חגיגות ה-70 למדינת ישראל המשיכו אמש (רביעי) בפתיחה של תערוכת ההצדעה לאופנה ישראלית, שנפתחה במוזיאון ישראל בירושלים בנוכחות מעצבים, עיתונאים ואנשי תעשיית האופנה. זו תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה שהוקדשה בישראל לתחום האופנה, שהפך בשנים האחרונות ל"בלוק באסטר" של המוזיאונים בעולם, המביא לפתחם קהל רב. רק לאחרונה ננעלה במוזיאון העיצוב בחולון התערוכה שהוקדשה לסטייל של רונית אלקבץ (אוצרת: יערה קידר), שהביאה למוזיאון כ-40 אלף מבקרים. עד כה, תערוכות העוסקות בלבוש, טקסטיל, תכשיטים ושלל תחומי האופנה הוצגו במסגרות קטנות יותר, כמו גלריות לאמנות ולעיצוב או גלריות עירוניות. כעת מצטרף אליהם, באיחור אופנתי, גם מוזיאון ישראל הקנוני והלאומי.
כששואלים את עידו ברונו, המנכ"ל החדש של מוזיאון ישראל, מדוע לקח למוזיאון זמן כה רב להצטרף למגמה העולמית, הוא משיב בחצי התחמקות: "זאת שאלה שאני לא אוכל לענות עליה, כי אני רק חצי שנה פה. יכול להיות שזה קשור דווקא להבנה המקומית של חשיבות האופנה בהיסטוריה התרבותית של ישראל, ולא לטרנד העולמי".
האם כמנכ"ל חדש אתה רואה באופנה משאב תרבותי, כך שנזכה לראות במהלך כהונתך עוד תערוכות אופנה במוזיאון?
"אין ספק שאופנה כתחום עניין היא משהו שאנו מסתכלים עליו. אני לא פוסל שיהיו, אבל לא מתוכננות תערוכות אופנה נוספות לשנתיים הקרובות".
"מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי" (נעילה: ינואר 2019) היא תערוכה המבקשת לענות על החידה שספק אם יש לה תשובה: מהי אופנה ישראלית, ומהו הקוד החמקמק שמרכיב אותה. את התערוכה יזמה המעצבת הוותיקה והמוערכת תמרה יובל ג'ונס, לשעבר ראשת המחלקות לאופנה בשנקר ובצלאל, שגם אצרה את התערוכה יחד עם צוות המוזיאון: האוצרת האחראית דייזי רקח- ג'יברה, והאוצרות נגה אליאש-זלמנוביץ ואפרת אסף-שפירא. את התערוכה עיצב חנן דה לנגה, שהעניק לה את אופי דלות החומר המזוהה עם אופנה ישראלית, באמצעות מוטיב חוזר של דיקט עץ המלווה אותה כרקע.
שם התערוכה טומן בתוכו לא מעט שאלות סוציולוגיות ופוליטיות, לצד סוגיות פנים-תעשייתיות, כמו איזה מקום יש לאופנה בישראל ובמוזיאונים שלה? מה מידת השפעתו של המקום על האופנה שנוצרת בו? או מהו אותו "מקום" מתוכו יוצרים המעצבים? הבחירה במילה "מקום" מאפשר מרחב פתוח יותר ומגביל פחות, המכיל גם השראות מ"בני המקום", כמו בדואים, פלסטינים ומיעוטים אחרים, שבולטות בעבודתם של מעצבים ישראלים רבים. לא פלא, שהציטוט הראשון המתנוסס בכניסה לתערוכה הוא של כוהנת האופנה הישראלית פיני לייטרסדורף, שאמרה בראיון ל"העולם הזה": "אופנה של עם אינה פרי המקרה, היא נובעת מתחושת הסגנון שלו, מאקלים מולדתו, מן הצרכים המעשיים של אורח חייו היום-יומיים ומחומרי הגלם הגדלים והמעובדים בנוף ארצו".
בניגוד לתערוכות אופנה הבנויות בצורה כרונולוגית, בחרו אוצרות התערוכה להציג את האופנה הישראלית בחלוקה לתמות מרכזיות שהעסיקו מעצבים, כך שהחלל הראשון בתערוכה מציג פריטי לבוש מגוונים תחת הכותרת "מראה מקום", ובהם הטלית היהודית כפי שהיא משתקפת בעבודותיהם של מעצבים כרוז'י בן יוסף בסוף שנות ה-60 בעקבות מלחמת ההתשה, או של מעצב בגדי הגברים החוזר בשאלה אלירן נרגסי; הכאפייה הפלסטינית שנוכסה גם היא על ידי מעצבים כמו רוז'י בן יוסף, לאחר מלחמת ששת הימים, ודורית (דודו) בר אור, שמוכרת שמלות כאפייה אופנתיות בסגנון ריזורט יוקרתי בבתי כלבו כמו סלפרידג'ס וסאקס פיפת' אבניו. התערוכה ממשיכה לחקור נושאים כמו פולקלור, הגירה והשמש הישראלית, כפי שהיא זורחת מעבודותיהם של אבשלום גור והצמד מוסלין בראדרס – עם שתי עבודות שנוצרו בכלל בלונדון, אך מתוך געגועים לשמש הישראלית.
