בשלוש השנים שחלפו מאז עזב אלבר אלבז את בית האופנה לנוון, עבר מעצב האופנה הישראלי המצליח בעולם תהליך של אתחול מחדש. "כמו במחשב נייד, שצריך לסגור ולהתחיל מחדש את המערכת", אמר אמש (שני) בהרצאה שהעניק במוזיאון ישראל בירושלים במסגרת "ארטישוק", ערב הגאלה השנתי לאגודת ידידי המוזיאון, שכל הכנסותיו קודש לקידום פעולות החינוך במוזיאון. לאוזני עשרות מעריצים, ובהם גם דמויות מענף האופנה שהגיעו להקשיב לדבריו, עלה לבמה המעצב בן ה-57 לבוש בחליפה שחורה ופפיון בצבע פוקסיה, מסימני ההיכר שלו. "אלבר אלבז והדרך שעשה בעולם האופנה הבינלאומי, הוא משאת נפשו של כל מעצב צעיר באחת האקדמיות לאופנה בארץ", הציגה אותו תמרה יובל ג'ונס, לשעבר ראש המחלקות לאופנה בשנקר ובבצלאל, ומי שיזמה ואצרה את תערוכת האופנה המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל, ובה גם דגם בעיצובו של אלבז.
למעלה מעשור עבר מאז הרצאתו האחרונה של אלבז בישראל. גם ראיונות הוא ממעט להעניק בארץ ובחו"ל. הרצאתו בפני הקהל המעריץ סיפקה הצצה למה שעובר עליו בשנים האחרונות, מאז עזב את לנוון לאחר 14 שנה כמנהל הקריאטיבי של המותג וכמי שהזניק אותו לראש רשימת בתי האופנה המשפיעים והחשובים בעולם. "אנחנו חיים בעולם של שינויים, סערות ומהפכות. עכשיו אנחנו נמצאים במהפכה הדיגיטלית", הקריא אלבז מדף לבן בעברית בשצף מילים, כשהוא עומד על קצות אצבעותיו, "מהפכות אולי מצטלמות טוב, עושות הרבה רעש, אבל הן לא תמיד עומדות במבחן הזמן. בעוד בטכנולוגיה בנו טחנות רוח שמאפשרות לעוף גבוה מהר וחזק יותר – באופנה בנינו חומות כדי לשמר את המסורת וגם את האתמול".
"באופנה הבגדים הם תמיד חדשים. יש לנו 14 קולקציות בשנה ומאות פריטים: שמלות, וסניקרס, וחגורות, ותיקים, ושמלות קצרות, וארוכות, ושמלות לשוק הסיני והאמריקאי. הבגדים הם תמיד חדשים, אבל השיטה לא", המשיך אלבז לדבר על המהירות שבה נדרש המעצב העכשווי לעבוד, "אין שום תעשייה בעולם שעובדת בכזה 'ספיד', ריצת מרתון של אנשי אופנה שרצים ורצים, כולל אותי, ולא מאבדים אפילו קלוריה אחת במרתון הזה. לא תעשיית הסרטים מסוגלת לייצר שמונה בלוקבסטרים בשנה, ולא בתעשיית המוזיקה יכול זמר לייצר שמונה להיטים בשנה, ואף סופר ענק לא יכול לכתוב את 'מלחמה ושלום' ב-12 וריאציות שונות בשנה אחת. אבל באופנה, גם בלוקאלי פה בישראל וגם בעולם, נדרש ממעצבים: גדול יותר, זול יותר ומהר יותר. אז מתפלאים שאנחנו נוירוטיים? מתפלאים שאנחנו תמיד על ספידים? מתפלאים שאנחנו לוקחים ספידים? אני מעולם לא לקחתי ספידים. לעולם, אני נשבע. אני יודע שהייתי מאוד אוהב את זה, והייתי הופך לג'אנקי. ולדילר".
