ביתו של אדריכל מוזיאון תל אביב:
דן איתן ורות להב גרים בקובייה

בגיל 87, דן איתן קם כל בוקר, הולך למשרדו וחוזר ממנו בלילה. הוא האדריכל הישראלי הוותיק ביותר שזוהי שגרת יומו; ללא ספק, האדריכל הוותיק והידוע ביותר. איתן תכנן בין השאר את מוזיאון תל אביב, שעליו זכה בפרס רכטר, ואת "בניין מקסיקו" באוניברסיטת תל אביב, שעליו זכה בפרס רוקח. את שניהם תכנן יחד עם יצחק ישר, והצמד חתום גם על הבניין המרכזי בכור הגרעיני בדימונה ועל "שכונת הניצחון" בעיר הסמוכה. איתן תכנן גם את התחנה המרכזית בחדרה ואת "בניין כלל" המושמץ בירושלים.

לפני שלוש שנים עבר להתגורר בהרצליה פיתוח עם בת זוגו, האדריכלית רות להב. לה זה פרק ב', לו זה פרק ד'. הוא נולד בקיבוץ עין שמר וגר כל חייו בתל אביב וביפו, היא באה מירושלים ועברה לתל אביב בשנות ה-90. להב השתתפה בין השאר בתכנון קריית הממשלה בבאר שבע, ותכננה את שכונת רכס חלילים במבשרת ציון.

על תכנון מוזיאון תל אביב זכה איתן בפרס רכטר(צילום: גיל בר )

מגדל נצבא, שאותו תכנן עם להב, ושבו גם נמצא משרדם המשותף(צילום: אלי איתן)

שניהם שותפים במשרד שממוקם במרומי "מגדל נצבא" ברחוב יצחק שדה בתל אביב, מגדל שגם אותו תכנן איתן. בני הזוג מתכננים כיום בתי כנסת ומעונות בחריש, מגדלי מגורים ומלונאות ברמת גן ובתל אביב, תחנת רכבת באשקלון וגם את השינויים העכשוויים באגף הישן של מוזיאון תל אביב. 

עוד בסדרה "איך הוא גר": אדריכלים בביתם 

אברהם יסקי | רם כרמי | מוטי בן חורין | ארז אלה

את המגרש, בשטח של 450 מטרים רבועים, רכשה להב לפני 20 שנה מתוך רצון לצאת מירושלים. היא רצתה להיות קרובה לים, קרובה לאחיה שרכש את המגרש הצמוד (אך לא הספיק לבנות ולגור בו, כי הלך לעולמו) וקרובה לחברה טובה שגרה במרחק של שני בתים. להב תכננה את הבית כשאיתן מייעץ לה, והבנייה הושלמה ב-2007.

הם לא עברו לשם מיד. "גרנו בתל אביב ולא חשבנו לעבור להרצליה", מודה להב, והבית הושכר לנספח בשגרירות דרום אפריקה. הזוג המשיך לגור בינתיים ב"שיכון הקצינים" היוקרתי, שנחבא מאחורי בית החולים איכילוב, בבית חד-קומתי ישן וסדוק. "עם הזמן הבנו שאנחנו חיים בתת-תנאים במקום לגור ליד הים וליהנות מחיים כאילו בבית נופש", היא אומרת.

בית מובהק של אדריכלים

מדובר בבית מובהק של אדריכלים: הוא מחולק אמנם לשלוש קומות, אך חלוקת המפלסים אינה ברורה אלא מתפצלת לחצאי קומות, תוך הימנעות עקבית מיצירת מסדרונות. גם דלתות בקושי אפשר למצוא פה, במגמה ליצור חדרים פתוחים ככל הניתן אל הסלון המרכזי. כך, בין החדרים שנמצאים בקומות השונות יש קשר הדוק, ואילו הסלון מתנשא לכל הגובה כ"כיכר של הבית" – הגדרתה של להב – והוא המקום שמקשר בין כל החדרים ושאליו מתנקזים המבטים והפעילות.

לטענת להב, את הבית היא תכננה כ"מחווה לקובייה". ואכן, כשמתבוננים מבחוץ ניתן לזהות בבסיסו את הצורה הקלאסית, אלא שבאמצעות פעולות של גריעה מהמסה המרכזית התקבלה יצירה מורכבת יותר.

