כשכאב ואושר מתחברים: "שמרתי את כל המזרקים מטיפולי הפוריות"

אחרי שנים ארוכות של טיפולי פוריות, אכזבות וגם הפלות, אביטל חובקת את התינוקת עליה חלמה ונפרדת מהמזרקים בטקס יצירתי. "בעלי לא הבין למה אני אוספת אותם"

אנדה יואל

|

27.09.18 | 08:41

"בעלי היה בטוח שאני אוספת כדי לזרוק אותם לפח בבית החולים, אבל אני רק אספתי ושמרתי עוד ועוד מזרקים" (צילום: אנדה יואל)
"בעלי היה בטוח שאני אוספת כדי לזרוק אותם לפח בבית החולים, אבל אני רק אספתי ושמרתי עוד ועוד מזרקים" (צילום: אנדה יואל)
"עד סוף ההריון, גם כשהיה ברור שאני בהריון, מהחרדה שלי עדיין לא עיכלתי את זה. עד שלא ראיתי את הילדה ושהכל בסדר לא עיכלתי את מה שעברתי" (צילום: אנדה יואל)
"עד סוף ההריון, גם כשהיה ברור שאני בהריון, מהחרדה שלי עדיין לא עיכלתי את זה. עד שלא ראיתי את הילדה ושהכל בסדר לא עיכלתי את מה שעברתי" (צילום: אנדה יואל)
"שנאתי את המזרקים שנאת מוות, אבל כל מה שעניין אותי היה להיות בהריון" (צילום: אנדה יואל)
"שנאתי את המזרקים שנאת מוות, אבל כל מה שעניין אותי היה להיות בהריון" (צילום: אנדה יואל)
אביטל ועופרי עם התאומים יונתן ואיתמר והתינוקת החדשה - מיכאלה. "אני מסתכלת עליהם אסירת תודה ולא מאמינה שכל זה קרה" (צילום: אנדה יואל)
אביטל ועופרי עם התאומים יונתן ואיתמר והתינוקת החדשה - מיכאלה. "אני מסתכלת עליהם אסירת תודה ולא מאמינה שכל זה קרה" (צילום: אנדה יואל)
בדרך כלל אני זו שמנהלת את ימי הצילום בסטודיו שלי, אבל כשאביטל שטראוס נכנסה אלי עם תינוקת רכה שרק נולדה ושקית גדולה מלאה במזרקים – הבנתי שהפעם אני רק הצופה, המתעדת, זו שמאפשרת לה את הטקס הזה, שתכננה בראשה זמן כה רב - סוג של תשליך - היא נפרדת מהכאב, הייסורים, והאכזבות של טיפולי הפוריות ויוצאת לדרך חדשה, של אושר גדול, כאמא לתינוקת עליה חלמה במשך שנים.

 

נכנסת לסטודיו ומתחילה בשקט-בשקט בטקס שלה עם עצמה ועם המחטים (צילום: אנדה יואל)
    נכנסת לסטודיו ומתחילה בשקט-בשקט בטקס שלה עם עצמה ועם המחטים(צילום: אנדה יואל)

     

    מחט יכולה להיות גם דבר טוב

    אביטל ועופרי שטראוס, אחרי שנים ארוכות ומייסרות של טיפולי פוריות, הפלות ואכזבות, הם היום הורים לשלושה ילדים, יונתן ואיתמר, תאומים בני 4 ומיכאלה, בת 4 חודשים. "אחרי שנתיים של טיפולי פוריות שנכשלו", מספרת לי אביטל על הרעיון שהתבשל אצלה במשך שנים. "עלה לי רעיון להתחיל לאסוף את המזרקים. לא לגמרי ידעתי למה אני עושה את זה. הרופא ביקש ממני אז לעשות הפסקה בטיפולים, כי הגוף כבר היה עייף מהזריקות. הבטן היתה כחולה, מלאה שטפי דם. כבר לא ידעתי איפה להזריק. שאלתי את עצמי אם זה שווה את כל זה. היו לי כבר שני תאומים שהגיעו גם הם אחרי טיפולים קשים והרגשתי שאולי אני גרידית, אבל ממש רציתי שתהיה לי בת".