בחלל השני בתערוכה עוברים להשוואה בין הסגנון החלוצי ואופנת הצנע, כולל התרפקות של מעצבים ישראלים על אתא, ביניהם אילנה אפרתי והמותג הצעיר הולילנד סיביליאנס, אל מול במה מסתובבת כמו בשעשועונים משנות ה-80, ועליה מוצגת האלגנטיות הישראלית והסלונית, שעיניה נשואות אל בירות האופנה האירופאיות, בעיצוביהם של עודד פרוביזור, גדעון אוברזון, אליאן סטולרו, נעמה בצלאל ואחרים. אם תרצו, מדובר במיצג של צנע אל מול שפע, סוציאליזם אל מול קפיטליזם.
משם עוברים בחטף אל חלל "תוצרת הארץ", בו מוקרנים סרטי וידאו קצרים, המציגים את צמיחתה והתפוררותה של תעשיית האופנה בישראל. את החלל האחרון, ממלאים פריטי מעצבים עכשוויים, ביניהם ויוי בלאיש, טובהל'ה, שחר אבנט, אלון ליבנה, נועה רביב, סיגל דקל, רזיאלה גרשון, ושני בוגרים טריים של המחלקות לאופנה: עמיר מרק משנקר ונמרוד גילה מבצלאל. את התערוכה חותם דגם של המעצב אלבר אלבז, לשעבר המנהל האמנותי של לנוון, כמעין מקדש קטן אליו נשואות עיני כל המעצבים הישראלים, עם הכמיהה לפרוץ החוצה ולהצליח בעולם.
"מקום לאופנה" היא תערוכה מרשימה המציגה כ-150 מערכות לבוש של עשרות מעצבים ישראלים, אך נדמה כי האכסניה שנבחרה לה, במוזיאון הלאומי הנוטה לשמרנות, היא גם עקב האכילס שלה. ראשית, על רקע המוזיאון העצום בגודלו ובתדמיתו, בולט היקפה המצומצם של התערוכה ביחס לטווח השנים הרחב שהיא מסכמת. בנוסף, התערוכה מציגה סקירה עניינית ומדגמית של אופנה ישראלית, מבלי להציף שאלות ביקורתיות חשובות, כמו למשל, נושא ניכוס עבודות היד של העולים מן התפוצות ושל יושבי המקום כפלסטינים ובדואים, שנעשו בין היתר במותגים כמו משכית, או השימוש החוזר בכאפייה אצל מעצבים ישראלים.
ככלל, היעדרותם של תחומי אופנה ישראלית רבים מ"הקאנון האופנתי" של המוזיאון, מעלה שאלות על תהליך האוצרות. תמוהה, למשל, ההחלטה להדיר ממנה באופן מוחלט עבודות של מעצבים פלסטינים, כמו גם בגדי ים או שמלות כלה – ענפים שמהווים במידה רבה את הבסיס הכלכלי שעליו נשענת התעשייה. "שמלות כלה זה אופנה בעיניך?!", אומרת יובל ג'ונס בתגובה לתהייתנו.
בוודאי. מדובר בענפי אופנה בולטים במיוחד בישראל.
"לשמלות כלה יש אופי מסוים, והן ראויות לתערוכה נפרדת. היה לנו דיבור על זה, אבל התנגדתי להביא לתערוכה דגם אחד כדי לדבר על התופעה כולה".
השאלה האם מעצבת שמלות ותיקה ומוערכת כמו גליה להב, שמציגה בשבוע ההוט קוטור בפריז, ראויה פחות מבוגר שנקר כמו עמיר מרק, שסיים רק לפני כשנתיים את לימודיו.
"זה עניין של אוצרות וטעם אישי ולא אישי. זה שגליה להב קיבלה את הסטמפה של הפדרציה של ההוט קוטור, לא אומר שזה עומד בקריטריונים שלנו. הצגנו בתערוכה שמלות ערב, אבל לא את כל מי שפועל בתחום. מספיק כמה פרזנטורים שלהם. בתוך כך, היה חשוב לנו להביא נושאים שמדברים עליהם היום כמו קיימות וטכנולוגיה".
ולאן נעלמו המעצבים הפלסטינים, למשל. להם אין "מקום באופנה"?
אסף-שפירא: "פנינו למעצבים וחלקם העדיפו שלא להציג, למעט גבריאל עספור (יליד ביירות ממוצא פלסטיני) מהמותג threeasfour (שפועל בניו יורק ובו חברה גם הישראלית עדי גיל, א"י) והמעצבת הדרוזית אלינור עמר. אנחנו מכבדות את ההחלטה שלהם".
רקח- ג'יברה: "התערוכה נעשתה לכבוד 70 שנה למדינה. אין מה לעשות, הפוליטיקה משחקת פה תפקיד".
מהי לדעתכן מידת ההשפעה של התערוכה הזו על האופנה הישראלית?
יובל ג'ונס: "אני מקווה שייצאו מכאן בהרגשה שיש מעצבים ישראלים ואופנה ישראלית".