מנורות נייר פשוטות משתלשלות מהתקרה,והמרפסות הפנימיות מזכירות את גלי הים(צילום: אלי לב איתן)

קומת הקרקע מאכלסת את המטבח ופינת האוכל, ובעיקר את הסלון שבו מתרווחים על ספות ויכולים לצפות בטלוויזיה, עם יציאות אל הגינה. "המקום האהוב עלי ביותר בבית הוא חדר המגורים ופינת האוכל", מספר איתן. "מכיוון שאני קורא מעט, בגלל מצב עיניי, אני צופה בעיקר בטלוויזיה. פינת האוכל היא מקום מנוחה, אני שותה שם קפה ומסתכל החוצה אל הנוף".

הודות לחלונות הרבים ולמעקות השקופים הסלון מואר היטב בכל שעות היום(צילום: אלי לב איתן)

מתקרת הסלון הגבוה משתלשלות שתי מנורות שעשויות מכדורי נייר פשוטים, באופן שהולם את הקובייתיות של הבית. הודות לפתחים הרבים בחזית ובתקרה, הסלון מואר היטב מכל כיוון לכל אורך שעות היום, כך שאין צורך להדליק את האור כל עוד השמש מאירה. "האור הוא הממד הרביעי של הבית", אומרת להב.

בקומה העליונה חדרי השינה. בין שתי הקומות נמצא חדר משפחה, ומעליו - בחצי קומה נוספת - נמצא חדר העבודה המשותף. מעקה הזכוכית של המדרגות מאפשר לקרני השמש להגיע לעומק הבית ללא חסימה, להמשיך את המבטים בין חלקי הבית וליצור שקיפות מלאה ביניהם, גם תוך כדי עלייה וירידה במדרגות.

אפילו מחדר השינה ומרפסת הגג נשמר קשר-העין עם הסלון ועם הים. הבית כולו פונה אל החוץ: הסלון פונה לגינה, ובקומה העליונה רואים את הנוף מבעד למסכי הזכוכית, כשהמים הכחולים מציצים מאחורי גגות הבתים. כמחווה לגלי הים, עיצבה להב חלקים מסוימים באופן מפותל המזכיר צורת גל.

העלייה למפלס הגג(צילום: אלי לב איתן)

מהגג יש נוף לים(צילום: אלי לב איתן)

את הבית, שכולל גם קומת מרתף עם יחידת אירוח ומקום חניה, תכננה להב עם ראייה לעתיד, מבלי לפגוע באופי או בחזות הכללית: ניתן להוסיף קומה חדשה, ויש כבר הכנה להמשך המדרגות עם מסך זכוכית שכיום מחדיר קרני שמש לא ישירות, כך שאפילו לא יהיה צריך לפרוץ קיר. יש גם פיר מוכן למעלית, ליום שבו יתקשו בני הבית להלך במדרגות.

אין כאן התחכמות שמבקשת להרשים: לא חומרי גמר נוצצים, "קרים" או "חמים", אלא פשטות מינימלית בהיבט העיצובי, כשארגון השטחים הוא העיקר. האווירה הביתית והאישית מושגת בזכות מאות פרטים קטנים, בהם פסלים, ספרים וציורים, שמעטרים את הקירות והמדפים בכל החדרים.

עבודות אמנות בכל החדרים, כולל פסלים שפיסל איתן בעצמו(צילום: אלי לב איתן)

באחד ממפלסי הביניים(צילום: אלי לב איתן)

וגם בחדר השינה, שעונות אל הקיר(צילום: אלי לב איתן)

הפרטים הללו הם בעיקר מזכרות. הפסלים נוצרו בחלקם בידי אמנים ידועי שם כמו ציונה שמשי, מנשה קדישמן ועופר ללוש, וגם בידי איתן עצמו, שלמד בנערותו פיסול אצל משה שטרנשוס יחד עם האמן דני קרוון והאדריכל נחום זולוטוב. בין עשרות הציורים המעטרים את הקירות נמצאות עבודות של משה קופפרמן, יגאל תומרקין, דוד הנדלר, גיל ומוטי. חלק מהציורים הם ירושה שקיבלה להב מאמה, שהייתה אספנית אמנות; ציורים אחרים הם של בנותיהם של להב ואיתן מנישואים קודמים; ויש ציורים של קולגות כמו האדריכלים דוד אנטול ברוצקוס, שצייר בצבעי מים נופים בירושלים, וסעדיה מנדל, שאיתן היה מפקדו במחתרת "ההגנה", והעניק לו רישום שבו מתוארת סמטה בכפר עתיק בצרפת.

בסלון מרוכזים רהיטים שהפכו לקלאסיקות, בעיצובם של אדריכלים בינלאומיים; השז-לונג של לה קורבוזיה בולט יותר מכולם. הספרים המונחים על המדפים ועל השולחנות הם ברובם ספרי אדריכלות ואמנות בעברית ובאנגלית, ישנים וחדשים.

