שמשי, שבנתה מונומנט בסגנון כלי החמר שלה, עמוס יתר על המידה ברצועות, רצועות של פעמוני עזים, מחרוזות של דבלות, נאדות דמויי עורות וכו', המעבירים אותנו בדרך של אסוציאציה לימי בר כוכבא".
ידעתי שכחלק מפתיחת התערוכה באלחריזי, התקיימה במקום תצוגת אופנה של ג'רי מליץ, כשהדוגמניות לבשו שמלות שנתפרו מאותם בדים והדפסים שצוירו על-ידי חברי הקבוצה לתערוכה במשכית. במהלך התחקיר נודע לי שהאירוע צולם על-ידי אולפני גבע עבור יומן שהוצג בבתי הקולנוע, אך מכיוון שאולפני גבע כבר לא היו קיימים, נאלצתי לעבור דרך ייסורים עד שעלה בידי לאתר את הסרט ולקבל ממנו עותק.
חזרתי לציונה ואמרתי לה: "ציונקה, הבאתי לך סרט מעניין. תקראי ליכין, שיסריט לנו אותו". צעדת הדוגמניות החלה, כשכל אחת מהן עוברת או מתעכבת ליד הטוטם של ציונה. ציונקה כמו ציונקה לא התרגשה מהעובדה ששכחה איזו עבודה הציגה באותה תערוכה שהתקיימה בבית האמנים, וגם לא מצאה לנכון להתנצל על התעקשותה, ובקור רוח היא אמרה: "שכחתי ממנה בכלל, משום שבמכירה הפומבית שערך דן בן-אמוץ באלחריזי כעבור שלושה או ארבעה ימים, העבודה נרכשה על-ידי מישהו שלקח אותה לארצות-הברית ומאז לא ראיתי אותה".
- בנו כלב הוא אספן, אוצר, חוקר ומתעד אמנות ישראלית, ומחזיק ברשותו את אחד האוספים הגדולים של אמנות ישראלית.
רות שדמון
במשך שנים ציונקה לקחה חלק בפעילותו של מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן. היא שימשה כחברה בוועד המנהל של המוזיאון החל מהקמת העמותה בשנת 1992, והמשיכה לייעץ ולתמוך בו גם כשסיימה את תפקידה הרשמי.
בשנת 1990 הציגה במוזיאון תערוכת יחיד מקיפה בשם "ראש כואב והזיות", תערוכה שהייתה נקודת ציון הן בקריירה האמנותית שלה והן בביסוסו של המוזיאון כמוסד משמעותי בשדה האמנות והתרבות בארץ. לפני כשנתיים היא החליטה לתרום למוזיאון שלושה פסלי גן שיצרה בשנות ה-80, ובינואר 2017 חנכנו את הגעתם למוזיאון בגרסתם המחודשת, תחת השם "עולם האשה".
לקראת העברת הפסלים למוזיאון ערכנו עם שמשי ראיון מצולם בסטודיו שלה ביפו. הראיון התקיים בספטמבר 2016, ימים ספורים לפני פינוי הסטודיו, ששימש אותה במשך 36 שנים וסימן גם את פרידתה מעיסוק בחומר הקרמי.
צפו בראיון עם שמשי, שצולם לפני שנתיים, רגע לפני שסגרה את הסטודיו היפואי שלה:
מוזר לי לחשוב שהיא איננה. בשיחות שהתקיימו בינינו, קבענו להיפגש באשדות ולנסוע לטבריה לראות יצירות שלה בבתי מלון שונים. מותה בא לי בהפתעה גמורה. היא לא שיתפה אותי במצבה הגופני ובבעיות הבריאות שלה.
רצון הנתינה שלה היה גדול, וכושר העבודה עצום. בליל שבת לפני פתיחת התערוכה הגדולה, היא העבידה אותי ועבדה בעצמה עד שתיים בלילה, ובבוקר באה מוקדם. וכשהמבקרים באו, עדיין המשכנו לעבוד ולהקים את התערוכה.
יכולת הדיבור שלה הייתה מרתקת, מלאת הומור ואירוניה, והכל תוך כדי עשייה. כחברת הוועד המנהל של המוזיאון, היא לא החמיצה ישיבה. היא תחסר לי מאוד מאוד. אני מצטרפת למכתב שנשלח לעיתון הארץ, ובו נכתב על ההחמצה שלא זיכו אותה בפרס ישראל.