במהלך השיחה עם הקהל, שנמשכה כחצי שעה, בנה אלבז את הרצאתו בפרקים ודיבר על השינויים בין כאן לשם ובין הלוקאלי לגלובלי בשלל נושאים, כמו היי-טק, אושר, מדענים ממכון ויצמן ("חרדה גדולה למי שיודע לעשות רק מכפלות של שמלות"), תפקידו של המעצב ("מה תפקיד המעצב היום? להלביש את האישה או לחשוף את הגוף? אנחנו אולי עובדים עם שני מטרים בד, אבל אנחנו רוקמים חלומות"), פטירתה של אמו לפני מספר שנים, ביקורו במשרדי גוגל בלונדון, החיבור בין טכנולוגיה לאופנה ("יותר דיאלוגים, פחות מונולוגים"), המרוץ שבו נמצאות נשים בעולם מבחינת קריירה ונראות ("מרוץ תמידי נגד הגיל והגוף. איזה קושי לשרוד"), ועל המראה החדש שלו: רזה ובלונדיני. "היום בעבודה שלי אני לא מחפש הבדלים בין מגדר, גיל, מעמד וצבע עור. כי כשזה מגיע לאנשים, אני עיוור צבעים", הוא אומר.
למרות שהוא נמנע מלהאשים באופן ישיר את ענף האופנה, ניתן למצוא ביקורת בשברי משפטים ורמזים שהוא בוחר לשלב בהרצאתו, כמו כשהוא מספר על שינוי תפקידו ותיאורו של המעצב מ"קוטורייר" בעבר ל"אימג' מייקר" כיום. "הקריאייטיב דירקטור הוא תואר שהרג את האופנה", אמר אלבז, "והיום אנחנו Image Maker: יותר מדי נראות, פחות תוכן. אולי זה הזמן לשינוי. שינוי שיבוא מאיתנו, גם מישראל. זה הזמן לעיצוב חכם גם באופנה. אני תמיד בחיפוש אחר עיצוב חכם ואנשים חכמים עם לב זהב.
"למה אומרים שפעם היו מעצבים גדולים והיום לא? בשנה שעברה עשיתי סדרת מאסטר-קלאס באוניברסיטאות ברחבי העולם, ויותר משרציתי ללמד – רציתי ללמוד. פגשתי דור מדהים של ילדים עם מוח מלא באינפורמציה שמגיעה מהר וללא מאמץ. פגשתי סטודנטים שלא מאמינים בעצמם ומורים שלא רוצים לשמוע להם. למה הפכנו לפחות יוצרים ויותר מייצרים? האם אכן החיפזון מהשטן?"
את הרצאתו, שלוותה בהרבה הומור, אנושיות וסיפורים מצחיקים שכל ישראלי יכול להזדהות איתם, בחר אלבז לסיים בסיפור אישי על הילד החולם, יליד קזבלנקה במרוקו שעלה לישראל, סיים את שנקר בהצטיינות, עבד בבתי האופנה של ג'פרי בין בניו יורק, סן לורן וגי לארוש בפריז וקריציה באיטליה, עד לנסיקה הגדולה בלנוון. מאז שעזב את המותג האט את הקצב, אך לאחרונה שיתף פעולה עם חברת קונברס וחברת התיקים לה סאק בקולקציות קפסולה.
"לפני הרבה שנים חייתי כאן בארץ, בעיר קטנה, בבית קטן עם מטבח קטן וחלון גדול, ומעבר לגגות הבתים ראיתי מגדל אחד יחיד ומיוחד. מגדל שלום מאיר. הוא היה גבוה, עוצמתי ומאיר. חלמתי להיות חלק מהמגדל והעולם הגדול, ושנים מאוחר יותר, כשאני חלק מהעולם הזה, הוזמנתי למסיבה במגדל שלום. בפנטהאוז. על גג העולם. וכל מה שרציתי היה לעמוד מול החלונות הגדולים ולחפש את החלון הקטן שממנו באתי. אלו הם חיי. חיים של מעברים וחיפושים בין הלוקאלי לגלובלי, בין העולם הגדול למקום שאני הכי אוהב. ואהבה היא אולי המילה הכי חשובה בעולם. אבל גם ריספקט. כבדו את העולם. כבדו את האויבים שלכם. כבדו את עצמכם".
ולמה הודיעה טרייסי אליס רוס כי תלבש רק מעצבים שחורים?