בגינה ניצב, במקום מוצל, שולחן גדול עם כיסאות, ובתוך הצמחייה העשירה הכוללת עצי פרי פזורים פסלים. בעוד שהקשר בין הבית והגינה הדוק, עם השכנים הוא קצת פחות: "זה מקום מבוצר עם חומות", מתארת להב. "ביתי הוא מבצרי, אמיתי עד הסוף".

בעלייה למפלס חדר העבודה(צילום: אלי לב איתן)

מה הדבר החשוב ביותר בתכנון בית מגורים?

להב: "התחושה שאתה מקבל בתוך הבית שלך, האם אתה מרגיש טוב. זו המטרה".

דן, התכנון הדירתי כמעט ולא השתנה בעשרות השנים האחרונות. יש הבדל בין הדירות שאתה מכיר משנות ה-50 לאלה של היום?

איתן: "תכנון הדירה השתנה בעיקר בגלל דרישות השיכון, אבל מאז יש שינויים מאוד קטנים. החד-גוניות של המגדלים עם ארבע דירות בקומה, מוצר דירתי כמעט חזרתי. אתה כמעט יודע מראש, כשאתה נכנס לדירה, איך היא מאורגנת".

יש דבר כזה דירת מגורים אידיאלית?

איתן: "אני לא מכיר דירה אידיאלית. ותשמע, בשנות ה-60 תכננתי בירושלים בניין דירות של 64 מ"ר, שלושה חדרים, צפוף מאוד. נכנסתי אל דירה אחת בקומה רביעית וישבתי עם בעל הבית. שאלתי אותו איך הוא מרגיש בדירה, והוא אמר לי 'תראה, צפוף, אבל יש פה מקומות טובים, נוח לי לשבת פה, יש לי מרפסת, יש לי חדר, יש לי מקומות להתבונן בסביבה, אבל יש לי שאלה אחת אליך – למה עשית במרפסת מעקה עם מוטות? עניתי לו: 'כדי להרחיב את הנוף. הדירה קטנה, וכשאתה יושב תוכל לראות למרחק'. הוא ענה לי: 'זה יוצא מן הכלל והבנתי את זה בעצמי, אבל התרנגולות בורחות'".

כיצד ייראו הדירות בעוד 20 שנה?

איתן: "כמו היום. אני לא חושב שמתנהל היום דיאלוג אמיתי שמתייחס לאופן תכנון הבית".

להב: "דן, אתה טועה בגדול. הן ייראו כמו דירות מאוד קטנות, כשבחוץ יהיו חללים משותפים שהאנשים ישתמשו בהם בצורה חברתית. הדירות יהיו פחות אישיות, לא לכל אחד יהיה חדר עבודה שלו, לא לכל אחד יהיה חדר מגורים גדול. הדירות יהיו יותר כמו קיבוץ".

איתן: "אני לא חושב. מה שראית בבינאלה לפני שנתיים היו דוגמאות נחמדות מאוד, אבל זה לא יקרה ברמה הכוללת. כל עוד המבנה המשפחתי קיים, אז הרכב הדירה נגזר ממנו. לא יקומו אנשים בשעות הערב וילכו לעבוד בחדר עבודה משותף. התופעות האלה יופיעו, אבל יהיו כמו תופעת הקומונות".

מה מציק לך היום בתחום התכנון?

איתן: "שאין עדיין הבנה למשמעות של הצפיפות שאנחנו מפתחים. אנחנו מפתחים היום בניינים באותה תפישה מלפני 30 ו-40 שנה והבניינים רק יותר גבוהים, אבל אנחנו לא נכנסים לשאלות הרבה יותר מעמיקות – מה משמעות הצפיפות הזאת, כשאנחנו לא רוצים לאבד את השטחים הפתוחים".

בגיל 87 יש לך עדיין כוח לתכנן כמו שהיה לך כשהיית צעיר?

איתן: "עם יתרון אחד גדול, וזה הידע שצברתי במשך 60 השנים האחרונות. מבחינת אנרגיה, אין שום בעיה".

בגיל כזה מסתכלים אחרת על העבודה? האם מסתכלים על הפרויקט הגדול הבא?

"אין ספק בזה. אני מתייחס לזה בדיוק כמו שהתייחסתי בעבר – תן לי פרויקט ואעבוד עליו".

קבעת לעצמך גיל פרישה?

"לאדריכל אין גיל פרישה".

--------------------------------------------------------------------

האדריכל משה ספדיה גר בלב העיר העתיקה. לחצו על התמונה לסיור בביתו:

סלון מול כיפת הסלע. לחצו לכתבה המלאה (צילום: גדעון לוין)