אחד המוסדות שספגו את הזעזוע העמוק ביותר כתוצאה מתאוצת הטכנולוגיה, האינטרנט, המידע והידע בשני העשורים האחרונים הוא הספרייה, שהפכה במידה רבה לבלתי רלבנטית. הזמינות החופשית למידע מכל מקום ובכל שעה, יחד עם מעברם של ספרים לפורמט דיגיטלי, החלישו משמעותית את מעמדן של הספריות הוותיקות ומחייבים אותן להמציא את עצמן מחדש.
השינוי הורגש כבר באמצע העשור הקודם, כאשר ערים רבות החלו לנסות ולפתח גישות חדשות. לא עוד ספרייה חד-ממדית, שבה פוסעים חרישית ושולפים בבדידות קורנת ספר מארונות אינסופיים כדי להתיישב ליד שולחן, אלא מרכזי תרבות ופנאי. הספרייה העירונית בקרית אונו, ספריית המדיטק בחולון ו"בית אריאלה" בתל אביב הן שלוש דוגמאות ישראליות לספריות שמשכילות לצבור פופולריות מחודשת, לאו דווקא בזכות הספרים שהן מחזיקות אלא בזכות התוכן הכולל שהן מציעות – החל ממופעים והרצאות וכלה בסיורים ובאירועים ליליים בלתי שגרתיים.
לא רק השימושים השתנו, אלא גם המבנים, וכאן נכנסים לתמונה האדריכלים והמעצבים. נושאות-המטוסים האפורות והכבדות הפכו לחללים קלילים יותר ומוארים היטב, שנעים לשהות בהם. כאשר מדובר בבניינים קיימים של ספריות ותיקות, קשה יותר לערוך את השינויים ואז מסתפקים בחידוש הארגון הפנימי; המצב נוח יותר ומאפשר יצירתיות, כאשר מתכננים ספרייה חדשה. יעידו על כך הספרייה הלאומית בירושלים, שנבנית בימים אלה סמוך למשכן הכנסת (בתכנון משרד האדריכלים השווייצרי הרצוג ודה מרון), והספרייה שנחשפה בימים אלה בעיר טיאנג'ין, השוכנת בצפון-מזרח סין.
קופסה עוטפת מערה
המרכיב השגרתי היחיד בבניין, כך נדמה מעיון בצילומים ובשרטוטים שהפיץ המשרד ההולנדי MVRDV שתכנן את הספרייה, הוא צורת התיבה המוארכת. מכאן פעלו האדריכלים בכל דרך כדי לשבור ולפרש מחדש את שאר מרכיבי המבנה ואת ייעודו. במרכז החזית הראשית, הפונה לפארק, פוערת התיבה פתח רחב ומזוגג המזכיר כניסה למערה – אולי רמיזה למשל המערה של אפלטון, המעורר את האדם להשתחרר מהבורות הנוחה ולפנות אל החוכמה והיצירה המאתגרות – או עין פקוחה. בעוד שהמעטפת היא קופסתית, הרי שהפתח הגדול חושף אולם ענק וא-מורפי, מואר היטב, שמזמין את העוברים ושבים להיכנס ולגלות מה יש בקופסה. פתח דומה עוצב בחזית הנגדית, שפונה אל מרכז תרבות.
כל דפנותיו של אולם הספרייה הבוהק בלבן (המדפים, הרהיטים ורצפת האפוקסי המבריקה – כולם צחורים) מורכבות ממדפים מדורגים, שעליהם הוצבו יותר ממיליון ספרים בתחומים שונים מרצפה ועד תקרה - כולל התקרה. כל המדפים חשופים לעין מכל נקודת מבט, גם מבחוץ וגם מבפנים, ובכך משנים מהיסוד את האסוציאציה האפלולית והטחובה של ספרייה ישנה והופכים אותה לכיכר עירונית הומה. האדריכל ויני מאס, שותף ומייסד במשרד ההולנדי, נוהג לקרוא לכך "סלון עירוני".
כמו בחנויות יוקרה, הספרים זוכה לתאורת-מדף מחמיאה באולם הלבן, שמדגיש את צבעוניותם, והתאורה אמורה לעורר את החשק להתקרב ולשלוף אותם ממקומם. המדפים, המעוצבים בקווים רכים ורציפים לכל אורך האולם, מדמים לדברי האדריכלים סוג של נוף וטופוגרפיה אנכית, כדי ליצור חלל פיסולי ומרהיב.