     

    לכתבות הקודמות של אנדה יואל בערוץ המשפחה:

  • "ההחלטה לבטל את הפטור לחרדים ולהתגייס הצילה אותנו מחיי עוני"

     

    אביטל כנראה החליטה שזה שווה, כי לטענתה, "כל מה שעניין אותי היה להיות בהריון", למרות ש... "בשלב ההוא שנאתי את המזרקים שנאת מוות. עשיתי הפסקה של חודשיים, ניקיתי את הגוף והלכתי למדקר. הטיפול שלו עשה לי מהפך. הבנתי שמחט יכולה להיות גם דבר טוב".

     

    עוד מזרק ועוד מזרק - סוגרת אותם לצורה שלמה של לב (צילום: אנדה יואל)
      עוד מזרק ועוד מזרק - סוגרת אותם לצורה שלמה של לב(צילום: אנדה יואל)

       

      ואז היא חזרה לטיפולים. "עם כל מזרק שהזרקתי הוספתי גם תפילה: 'זה בשביל האושר שלה, זה בשביל הטוב שלה'. ייחלתי והתכוונתי לכך שלכל מזרק יש סיבה והוא יעשה רק טוב. כל המחשבה השתנתה לי. אפילו כשכאב ולא היה לי איפה להזריק, הרגשתי שאני בתהליך של ריפוי. המזרקים כבר לא היו האויב, אלא משהו שהולך לחזק אותי, משהו שהולך להניב בתוכי משהו. כל התהליך נראה לי אחרת ברגע שהסתכלתי על המחטים אחרת, ואז החלטתי לאסוף את המזרקים".

       

      ואיך היו התגובות?

      "בעלי לא הבין. הוא שאל, 'למה את שומרת את המזרקים?' הוא היה מתעצבן ואני ידעתי שאני הולכת לעשות עם זה משהו. הוא היה בטוח שאני אוספת כדי לזרוק אותם לפח בבית החולים, אבל אני רק אספתי ושמרתי עוד ועוד מזרקים".

       

      רגעים אחרונים של פרידה מהמחטים - לעבר האפשרות להתמסר מעכשיו לאושר (צילום: אנדה יואל)
        רגעים אחרונים של פרידה מהמחטים - לעבר האפשרות להתמסר מעכשיו לאושר(צילום: אנדה יואל)

         

        והיא המשיכה לאסוף, והמשיכה להידקר. "אחרי המון המון כישלונות, כל תחושה וכל סימן נראו כאילו זה הריון. בכל פעם שמחכים שבועיים לתשובת בדיקת הבטא... זה הקושי הגדול ביותר. הזריקות הן כאב פיזי, אך הוא בסופו של דבר עובר. הקושי המנטלי הוא הגדול ביותר. לקבל מחזור, לא להתייאש ולהמשיך. והקושי בכישלון".

         

        "גם כשקיבלתי את הבטא החיובית הנמכתי ציפיות כי היו פעמים שקיבלתי בטא חיובית, אבל היה לי הריון חוץ רחמי או תוך רחמי ואח"כ הפלות. מאוד ניסיתי לשמור את הרגליים על הקרקע ולא להיות בעננים כי פחדתי לקבל משהו ושפתאום ייקחו לי אותו".

         

        אביטל: "שלושה ילדים, שכולם הגיעו בזכות הזריקות הכואבות האלה" (צילום: אנדה יואל)
          אביטל: "שלושה ילדים, שכולם הגיעו בזכות הזריקות הכואבות האלה"(צילום: אנדה יואל)

           

          המתנה וסגירת המעגל

          ואז זה קרה. ההמתנה הארוכה השתלמה ואביטל נכנסה להריון, אותו הצליחה להחזיק עד סופו המאושר. "אני חושבת שעד סוף ההיריון, גם כשהיה ברור שאני בהריון, מהחרדה שלי עדיין לא עיכלתי את זה. אנשים אמרו לי מזל טוב והייתי כל כך בחרדה שהייתי עונה 'יש לי עוד זמן'. עד שלא ראיתי את הילדה ושהכל בסדר לא עיכלתי את מה שעברתי. אני לא מאמינה שקיבלתי את זה. זה תהליך כל כך ארוך, עם כל כך הרבה מכשולים. הייתי באי שקט עד סוף ההיריון ועד שהתינוקת לא הייתה בחוץ וראיתי שהיא יצאה ממני, לא הייתי רגועה".