היי שלום, ציונקה.
- רות שדמון הייתה עד לאחרונה מנהלת ואוצרת מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד.
ישראל גודוביץ
איך הכרתי את ציונה שמשי? זה היה בערך היום, לפני 50 שנה. בעצם כל מי שקשור ליצירה ולאמנות היה חייב לפחות להצטלב איכשהו עם שמשי לא כי תל אביב הייתה קטנה, אלא משום שאמנית רב תחומית כמוה אי אפשר היה שלא להכיר.
והנה אני, בעיצומו של פרויקט הדגל שלי – בית ספר שדה בחצבה – העליתי רעיון שהריהוט לאייקון האדריכלי יעוצב גם הוא על ידי אמנים ישראלים. וכך, ביום חורף גשום במרתף בניין אל-על ברחוב בן יהודה פינת בוגרשוב, בחנות המיתולוגית "משכית" בהנהלת רות דיין, אני מתכבד להכיר את מעצבת הבית – וקליק. היתר זו כבר היסטוריה (15 שנה מאוחר יותר, אמצע שנות ה-80, "משכית" בדרום אפריקה, שוב רות דיין ולידה שמשי).
אם הייתי מתבקש היום לציין מהו האחד המציין את תרומתה העצומה והייחודית לעיצוב, הרי ללא צל של ספק זו הרגישות, ההבנה והיחס למרחב הציבורי. אותו חלל הנקרא בפינו "מרחב ציבורי" היה כה יקר לציונה, ובכישרונה ורגישותה היא ידעה לצקת בו מקוריות ורעננות השמורים רק למוחה הקודח, מפסלים המפוזרים במרחב הציבורי ועד תערוכות חוצות (בשדרות העיר ובמעברי הרכבת - זוכרים?). וזה המקום להזכיר את האלבום "לקרוא קירות" (איזה שם נפלא) – פריז כמשל. דוקומנט אדיר שיצא ב-2007 ולא זכה לתהילה הראויה לו.
ועדיין לא הזכרתי את מעורבותה בכל הנוגע לענייני היומיום בארץ, ואת הביאנלות הרבות ברחבי העולם, גם הנידחות ביותר, שאליהן הגיעה ויכין תמיד שם איתה.
ולסיום - מפעל קטן וחשוב לאין ערוך בערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה (בניהול צחי שנבל): 24 תוכניות שבהן היא מראיינת בכישרון ובחן, שהפכו לנכסי צאן ברזל ושאני מקווה שישובו לאקרנים בשידורים חוזרים. אם לא היא עצמה, הרי לפחות דמותה המוקרנת על המסך.
צפו, למשל, בראיון שעשתה עם דן איתן , ובתחילתו דנו בשאלה מה, בעצם, ההבדל בין אדריכל לארכיטקט:
- ישראל גודוביץ' הוא אדריכל, היה בין היתר האדריכל הראשי והממונה על התכנון הכפרי במשרד השיכון, מהנדס העיר תל אביב, ומי שתכנן את אנדרטת אוגדת הפלדה
טליה טוקטלי
ב-1979 קיבלה על עצמה ציונה שמשי את תפקיד ראש המחלקה לקדרות בבצלאל. אין זה דבר של מה בכך בתולדות הקרמיקה הישראלית. אמנית תל-אביבית, שלא התחנכה על ברכי אמהות הקרמיקה שעלו מגרמניה ותורתן סדורה, אמנית אשר ארכיאולוגיה וקרמיקה הוא לא צירוף נחוץ עבורה, ומניפת צבעים עשירה מאפיינת את עיצוביה עבור "משכית". עבור ציונה העשייה בחומר מתרחשת מעל פני האדמה.
בתחילת שנות ה-80, כשמאחורי תערוכת יחיד, הוזמנתי להציג עבודות חדשות בתערוכה במחלקה, אשר שמה שונה למחלקה לעיצוב קרמי. ציונה הועידה לרשותי חלל תצוגה, והדגישה את אחריותי לתצוגה מקצועית. משעמדה התערוכה – התכווץ המרחק בין תל אביב לירושלים: ציונה הזמינה – והקהל הגיע, נערכו דיונים והתפרסמה כתבת ביקורת מקצועית.
