בקיץ 1968, כאשר בניין הספרייה המרכזית על שם אליאס סוראסקי פתח לראשונה את שעריו בפני תלמידים וחוקרים, היה קמפוס אוניברסיטת תל אביב ברמת אביב שרוי עדיין בשלבי בנייה ופיתוח מתקדמים: הדחפורים היו עסוקים בעבודתם, וקולות הפועלים והלמות הכלים הכבדים נשמעו היטב ברקע. אך סביב הבניין החדש כבר ניצבו כמה מבנייני האקדמיה המשמעותיים, שהעניקו לקמפוס תדמית תוססת ופעלתנית.
על חשיבותו של טקס חנוכת הספרייה ניתן ללמוד מהעובדה שנטלו בו חלק אישים רמי-מעלה, בהם שר האוצר פנחס ספיר, השר יוסף ספיר וממלא מקום ראש העירייה יהושע רבינוביץ. גם אליאס סוראסקי, שתרם סכום נכבד להקמת הספרייה ושלימים נקרא על שמו הבניין, היה שם.
הטקס החגיגי היה יום משמעותי בתולדות הספרייה, שנוסדה ב-1954 באבו כביר - מקום מושבה ההיסטורי של האוניברסיטה. באותו יום זכתה הספרייה במשכן-קבע מרשים, שעד היום, יובל לאחר חנוכתו, מתפקד ושוקק. אך יותר מזה, חנוכת הספרייה המרכזית הייתה נקודת ציון חשובה בהתבססותו של הקמפוס החדש ברמת אביב: אז הוענק לו המוקד האקדמי המובהק מכל. חזותו המונומנטלית של הבניין שיקפה את ייעודו המרכזי בקמפוס, והדגישה את מעמדו כלב הפועם של מהלך החיים האקדמי.
לאדריכלי הבניין, בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר, היה זה בניין הספרייה הראשון שאותו הובילו כאדריכלים עצמאיים. על התכנון עבדו עם שותפם במשרד, האדריכל שמואל ביקסון, שהפך לדמות דומיננטית בפרויקט. הספרייה הפכה לנקודת ציון גם בתולדותיו של משרד האדריכלים, וניבאה קשר ממושך שלו עם הקמפוס: עד סוף שנות ה-90 זכו לתכנן שולמית ומיכאל נדלר, עם שותפיהם לאורך השנים שמואל ביקסון ומשה גיל, לא פחות מחמש ספריות נוספות בקמפוס. בנוסף, תכנן המשרד את הספריות המרכזיות בשני קמפוסים אקדמיים נוספים - אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע והמכללה האקדמית ספיר בשדרות - ושורה של ספריות עירוניות קטנות ששיקפו את התפתחות הגישה התכנונית, העיצובית והפרוגרמתית של מבני ספריות בשלהי המאה ה-20.
הקהילה המקצועית רחשה הערכה לבניין הספרייה בקמפוס רמת אביב, והדבר התבטא בזכייתם של האדריכלים בפרס רוקח למפעלי הנדסה של עיריית תל אביב לשנת 1970, כשהם מתמקמים בחזית העשייה בתחום תכנון ספריות מרכזיות. זמן קצר לאחר מכן פיארה הספרייה בול בערך 60 אגורות, שהציג איור של חזית הבניין לצד חתך הבניין שהופיע בשובל הבול.
הכיכר מדגישה את הספרייה כלב הקמפוס
את מיקומו של בניין הספרייה המרכזית קבע האדריכל ורנר יוסף ויטקובר (1997-1903), שערך את תוכנית האב לקמפוס האוניברסיטה ברמת אביב ולמוזיאון הארץ הסמוך. לרשותו עמדה עתודת קרקע של כ-400 דונם בקצה המערבי של רמת אביב, על רכס הכורכר הנמתח לאורך מישור החוף, על אדמות הכפר הפלסטיני שייח' מוניס ששכן במקום עד 1948. תוכנית הקמפוס עוצבה על בסיס של שני צירי הליכה - האחד משני וארוך, הנמתח מצפון לדרום, והאחר מרכזי, קצר וייצוגי, הנמתח ממערב למזרח.
