שמואל ביקסון, מבכירי האדריכלים הישראליים במחצית השנייה של המאה ה-20, מת אתמול (שבת) בגיל 91. ביקסון פרץ לחזית הזירה האדריכלית בסוף שנות ה-50 של המאה שעברה, זמן קצר לאחר שהצטרף למשרד האדריכלים של בני הזוג השותפים שולמית ומיכאל נדלר, משרד שבו היה שותף במשך שנים ארוכות.
סיפור חייו הוא סיפורה של מדינת ישראל. הוא נולד ב-1923 למשפחת פועלים בשכונת בית הכרם בירושלים. ילדותו בעיר הייתה משמעותית להמשך דרכו, משום שאביו, יצחק ביקסון, היה סתת אבן, קבלן עבודות אבן ולאחר מכן גם שותף במחצבה באזור הכפר דיר-יאסין. הבן למד ממנו את רזי עבודת הסיתות, ואף התנסה תקופה בפיסול לאחר שהכיר את הפסל יחיאל שמי. יחד חברו השניים לגרעין הפלמ"ח שהקים את קיבוץ בית הערבה בצפון ים המלח (קיבוץ שהתפנה במלחמת העצמאות, ושחבריו המפונים הקימו לימים את קיבוץ כברי בגליל המערבי, בהם יחיאל שמי).
לאחר מכן למד ביקסון אמנות ב"בצלאל", ומשם המשיך ללימודי אדריכלות בטכניון. תקופת לימודיו הופרעה על ידי מלחמת העצמאות, שבמהלכה לחם תחילה בפלמ"ח ולאחר מכן בחטיבת הראל. הוא נפצע בזרועו בקרב שהתחולל בהר הצופים בירושלים, העיר שבה נולד וגדל, אך הוא המשיך ולחם בסביבות ירושלים למרות הפציעה.
הצטרפותו למשרדם של שולמית ומיכאל נדלר ב-1952, כמה שנים לאחר המלחמה והקמת המדינה, הביאה לשינוי דרמטי בגישת התכנון במשרד. הנדלרים הקימו את משרדם שש שנים קודם לכן, ובמהרה זכו למוניטין בזכות שורה של מבני ציבור שהספיקו לתכנן ולהקים - בנק החקלאות ובית סוקולוב בתל אביב, קמפוס המדרשה החקלאית ע"ש רופין בעמק חפר, ובעיקר זכייתם המשותפת בתכנון הספרייה הלאומית בירושלים. גישתם של בני הזוג הייתה מודרניזם מאוחר, או כפי שכינתה זאת שולמית נדלר "מודרניזם חקלאי". ביקסון אמנם היה צעיר מהשניים רק במעט, אך כבר השתייך לדור שונה, כשרוח הברוטליזם נשבה במלוא עוזה מבין השרטוטים ושאיפותיו החומריות והגושניות.
בניין עיריית באר שבע הוא הראשון שאת תכנונו הוביל ביקסון במשרד, ושם הורגש לראשונה חותם ידו המובהק. הפרויקט, שבו זכה המשרד בתחרות אדריכלים ושנבנה לאחר עיכובים רק עשור מאוחר יותר, הוקם לצד קולנוע "קרן", שאותו תכננו בני הזוג נדלר בגישתם האופיינית שנים ספורות קודם לכן.
"עבדנו בעיקר על תחרויות, אכלנו תחרויות ביום ובלילה, וזה מה שהרים אותנו", סיפר ביקסון בראיון לקראת פרסום הספר "האדריכלות של נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, 2010-1946" (מאת כותב שורות אלו בשיתוף ד"ר צבי אלחייני). את חזית בניין העירייה תכנן ביקסון כמו וילון בטון עדין, המסתיר בין קפליו את פתחי החלונות ומזכיר אוהל ענק הנטוע בלב המדבר. לצד הבניין מגדל תצפית גבוה המתנשא מעל לכל בתי העיר, מזכיר את מגדלי "חומה ומגדל" אך במקביל גם מדגיש את הבניין כמוקד שלטוני.
בשני מבנים נוספים - בניין ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב ובניין תיאטרון ירושלים - שוכללה משמעותית גישתו הברוטליסטית של ביקסון, שהעניק דגש מיוחד לטיפול בחזית המונומנטלית של היצירה האדריכלית. בשני המבנים, שזיכו את המשרד בפרסים ובפרסום, הביא ביקסון את הטיפול בבטון לשיאים מרשימים. בספרייה היה זה הבניין האטום לסביבתו מחד והמזמין אליו את הקוראים מאידך, שכלול של תכנית בניין הספרייה הלאומית שגם היא תוכננה כקופסה אטומה הנראית כמרחפת מעל קומת מסד מזכוכית. על ההישג האדריכלי של ספריית סוראסקי זכה ביקסון עם שותפיו בפרס רוקח לאדריכלות.
בתיאטרון ירושלים היה זה העיצוב שהציג טופוגרפיה בנויה, יחד עם השילוב של אמנות באדריכלות - מהלך חסר תקדים באדריכלות הישראלית באיכותו ובהיקפו. הפסל יחיאל שמי, לימים חתן פרס ישראל, שיתף כאן פעולה כבר בשלבי התכנון ויצר פסלי ותבליטי בטון שאותם הטמיע בחזיתות הבניין, בחלקיו הפנימיים וכן בכיכר הגדולה שעוצבה בחזית.
"תיאטרון זה דבר שנותן חיים עוד לפני שהוא נבנה, והוא הסעיר את הדמיון", סיפר ביקסון באותו ראיון. "התחיל דיון במשרד איך עובדים עם האבן, והגענו למסקנה שהקירות לא חייבים להיות ישרים ואפשר שיהיו מעוקמים. התיאטרון עובד אחרת עם האבן. הוא נותן אפשרויות דרמטיות לצד איפוק גדול, וזה מה שאהבתי בו. הוא לא משתגע סתם: לכל עקומה שם יש סיבה. במשך השנים נוצרו לא מעט בניינים משוגעים, אבל זה לא בניין משוגע; זה בניין אקספרסיוניסטי".
האדריכל משה גיל הצטרף למשרד ב-1966, וזמן קצר לאחר מכן הפך לשותף הרביעי עם השפעה ונוכחות משלו. יחד יצרה הרביעייה בניינים חדשניים, בהם התיכון ע"ש ליאו בק בחיפה, ספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון והיכל המשפט בנצרת עלית.
"הוא היה בן אדם מיוחד, הייתה לו רוח טובה. הוא לא נכנס אף פעם לסמטאות שקשה לצאת מהן", תיאר הבוקר גיל את ביקסון. "הוא היה איש שהשרה אווירה טובה במשרד. קשר קשרים עם לקוחות בצורה אלגנטית ועדינה, ובכלל היה אדם עדין. במשרד באופן טבעי יש תמיד ויכוחים לפה ולשם, ולפעמים זה הולך לקרבות, והוא תמיד היה האיש שידע לצאת מזה ולהרגיע".
ב-2002 פרש ביקסון מהשותפות ומהמקצוע, והקדיש את זמנו למשפחתו. אשתו, אביגיל, הלכה לעולמה לפני שנתיים. הוא השאיר שלוש בנות (בנו הלך לעולמו בשירותו הצבאי), אח ואחות. ביקסון הובא היום למנוחות בבית העלמין ברמת השרון.