משנת 2010 אני חוקרת את תולדות הקרמיקה הישראלית מנקודות מבט שונות. ציונה ידעה להתאים את עשייתה לתנאים ולנסיבות הכלכליות בקשריה עם התעשייה הישראלית. היא עיצבה עבור לפיד (המפעל לקרמיקה תעשייתית) ועבדה עם בתי חרושת לשטיחים.
אני מביטה בדמויות הגברים שפיסלה בחומר. הצורה המרובעת מהווה בסיס לתיאור הדמות. בחלק מעבודותיה היא בוחרת שמות בלשון רבים: נכדי המכבים, כולנו עומדים, כולנו יושבים. מזהה עצמה כשייכת לדור ילידי הארץ ומתארת מצבים אנושיים. הדמויות המכונפות מדגישות את גישתה הבסיסית האחרת לעשייה בחומר: היא יוצרת על פני האדמה ומכוונת כלפי מעלה.
לא למדתי אצל ציונה שמשי, אבל למדתי ממנה .פגשתי בה לפני שנתיים. סימני הזמן נתנו בה אותות וגם בי. היא הציגה בפני בגאווה את בתה, וסיפרה על פרויקט חדש שהיא עסוקה בו: היא אוצרת תערוכות אינטרנטיות המציגות אמנות ישראלית. חוכמתה של אמנית מבוגרת.
- טליה טוקטלי היא אמנית, עורכת כתב-העת לתרבות חומרית "1280°c".
שלומית באומן
ציונה שמשי, מורתי חדת הלשון במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, הייתה אשה דעתנית, מתקנת עולם, ביקורתית, פוליטית, חזקה. אמנית פורצת דרך, שוברת מוסכמות, גם כאשה וגם כיוצרת בחומר קרמי.
אשה קשה ורצינית, שכיף היה לריב אתה כסטודנטית, ולימים מסקרן לדון איתה על כל מיני נושאים וסוגיות. ציונה הרחיבה את גבולות העיסוק בקרמיקה והיוותה מודל לחיפוש של דרך חדשה, לחיבור עם תעשיית הקרמיקה, לתשוקה וחיפוש אחרי שפה אישית. הדעתנות שלה והמיצבים האקספרסיביים שיצרה השפיעו עלי רבות מבחינת הטוטאליות והמחויבות לכל דבר בחיים.
כראש המחלקה, היא הייתה אחראית לחוויה משנה חיים עבורי. יום אחד אמרה לי בהפתעה: את נוסעת לחילופי סטודנטים. כך התייצבתי פתאום בבית ספר לעיצוב Parsons בשדרה החמישית בניו יורק.
ציונה התבוננה על המציאות ללא הנחות מוקדמות וללא וויתורים. קראתי שתרמה את גופתה למדע, ושהמשפחה מבקשת להימנע מביקורי תנחומים. גם אל המוות הביטה ישר בעיניים. היא תחסר לי מאוד בנוף המקומי.
- שלומית באומן היא יוצרת, אוצרת וחוקרת תרבות חומרית. ניהלה את אגודת אמני הקרמיקה בישראל, מרצה לעיצוב קרמי ב-HIT מכון טכנולוגי חולון, ואוצרת הגלריה בבית-בנימיני.
דקל גודוביץ
אני כנראה הייתי האחרון שזכה לעבוד עם ציונה שמשי על תערוכה גדולה. ב-2010 יזמתי אירוע קטן, ביקורתי והומוריסטי על מבול הביאנלות שהיו אז, שנקרא "חבר-אוצר-חבר - הביאנלה האינטרנטית הראשונה", ובאמת היה הביאנלה האינטרנטית הראשונה בעולם.
ב-2012, כשהגיעה העת לביאנלה השנייה, חשבתי שהפעם צריך להפוך את זה למשהו גדול יותר, אבל לבד לא יכולתי. חברתי לשלום עמירה, שהקים את האתר האינטרנטי 3dvas לתערוכות וירטואליות, וחיפשתי אוצר. פניתי לציונה, ולא האמנתי שהסכימה. היא ראתה בזה משהו חדשני – וחדשנות הייתה הדבר שחיפשה תמיד.