הציר הייצוגי היה למעשה המשכו של רחוב איינשטיין, שעוצב כציר מונומנטלי המוביל מהים אל הכניסה הראשית לקמפוס, וממנה ממשיך ומוביל לכיכר שבמרכז הקמפוס . בסופו של דבר עברה התוכנית שינויים מרחיקי לכת, אך מערך הצירים, הכיכר המרכזית ולצידה בניין הספרייה המרכזית - כל אלה נותרו ללא שינוי. הכיכר המרכזית נועדה, יותר מכל, להדגיש את בניין הספרייה - ליבו של הקמפוס.
המאפיין המרכזי של הבניינים שנבנו בקמפוס, מלבד הממדים הדומים יחסית, היה השימוש בבטון חשוף. לא עוד מודרניזם בינלאומי, "באוהאוס", שנתפש בעיני דור האדריכלים הצעיר כסגנון מיובא, טרום-ריבוני, אלא אדריכלות חדשה, נועזת ובוטה, שנתפשת כבת המקום ומבטאת את הרוח הישראלית הצעירה.
האדריכלית שולמית נדלר סיפרה לפני כמה שנים, בראיון שהתקיים לקראת תערוכה שהוקדשה למשרד הוותיק והמוערך, כי "הספרייה ריכזה את כל הידע של הקמפוס ולא היו אז ספריות של הפקולטות, הכל היה בתוך הספרייה המרכזית. גם התייחסנו אליה כמו אל אסם של ידע - סגור כלפי חוץ ופתוח כלפי פנים".
לפני הספרייה המרכזית בתל אביב, כבר התנסו הנדלרים בתכנון הספרייה הלאומית בגבעת רם בירושלים. בתחרות אדריכלים יוקרתית, שהוגשו אליה כ-40 מתמודדים, זכו חמש הצעות להמלצת השופטים. שלוש מהן, שאותן הגישו שבעה אדריכלים ובהם שולמית ומיכאל נדלר, הופנו לתחרות מצומצמת, אלא שאז בוטלה התחרות המצומצמת, ושלושת ההרכבים התאחדו לצוות אחד.
התוכנית שערכו נדלר, נדלר וביקסון לספריית סוראסקי השתרעה על פני כ-11,000 מ"ר שטח בנוי, והיתה דומה ביסודה לתוכנית הספרייה הלאומית בגבעת רם. לשתי הספריות נערכה תוכנית בהירה בעלת מערך תנועה בסיסי וקל להתמצאות: קומת מבואה עם חזית שקופה הפונה לרחבה רבת-רושם, מעליה שתי קומות שבהן מרוכזים אולמות העיון וחדרי חוקרים, ומתחתיה קומת מרתף המיועדת למחסני ספרים. גם החצר הפנימית, שהופיעה בספרייה בירושלים, חזרה והופיעה כאן בשינוי מסוים, וכך גם החזיתות האטומות כלפי חוץ בקומות העליונות.
מבנה פיסולי חושני, כשהבטון מרחף
הפיתוח הדרמטי בא לידי ביטוי בעיקר בחזות הבניין. אם בספרייה הלאומית התאפיין הגוש המרכזי בגישה מאופקת ודו-ממדית, מחופה אבן נסורה, המדמה גימור של טיח בהיר ואחיד עם חלון סרט הנמתח לכל אורך החזית הראשית, הרי שבספרייה בתל אביב הציגו האדריכלים מבנה פיסולי עד כדי חושני. דפנות המבנה לא עוצבו באופן אנכי, אלא בהטיה קלה כלפי מעלה. במרכז החזית נפער פתח הפונה אל חצר פנימית, שבשוליה הותקן פיר מעלית המזדקר כארובה מעל קו הבניין העליון. אלה האלמנטים שהעניקו למבנה את אופיו הפלסטי התקופתי, במהלך שניתן למצוא בו הד למבני ממגורות (סילו) מודרניסטיים, הנושאים אופי מונוליתי אטום.
בניין הספרייה הוא דוגמה בולטת ליכולתם של האדריכלים ליצור זיקה בין חללים מורכבים לבין המעטפת, נושא שליווה את יצירתם גם בשנים הבאות. ממדיו של המבנה וחזותו הנקייה, האטומה ויוצאת הדופן העניקו לו את אופיו הייצוגי, המונומנטלי, הטקסי והתיאטרלי, וקיבעו את מעמדו כנקודת ציון מרכזית בקמפוס, המתייחדת משאר המבנים במתחם.