           

          וזה היה הרגע להיפרד מהמחטים, בדרך המאוד מיוחדת בה בחרה אביטל. "כשהיא נולדה היה לי ברור שהמחטים הם חלק בלתי נפרד ממנה. הם חלק מהתהליך והיא תוצאה של התהליך, ונורא רציתי לעשות חיבור ביניהם, בין מה שכאב לבין הילדה הזאת, שהיא ממש ריפוי. בין החלק הכואב, למתנה שמקבלים בעקבות זה. כי לא תמיד אחרי דקירות מקבלים נס כזה. לפעמים נשארים בלי ילד ובלי ביציות".

           

          ואז אביטל חיפשה את סגירת המעגל שלה. "סגירת המעגל היחידה שחשבתי עליה זה צילומי ניו בורן, שתמיד רציתי לעשות. היה לי ברור שאני הולכת לעשות את זה. בהתחלה לא ידעתי למה אני שומרת את המחטים, אך כשהיא נולדה, הבנתי שיהיה נורא יפה לצלם את תחילת התהליך ואת המתנה הזאת, בעקבות הדבר הקשה שקרה".

           

          ואביטל אכן התקשרה אלי מאוד מהר אחרי הלידה ושיתפה אותי בחלום המרגש שלה. מיד כשנכנסה לסטודיו התחילה את הטקס. לאט לאט ובסבלנות היא סידרה את המזרקים, אחד אחד, וסגרה אותם לצורה של לב. עוד מזרק ועוד מזרק, לאט ובסבלנות. היה נראה שהיא רואה ציור בדמיונה ופשוט מציירת אותו. היא ידעה בדיוק איך זה צריך להיראות ומה המטרה שלה. "בזכות המחטים האלה יש לי משפחה", היא אמרה והמשיכה לסדר / לצייר בריכוז רב. "שלושה ילדים, שכולם הגיעו בזכות הזריקות הכואבות האלה". כשסיימה, הכנסנו את מיכאלה הקטנה לתוך הסלסילה והתחלנו לצלם.

           

          הערימה - שתיכף הולכת לזבל. והתינוקת והאושר - שנשארים לתמיד (צילום: אנדה יואל)
            הערימה - שתיכף הולכת לזבל. והתינוקת והאושר - שנשארים לתמיד(צילום: אנדה יואל)

             

            בסיום הצילומים היא לקחה את ערימת המזרקים, הכניסה אותם בחזרה לשקית איתה הגיעו וזרקה את כולם לפח. "זהו, התפקיד שלהם הסתיים", היא אמרה. "תמה תקופה". היא זרקה את הכאב ושנות הייסורים לפח ועברה להתרכז באושר.

             

            "היום אני מרגישה ברת מזל", מסכמת אביטל. "קיבלתי תאומים וילדה, שזה כבר המון. ובנוסף, יצאתי מהתהליך הזה בריאה ועומדת על שתי רגליי. לפעמים, בשבת בבוקר, כשהילדים קופצים לנו למיטה כדי לראות סרט וכולם אומרים אחד לשני 'תזוז קצת. אין לי מקום', אני מסתכלת עליהם אסירת תודה ולא מאמינה שכל זה קרה".

             

             

             - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

            קראו על עוד משפחה שביקרה בסטודיו של אנדה:

            לחצו על התמונה וקראו על משפחת מזרחי, שחייהם השתנו בעקבות ההחלטה לגייס חרדים לצבא (צילום: אנדה יואל)
            לחצו על התמונה וקראו על משפחת מזרחי, שחייהם השתנו בעקבות ההחלטה לגייס חרדים לצבא (צילום: אנדה יואל)

             


          •  

             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד