האדריכלית שולמית נדלר, מבכירות האדריכלים שפעלו במדינת ישראל במאה ה-20, הלכה אתמול (שבת) לעולמה והיא בת 93.
נדלר הצליחה, אולי יותר מכל אדריכל ישראלי אחר, לבנות מבני ציבור עירוניים ולאומיים בהיקף חסר תקדים. מעטים הישראלים שלא ביקרו באחד מהבניינים הבולטים שבתכנונם השתתפה: תיאטרון ירושלים, מדרשת רופין בעמק חפר, בית סוקולוב בתל אביב, בניין עיריית באר שבע, בנק החקלאות בתל אביב, בית המשפט בנצרת, קולנוע "רחל" באשקלון וקולנוע "קרן" בבאר שבע (נהרס), בית ספר "ליאו בק" ותיכון אורט ירושלים, לצד הספריות הבולטות בישראל - הספרייה הלאומית בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, וספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון. ומדובר ברשימה חלקית בהחלט.
שולמית נדלר מספרת על קורות חייה האישיים והמקצועיים:
שולמית נדלר לא זכתה בפרס ישראל, אף שהייתה ראויה לו יותר מאדריכלים רבים אחרים שזכו בפרס. בשונה מרבים מעמיתיה למקצוע, נדלר מעולם לא רדפה אחר הפרסום, והאמינה בעבודה קשה בעבודת צוות יצירתית ופורה. באחרית ימיה זכתה, וגם זאת שלא ביוזמתה, לתערוכה ולספר על יצירתה ולפרסום מאמרים שחשפו מחדש את עבודתה.
עבודת צוות
"עבודת צוות" – שמה של התערוכה שסיכמה את יצירתה, שאותה אצר כותב שורות אלה עם ערן טמיר, הציגה לראשונה מבט רחב על עבודתה של נדלר במסגרת צוות: זהו משרד "נדלר נדלר ביקסון גיל", שבו היתה שותפה מייסדת. המשרד החשוב התקיים במשך כ-65 שנה, כשלאורך כל הדרך שולמית נדלר אינה עובדת כסולנית, אלא משתפת פעולה עם שותפיה המתחלפים.
נדלר ליוותה את האדריכלות של המאה הקודמת על כל גלגוליה והתפתחויותיה הסגנוניים: החל מהסגנון הכפרי שאפיין את ההתיישבות הציונית של טרם המדינה, דרך המודרניזם של שנות ה-50, הברוטליזם המוקדם של שנות ה-60 ואחריו זה המאוחר שהופיע במלוא עוזו בשנות ה-70, ולבסוף הפוסט-מודרניזם שליווה את עבודת המשרד באחרית ימיו.
כאשה בזירה של גברים, דרכה לא הייתה קלה. "היחס באתר בנייה היה מורכב משני אלמנטים בעייתיים", סיפרה בראיון שערכתי עמה לפני כשלוש שנים. "אלמנט אחד הוא שהיינו נורא צעירים, ואחר כך אשה (...) זה בטח לא דבר פשוט, אבל אני לא כל כך הרגשתי את זה".
זמן קצר לאחר סיום לימודיה בטכניון ב-1946 פתחה שולמית עם בעלה, האדריכל מיכאל נדלר, משרד פרטי קטן בתל אביב - העיר שבה נולדה וגדלה. הוריה הגיעו לתל אביב ב-1921, ואביה היה הכלכלן יצחק קנב, חתן פרס ישראל ומי שהקים את המוסד לביטוח לאומי. זמן קצר לאחר שבני הזוג יצאו לדרך עצמאית, הם רשמו הצלחה מסחררת: הצעתם לתכנון קמפוס מדרשת רופין זכתה בפרס הראשון בתחרות האדריכלים, כששולמית בת 24 בלבד.
כדי לזכות בהכרה, המשיכו שני הצעירים לגשת לתחרויות - ומיד זכו בתחרות נוספת, הפעם לתכנון בית העיתונאים ע"ש סוקולוב ברחוב קפלן בתל אביב. הבניין עומד לעבור שימור, במסגרת המהלך ליצירת רשימת שימור ברוטליסטית. שתי העבודות משלבות סגנון כפרי עם מודרניזם מוקדם.
יחד עם האדריכל אמנון אלכסנדרוני ניגשו הנדלרים לתחרות היוקרתית לתכנון בניין הספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם, וגם הפעם זכו בפרס הראשון; אלא שהפעם הוחלט כי בפרס יתחלקו עוד שתי קבוצות אדריכלים. אך בניגוד לשאר האדריכלים בקבוצה שתכננה את המבנה המפורסם, הפיקו הנדלרים את המיטב מהעבודה, והפכו לבכירי המתכננים של ספריות חשובות בישראל.
ספריית סוראסקי (''המרכזית'') באוניברסיטת תל אביב הייתה הספרייה הבאה שתכננו, ועליה זכו גם בפרס קפלן. לאחר מכן תכננו את כל שאר הספריות בקמפוס ברמת אביב (הנדסה, חינוך וניהול, משפטים, רפואה), את ספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון, ולבסוף גם את הספרייה במכללת ספיר.