מי שטבע את חותמו בחזות היה שמואל ביקסון, שותפם של בני הזוג נדלר. חומריות הגוש המרכזי בוצעה בבטון חשוף וסותתה בפטיש ובאיזמל. חזיתות הבניין נוצקו בתבניות עץ חלקות, ועם התייבשות הבטון והסרת התבניות הוקמו פיגומים, כשפועל ערבי יחיד ביצע את המלאכה כולה. אביו של ביקסון היה סתת, קבלן ושותף במחצבת אבן בירושלים, וכבר בילדותו למד הבן לסתת באבן ולחוש את החומר מקרוב. בהמשך נרשם ביקסון ללימודי פיסול בבצלאל, במסגרתם למד אצל הפסל האקספרסיוניסט-קוביסט זאב בן צבי.
אמנות הסיתות של משה ביקסון והפועל הערבי:
את חזיתו המסתגרת של הבניין תיאר לימים ביקסון: "ספריות בדרך כלל היו אז אטומות, צריך לשמור על הספרים. הפרוגרמה מכתיבה את הארכיטקטורה והשאלה היא רק כיצד אתה סוגר. ספריית סוראסקי היא קונכייה שהתאורה חודרת בעדה דרך חצר מוסתרת. כך יצא הגוש הגדול, וכל העניין של צורות מעוגלות, ואיך מבטון עושים אבן. הבטון יצוק ומסותת. זה כמו סיתות אבן, כי הבטון הוא בעצם אבן מלאכותית" .
בדומה לספרייה בגבעת רם, פס החלונות האופקי החוצה את חזיתות הבניין לכל אורכן הוסיף אשליה של קלילות, רובד שהודגש בעיקר בקומת המסד. האדריכל דן איתן, ממתכנני בניין מקסיקו הסמוך, שזכה גם הוא בפרס רוקח, אומר: "לבניין הספרייה יש רכות, הודות לריחוף שלו. הוא אחד הדוגמאות המרתקות של האדריכלות המודרנית, ומה שמאפיין אותו בצורה בולטת ביותר, מלבד השימוש המסיבי בבטון, הוא הטיפול בחזית הבניין. נוצרת תחושה של קלילות, הודות לטיפול בפתחים ובחיתוכים האופקיים. זה הישג נדיר כשעושים שימוש בחומר מוצק וכבד כמו בטון״.
אגב, זו גם הייתה הספרייה המרכזית הראשונה באוניברסיטה בישראל שתוכננה עם "מדף פתוח". עד אותה עת, נדרש הקורא להזמין את הספר שבו חפץ מהספרנית. לאחר שבני הזוג נדלר ביקרו בספריות באירופה ובארצות הברית, והתרשמו מהשינוי המרכזי שחל בהן - ובמיוחד מהאפשרות שניתנת לקוראים לגשת באופן חופשי למדפי הספרים בתוך אולמות העיון - פעלו לשינוי הגישה.
"חסל סדר תהליך השאלה ממושך, אין פתקאות, אין מחסנים, לא תבזבזו זמנכם בציפייה לספר מוזמן", דיווח בהתפעלות כתב בטאון הסטודנטים על החידושים שאליהם נחשף לקראת פתיחת הספרייה. "אתם רוצים ספר - גשו למדפי הספרים העומדים באולם האכסון, הביאוהו לדלפק ההשאלה המיוחד, ותמורת פנקס הסטודנט תקבלוהו לתקפות זמן מוגבלת" .
הספרנים זעמו: מעורר זיכרונות קשים מהשואה
להתלהבות לא היו שותפים עובדי הספרייה. "בסיור שנערך על ידי עובדי מחלקתנו בבניין החדש של הספרייה, התברר, שבתכנונו של הבניין לא הוקדשה תשומת לב ראויה לשמה לתנאי עבודה סבירים לעובדים", מחו עובדי מחלקת הקטלוג במכתב ארוך, שאותו הפנו למנהל הספרייה בינואר 1968.
והם דאגו לפרט את הבעיות: "המתכנן לא דאג במידה מספקת לכך שהעובדים ייהנו מאור טבעי, אלא משום מה כפה עליהם להזדקק לאור מלאכותי במשך כל שעות העבודה. נוסף על כך, על ידי שמיעט בחלונות, גרם שהעובד ירגיש את עצמו כלוא בין הקירות, קשור למראה החדגוני והמשעמם של קירות ומדפי ספרים, ללא אפשרות לרענן את כושר ראייתו על ידי הפניית מבטו, ולו למעוף עין בלבד, אל נוף שונה מזה הסובב אותו במשך שעות רבות".