אלא שלחלק נכבד מהמדפים אין באמת גישה. מה שנראה בתמונות כמו ספרים אמיתיים הם ספרים מצוירים, סוג של אשליה לצורך הפוטוגניות. האדריכלים מקווים כי בעתיד תימצא הטכנולוגיה להשמיש גם את המדפים האלה, כדי שלא יהיו רק תפאורה. בינתיים אפשר להעפיל אליהם רק באמצעות קרון נייד על מערכת כבלים, שמאפשר לנקות את הספרים העילאיים האלה.
מעברים לתנועת המבקרים, וטריבונות שגם בהן משולבים מדפי ספרים, מזמינים לשבת, לפתוח ספר ולעשות אחת מתוך שלוש פעולות שהאדריכלים מבקשים כאן: מפגש – בקצוות הטריבונות; חשיבה – בחלקים העליונים; התבוננות – בחלקים התחתונים. האולם יכול להכיל אלפי אנשים בעת ובעונה אחת, ובלבו מוצב כדור ענק שמתנשא כמעט עד פתח התקרה, פתח שמחדיר קרני שמש פנימה. הכדור מכיל אודיטוריום, שיכול לשמש כאולם הרצאות וכאולם קולנוע, כדי לחבר בין מדיה לידע.
הבניין כולו מכיל חמש קומות, כולל קומת שירות תת-קרקעית, אולמות אחסון ספרים וארכיון. בקומות העליונות (שלא צולמו) אולמות קריאה, המותאמים לשכבות גיל שונות כמו ילדים ומבוגרים, וגם משרדים, חדרי מחשבים וחצרות פנימיות.
מצטלמים נהדר
משרד האדריכלים MVRDV פועל מרוטרדם, אך פעיל מאוד בסין, וזהו הפרויקט השני שהוא משלים בטיאנג'ין. רבים מבנייני המגורים שתכנן המשרד באמסטרדם וברוטרדם (שם גם יצרו שוק מקורה אטרקטיבי במיוחד) הפכו למקום עלייה לרגל לאדריכלים ולמעצבים. רק בחודש שעבר חשפו, בשבוע העיצוב ההולנדי באיינדהובן, מבנה ייחודי - סוג של מיצב ומיצג - שנועד להציף דיונים על סביבת החיים העתידית בעיר, ולנסות לאתגר את האדריכלים ומקבלי ההחלטות.
לבד מהפרויקטים המרהיבים שמתכנן המשרד ומצטלמים תמיד נהדר, יש להם ערך מיתוגי לא מבוטל שנועד למשוך תיירות או אוכלוסייה חזקה. יזמים ורשויות מקומיות זיהו מזמן את הפוטנציאל הרב בהשקעה העיצובית בחזות הבניינים ובאתגור גישות אדריכליות שמרניות, שלא פעם מאפשרים להם לממש מיזמים החורגים מהנוף וקנה המידה המקומי, ושכל מטרתם למקסם רווח כלכלי נקודתי. מפליא שהיזמים הישראלים מסתפקים בשמות נדושים כמו נורמן פוסטר ודניאל ליבסקינד כדי לממש פנטזיות נדל"ניות, וטרם הזמינו את MVRDV לתכנן גורד שחקים מפלצתי על חוף הים של תל אביב או במרכז ירושלים.
בניין הספרייה בטיאנג'ין הוא חוליה נוספת בשרשרת של הקמת מבני ציבור מומונטליים, משרדים ומגורים בקנה-מידה גדול ברחבי סין - ולא רק בבייג'ין ובשנגחאי - תוך אימוץ גישות עתידניות בבנייה ובעיצוב. בשעה שבמערב זנחו באופן כללי את אדריכלות הראווה של שנות ה-90, בסין היא ממשיכה למשול בכיפה. דוגמאות: בניין האופרה בגואנגז'ו (Guangzhou) ומרכז סוהו בוואנג'ינג (Wangjing) שאת שניהם תכננה האדריכלית המנוחה זאהה חדיד; בניין האופרה בחארבין (harbin) ופרויקט המגורים "הגבעות המזויפות" (Fake Hills) בביאהי (Beihai) - שניהם בתכנון משרד האדריכלים הסיני MAD.
והיכן שאר הפרויקטים הפוטוגניים של MVRDV? זה בדנמרק, למשל