שולמית נדלר מסבירה לערוץ האדריכלות של Xnet כיצד מתכננים ספרייה:
אמנות פוגשת אדריכלות
שילוב אמנות באדריכלות היה אחד ממאפייני עבודת המשרד. אמנים מהשורה הראשונה, חלקם חברים קרובים של בני הזוג, הוזמנו להשתלב בבניינים שלהם: אהרן כהנא עיטר את מעקה האכסדרה בקולנוע קרן, דב פייגין עיצב פיסל קיר על חזית בית ספר אורט כפר סבא, וכך עשה משה שטרנשוס על חזית בניין הנהלת "אגד" בדרך פתח תקוה בתל אביב (בניין המיועד להריסה ועומד כיום נטוש ומפורק).
שילובו של יחיאל שמי, חתן פרס ישראל, בעבודה על בניין תיאטרון ירושלים, היה הישג חד-פעמי של שילוב אמנות באדריכלות - לא רק ביצירת המשרד, אלא בתחום בכלל. שמי שילב בחזית הכניסה הראשית תבליט בטון, שהתייחס לפסל נוסף שהציב ברחבת הכניסה. נוסף על אלה שילב פסלים נוספים שהיו לחלק בלתי נפרד מקירות הבניין, ושהקרינו על אופיו ועל מעמדו כמרכז תרבות ירושלמי-חילוני.
ברבות השנים צירפו שולמית ומיכאל נדלר אדריכלים נוספים לשותפות ביניהם: האדריכל שמואל ביקסון, שהכניס למשרד את הברוטליזם והממד הפיסולי, והאדריכל משה גיל שהמשיך לשכלל את השפה של המשרד והעשיר אותה בפיתוח חתכים ייחודיים לפרויקטים שתוכננו. שילובם של שותפים חדשים איפשר לבני הזוג לצאת לסיורי אדריכלות בעולם, שם שאבו רעיונות ופיתוחים שישולבו בפרויקטים הבאים שלהם. כך קרה גם בספרייה הלאומית, שבה ביקשו ואף הצליחו ליישם את שיטת "המדף הפתוח" - שיטה שאליה נחשפו בספריות אמריקאיות ושלא הייתה מוכרת בישראל.
בני הזוג נדלר בנו לעצמם בית פרטי בהרצליה פיתוח, אך לא הספיקו לגור בו זמן רב. אחרי מותו של מיכאל ב-1993, חזרה שולמית לבית ילדותה ברחוב בר כוכבא במרכז תל אביב. הוא הורחב באופן משמעותי, והפך מצריף זעיר (שלצדו פעל גם משרד האדריכלים בראשית ימיו) לבית דירות מודרני.
השיא וההתפרקות
שיאו של המשרד מבחינת מורכבות של פרויקט, ולאו דווקא שיא שייזכר לו לטובה, הוא ככל הנראה בניין בית המשפט בנצרת (1999). הטירה מתנשאת על העיר הערבית ומנכיחה היטב את השלטון הישראלי, בסגנון שונה מזה שהמשרד התאפיין בו לאורך עשרות שנותיו. למרות זאת, טענו האדריכלים כי עיצבו אותו על בסיס אלמנטים שמצאו בסביבת העיר. היה זה כנראה הפרויקט המורכב והמאתגר ביותר שהמשרד נתקל בו.
אלא שהשותפים הוותיקים התקשו למצוא דור המשך, שיצטרף לשותפות ויבטיח את עתידה. בעיניים כלות ראו כיצד המקצוע שוקע לבירוקרטיה מתישה ולתחרות בלתי נסבלת, עד שב-2010 נסגר המשרד והשותפים יצאו לגמלאות.
לפני חודשים ספורים שמחה נדלר לבקר בבניין "בנק החקלאות", שתכננה לפני כ-60 שנה ועמד נטוש שנים ארוכות במפגש הרחובות קרליבך והחשמונאים בתל אביב, כשהוא מיועד להריסה - אך ברגע האחרון ניצל. בכוחותיה האחרונים סיפרה בהתרגשות לקהל שהתקבץ לשמוע את דבריה בסיור במסגרת "בתים מבפנים", על תהליך התכנון של הבניין וכן על התרשמותה מאיכות השימור והסבת אולם הבנק לחנות רכבי יוקרה.
בימיה האחרונים ליוותה את שלבי העריכה האחרונים והדפוס של ספר טרי (בעריכת מיכאל יעקובסון וד"ר צבי אלחייני), המסכם את יצירתה לאורך 64 שנים, ואף הספיקה לעיין בעותק הראשון שיצא מבית הדפוס וחתם פרק בתולדות האדריכלות המקומית - ולמעשה, פרק בהתבססותה של מדינת ישראל.
שולמית נדלר השאירה בן (אריאל) ונכדים. הלווייתה תתקיים היום (א', 28.8) בבית הקברות בהרצליה, רחוב פינסקר 15, בשעה שלוש אחר הצהריים.
בואו להיזכר ביצירות המופת של הנדלרים - לחצו על התצלום