ברגע שלקחה על עצמה את המשימה, היא עשתה אותה באופן מסור ללא גבול, מדויק לפרטים, ומקצועי לעילא. אני הייתי מנהל ויוזם הביאנלה, והיא בכובע האוצרת, אבל היא בעצם ניהלה את כולנו. ציונה הצליחה להקים תערוכה ענקית בהיקף של ביאנלה אמיתית, עם עבודות אמנים ידועים לצד אמנים לא מוכרים. במקביל היא גם דאגה לצדדים הטכניים והניהוליים, כמו להחתים אותם ואותי על הסכמים, לדאוג לתרגומים מקצועיים לאנגלית, לקדם פרסום בתקשורת, להמציא לוגו, לנסח מכתבים לקרנות תמיכה ועוד. ביקשתי אוצרת ומצאתי אוצר.
בסוף 2012 נפתחהAIIB2 - הביאנלה השנייה לאמנות אינטרנטית ישראלית, שנקראה "מצב הרוח" וכללה 148 יצירות של 50 אמנים ב-14 גלריות וירטואליות תלת ממדיות, בהן הוצגו 39 צילומים, 59 ציורים, 29 עבודות וידיאו, 9 יצירות מוזיקליות, מיצבים ומיצגים.
ציונה ראתה בביאנלה האינטרנטית הזדמנות אדירה לקירוב בין צופים רחוקים ממדינות שונות, שנפגשים בחללים הווירטואליים בדמויות אווטאר שמסתובבות בחלל. היא אף חשבה איך לעצב חלל ייחודי חדש. היא דיברה על מדרגות שעולות ועולות ותוך כדי עליה אתה צופה בעבודות. לא הגענו לזה, כמו שלא הגענו להרבה דברים, ובייחוד לחשיפה מספקת לקהל.
זו הייתה אכזבה גדולה עבורה והיא דרשה ממני לפעול ביתר מרץ לפרסום. עשיתי כמיטב יכולתי, אבל זה לא היה מספיק. לאחר שהביאנלה נפתחה, באתי לביתה עם עציץ גדול של זית כהוקרת תודה על עבודתה, אבל היא גירשה אותי עוד במדרגות, והודיעה לי שאני צריך לפעול לפרסום הביאנלה, ולא להביא עציצים. כזו הייתה ציונה. חסרת פשרות.
אבל לא תמיד גורשתי מכל המדרגות. בעבודה על הביאנלה זכיתי מדי שבועיים להיכנס לדירתה, ששיקפה את אופיה ורוחה. היא גרה בקצה רחוב נחמני, לקראת דרך בגין, בבניין בסגנון הבינלאומי, עם חדרים מרווחים ותקרות גבוהות. הדבר שהימם אותי היה שדווקא ציונה כמעצבת לא שימרה את המרצפות המצוירות המקוריות, אלא כיסתה את כל הבית באריחים בדוגמת שיש קררה בשחור-לבן - אבל כאלה שעשויים מלינוליאום! כן, ציונה היתה מאוהבי הפלסטיק. עוד כסטודנט אני זוכר שלימדה אותנו רבות על היתרונות של הפלסטיק, ועודדה אותנו להשתמש בו.
ציונה היתה בלתי רגילה וחדשנית, וכזו היתה דירתה. היה לה מקרר תעשייתי ומטבח מנירוסטה, בימים שאיש לא חשב שזה אפשרי בכלל. האריחים על קירות המטבח היו מנחושת, ועליהם רישומים של ציונה - חלק מעבודה שעשתה לעיצוב הפנים במלון הילטון. לעומת זאת, חיפוי קירות השירותים היה כולו מציורי ילדות של בתה דפנה, שהודבקו אחד ליד השני בצפיפות שכיסתה את כל הקירות. בביקורי הראשון בשירותים, ציונה אף טרחה לציין בפני שלה יש את מיכל ההדחה הסמוי הראשון בארץ, שזה רעיון נהדר ושבניגוד לסטיגמה - מעולם לא התקלקל לה.
ציונה היתה מארחת נפלאה, עם חגיגה של מטעמים אישיים שהוגשו בסלון עשיר באמנות ועיצוב. אכלנו סביב שולחן עגול על כסאות מאוסף מרשים של גדולי האדריכלים. ישבנו על מקינטוש, ריטוולד וגרי, כשמסביבנו מביטים בנו פסליה של ציונה - גברים גדולים ושפופים בגובה של מטר, שאיבר המין שלהם מכביד עליהם. העיסוק הגברי בפין העסיק את ציונה לא פחות. והכל באופן ישיר וברור, אבל לא גס או בוטה.
- דקל גודוביץ הוא אדריכל, כתב אדריכלות, חוקר המורשת הבנויה, אמן ומדריך סיורים.