אולמות העבודה של עובדי מחלקת הקיטלוג היו, לטענתם, "המקום הגרוע ביותר מבחינה זו בבניין", או כפי שכינו את האולמות האלה "האורוות". העובדים ציינו שבאולמות הללו הותקנו פתחי חלונות זעירים מצד אחד בלבד במקרה הרע, או לא הותקנו פתחים כלל במקרה היותר רע, ופירטו את חוסר שביעות רצונם ממקום עבודתם העתידי, תוך שהם מתארים את שגרת עבודתם: "רוב עובדי הספרייה ובעיקר עובדי מחלקת הקטלוג עסוקים במשך כל שעות היום בעבודה המאמצת את העיניים: בעיון בספרים ובפרט בספרי ביבליוגרפיה שאותיותיהם על פי רוב זעירות, כסדור כרטיסי קטלוג וכן בכתיבה במכונה תוך חזרה שגרתית על פרטים בעלי אופי דומה. עבודה זו חדגונית במידה רבה מאד ועל כן גם גורמת למאמץ רב ולעייפות של העיניים. עובדה היא, שעובדי הספרייה רובם ככולם הם בעלי כושר ראייה מוגבל, רובם מרכיבים משקפיים ואין ספק שעובדה זו היא במידה לא מועטה מעין 'מחלה מקצועית'".
הם ביקשו לתקן לאלתר את הפגמים שעליהם הצביעו, והציעו: "לפתוח חלון לאורך כל הקיר המערבי של האולם וכן בקיר הדרומי של האולם שאף הוא בנוי אבן". השינויים ביצירה המונומנטלית לא הרתיעו אותם: "הרעיון הארכיטקטוני של בניין אטום עשוי אולי לספק את יצר ההתבלטות של הארכיטקט, המבקש לתכנן בניין יוצא דופן, אין ברעיון זה משום מחשבה ודאגה חיובית לאדם העובד, שנפל בגורלו לבלות בבניין זה עשרות משנות חייו. אין בו דאגה לבריאותו הפיסית והנפשית של העובד ושום אמצעים טכנולוגיים ולו הנועזים ביותר, לא יצליחו ליצור תחליף לאור טבעי בריא, למראה נוף טבעי ולאוויר צח ורענן".
חצי יובל אחרי שהסתיימה השואה, נעשה שימוש גם בה: "על העובדים במחלקתנו נמנים חברים מספר שהם ניצולי השואה, שסבלו בחייהם מכליאה, מחוסר אור ומחוסר אוויר וגם מחוסר מגע עם העולם החיצון מאונס ובתנאים בלתי אנושיים וכל מצב העשוי להזכיר להם את התקופה ההיא, ואפילו באופן רופף בלבד, אינו עשוי להוסיף לבריאותם הנפשית, המעורערת בלאו הכי".
למרות התחינות, הם עברו לעבוד בבניין החדש.
קפטריה פתוחה לכיכר
כיום מכילה הספרייה, מלבד אוספי הספרים וכתבי העת, שורה של ארכיונים שחלקם פועלים בה מאז פתיחתה: המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, ארכיון למוזיקה ישראלית, ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה, ארכיון לתיעוד ולחקר האמנות בישראל על שם משה ציפר, וארכיון האוניברסיטה.
בשנה הקרובה תוביל הספרייה את החלפת מערכת המחשוב למערכת מבוססת-ענן, שסביר להניח שתשנה את תהליכי העבודה והמחקר. בהיבט הפיזי,
בדומה למגמה כללית בעולם הספריות, מתחדשת כעת קומת הכניסה ונפתחה בה קפטריה. בעתיד היא תקושר אל הרחבה שבחזית הבניין באמצעות פתיחת מסכי הזכוכית הסגורים, שאינם מאפשרים כיום תנועה רציפה אלא רק בדלת הכניסה לבניין (מהלך דומה מתוכנן בבניין ספריית בית אריאלה בתל אביב). בסמסטר הקרוב ייפתחו שני "חדרי בריחה" בספרייה, בשיתוף פעולה עם בית הספר למדעי המוח ועם החוג לבלשנות.
מבוסס על קטלוג התערוכה "אסם הידע", שמוצגת בימים אלה במבואה של הספרייה , באוצרותו של מיכאל יעקובסון
וכעת, לספרייה אחרת לגמרי, שמשנה את כל מה שחשבנו על ספריות:
