כשנתיים אחרי שפרצה מלחמת לבנון הראשונה, קיבל שר הביטחון דאז, יצחק רבין, פנייה חריגה מאסתר שטרייט-וורצל: סופרת הילדים הנודעת ("אורי", "מן המצר", "הבריחה") ביקשה להצטרף לסיור של צה"ל בלבנון לצורך השלמת ספרה "בן ערובה", שחלק מעלילתו מתרחשת במדינת האויב השכנה. שטרייט-וורצל חששה שבקשתה לא תיענה, אבל ימים אחדים לאחר מכן היא קיבלה מכתב מרבין שבו הוא הודיע לה כי הנחה את הרמטכ"ל לטפל בנושא. כעבור זמן קצר מצאה עצמה בלבנון, במסגרת סיור של עיתונאים. בבית בפתח תקווה ישבו בעלה, הקרדיולוג ד"ר מרדכי וורצל, ושלושת ילדיה - שָלומי, אבי ואורלי - וכססו ציפורניים בעצבנות. "דאגנו מאוד", מספר אבי וורצל, "אבל לא הייתה לנו ברירה אלא לקבל את הרצון שלה לנסוע לשם, ולחכות לחזרתה".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- מלכת בריטניה נלחמה בנשיות שלה ועודדה חיילים לקראת קרב חשוב
בני המשפחה לא ידעו שערב יציאתה ללבנון כתבה שטרייט-וורצל צוואה, ובה ביקשה מהם שיאהבו זה את זה, יישארו מאוחדים ויהיו ילדים טובים לאביהם. בצוואה היא גם התנצלה בפני בעלה על כך שפעלה בקלות דעת וסיכנה את חייה בנסיעה ללבנון. הדבר נודע למשפחה רק כעבור כ-20 שנה, כשהיא הוציאה את האוטוביוגרפיה "קורות ספריי - מאורי עד אדי", ובה סיפרה על הצוואה. אבל שטרייט-וורצל חזרה בשלום מלבנון: היא נפטרה כעבור כ-30 שנה, בדצמבר 2013, בגיל 81. כשלושה חודשים לאחר מכן נפטר בנה הבכור שָלומי מדום לב, בגיל 58. שני האחים הצעירים, אבי (58) ואורלי (55), ואיתם אביהם מרדכי (86), מכבדים את הצוואה ההיא מאז ועד היום. "אנחנו מחזיקים פאסון", אומרים אבי ואורלי, "אבל זה לא קל. הכאב מלווה אותנו כל הזמן, עם ריבית דריבית".
ב-2 בספטמבר הם ישתתפו באירוע מיוחד שייערך בפתח תקווה במסגרת פסטיבל "שורשים", ויוקדש לספרים של שטרייט-וורצל: אבי יספר על עבודתו המשותפת עם אמו סביב עיצוב העטיפות של ספריה, ואורלי תדבר על החיים לצד סופרת חשובה, שדורות של בני נוער ישראלים גדלו על יצירתה.
צפו בראיון איתה:
סירובים מהוצאות ספרים
הפגישה עם אבי וורצל (בן 58, רווק, מעצב תפאורות) ואורלי וורצל-יחימוביץ' (בת 55, נשואה ואם לשלושה, רואת חשבון ועורכת דין) מתקיימת בדירה הפתח-תקוואית שבה הם גדלו, ושבה גר אבי עד היום. "מול הדירה הזו יש דירה אחרת, שבזמנו הייתה שייכת לרופא, ובה אמא הייתה מסתגרת וכותבת", מספר אבי. "אבל הכתיבה אף פעם לא באה על חשבון ההורות שלה", מדגישה אורלי. "היא מעולם לא קיפחה אותנו". ואבי מוסיף: "עד היום אני לא מבין איך היא ויתרה על כל כך הרבה שעות כתיבה כדי לבלות איתנו. הרי לא היה לה הרבה זמן פנוי בשביל לכתוב, כי היא עבדה כמורה בתיכון, אז היא כתבה בעיקר בחופש הגדול: אנחנו היינו בקייטנה, והיא הייתה נשארת בדירה וכותבת".
באחד הימים הם מצאו אותה בוכה כשחזרו מהקייטנה. היא כתבה אז את "אורי", המפורסם שבספריה. "ניגשתי אליה ושאלתי: 'אמא למה את בוכה?'" נזכר אבי. "'כי דליה מתה', היא התייפחה. זה היה הרגע הכי דרמטי שנתקלתי בו בזמן שכתבה". את הספר הזה כתבה שטרייט-וורצל במשך 13 שנה, ולאחר מכן נתקלה בדחיות רבות מהוצאות ספרים. "לא אשכח שישבנו בסלון באיזשהו ערב", ממשיך אבי, "ופתאום הגיע שליח מהוצאת מסדה והחזיר לה את כתב היד. 'אורי' הוא ספר עב כרס, אז בהוצאה חששו שלבני נוער לא תהיה סבלנות לקרוא אותו. הייתה הוצאה אחרת שהציעה לקצר את הספר בחצי, ואמא לא הסכימה. בסוף היא פגשה סוכן ספרים בשם נחום הלוי ששמע ממנה על ייסוריה, ובעקבות זאת שידך בינה לבין יהודה אורלינסקי, מנהל הוצאת עמיחי: אורלינסקי קרא שני פרקים, נדלק והחליט להוציא את זה".
מה משך אותה לכתוב דווקא לבני נוער, לדעתכם?
אורלי: "אמא תמיד טענה שהיא נעצרה בגיל ההתבגרות. היא הייתה מורה בתיכון, אהבה בני נוער וחשבה שמגיע להם לקבל את הספרות הטובה ביותר. היה לה חשוב לגעת בלבבות של בני הנוער ולהעביר להם מסרים על כך שהמדינה שלנו היא לא דבר מובן מאליו, שהיה קשה להשיג אותה ושזה גבה מחיר כבד. מכאן הרצון שלה לכתוב ספרים היסטוריים. אבל היא תמיד אמרה שיותר חשוב לה לתאר אווירה באופן שירתק את הקורא מאשר להקפיד על פרטים מדויקים".
למרות זאת, במהלך העבודה על כל אחד מספריה ביצעה תחקיר מעמיק. לצורך כתיבת "בן ערובה", למשל, נסעה לא רק ללבנון אלא גם לברלין המזרחית, כשהעיר עוד הייתה נתונה תחת השלטון הקומוניסטי. ילדיה, שהיו אז בשנות ה-20 לחייהם, הצטרפו אליה. "העיר הייתה ריקה לגמרי", נזכר אבי. "חזיתות הבתים היו יפות, אבל הצדדים האחוריים היו שרופים ממלחמת העולם השנייה, והמראה הזה זעזע אותי. לא היה קל לבקר שם באותה תקופה, אבל היה ברור שאמא תלך עד הסוף עם התחקירים שלה, ומה שמקסים זה ששום דבר לא בא על חשבוננו. היינו מעורבים בכל ספר. ליד שולחן האוכל היא הייתה מספרת לנו עם מי תערוך את הראיונות הבאים".
עגנון אמר: בשום אופן
כבר בילדותו חלם אבי וורצל לאייר לאמו את הספרים, "ולא הבנתי איך לא רצו איורים של ילד בן חמש", הוא מחייך. "אמא זרקה כל פעם למו"לים: 'קחו אותו' - והם לא רצו. אבל אחרי שסיימתי את בצלאל, מה הם יכלו להגיד? העטיפה הראשונה שעשיתי לה הייתה ל'בן ערובה', ואחריה באו עטיפות נוספות. הייתה לי זכות גדולה לעבוד איתה, וגם היא הייתה גאה בשיתוף הפעולה. היא פרגנה לי בכל הזדמנות, אולי מעבר למה שהגיע לי. זו הייתה אמא".
ומה עם אבא? איך הוא השתלב ביצירה המשפחתית?
"גם אבא הוא איש ספר, למרות שהוא רופא במקצועו וניהל את מחלקת הצנתורים בבילינסון. אחרי שיצא לפנסיה, הוא הוציא שמונה ספרי פרשנויות לספרים של ש"י עגנון. אמא עודדה אותו לעשות את זה. עגנון היה אהבה של שניהם".
בני הזוג פגשו את עגנון בצעירותם, כשלמדו באוניברסיטה העברית בירושלים. "במהלך השיחה הם אמרו לו שהם חושבים לעברת את השם 'וורצל', שבפולנית זה 'שורש', ל'נבט'. עגנון השיב להם: 'מה? הבת של שולם שטרייט, הסופר ומבקר הספרות, תיקרא על שם עוכר ישראל ירבעם בן נבט? בשום אופן'. כך נשאר השם וורצל. גם אחרי החתונה שמרה אמא על שם המשפחה של אביה, שטרייט, כי היא ראתה את עצמה כממשיכת דרכו. היא פרצה דרך מהבחינה הזו, כי זה לא היה מקובל אז. אחר כך הגיעו תמר בורנשטיין-לזר וגלילה רון-פדר".
איך היא התייחסה לשינויים שחלו בספרות ובשפה העברית?
אורלי: "היא הלכה עם הדור. אפילו בספר 'אורי' היא ערכה שינויים קלים לקראת הוצאת המהדורה החדשה. היא הבינה שזו רוח התקופה, אבל לה עצמה היה קשה לכתוב בשפת היומיום".
שנותיה האחרונות היו לא קלות. ב-2000 חלתה בסרטן הלבלב, שממנו הצליחה להתאושש בזכות ניתוח קשה. "היא קיבלה במתנה 14 שנה נוספות", אומרים ילדיה. "בתקופת ההתאוששות לא היו לה אנרגיות לכתוב ספר אמנותי, אז היא כתבה אוטוביוגרפיה". כשהחלימה, חזרה לכתיבה רגילה. ספרה האחרון, "קיץ כתום" (2008) עסק בנושא שנוי במחלוקת – תוכנית ההתנתקות ופינוי גוש קטיף – ובכך חרגה שטרייט-וורצל מנטייתה לא להתייחס לסוגיות פוליטיות טעונות. "אמא לא הייתה דמות פוליטית", אומרת בתה. "היא הייתה אוהבת ישראל, וגם במקרה הזה אני לא חושבת שהמטרה שלה הייתה לכתוב ספר פוליטי. נורא כאב לה שיש מלחמת אחים בעם שלנו, שחיילים שלנו מפנים יהודים מהבתים ושיש כזו מחלוקת, שכל צד רואה את הצד השני בצורה שלילית. היא ניסתה באמצעות הספר לגשר בין הקצוות ולאחות את הקרעים. הספר לא עסק בארץ ישראל השלמה, אלא באחדות העם".
שלוש שנים לאחר מכן הייתה לה נחת מקצועית, כשבערוץ הילדים עלתה הסדרה "אליפים" שהתבססה על ספר שהוציאה ב-1982. בעונה הראשונה היא הייתה מאוד מעורבת: התסריטאיות היו מגיעות לביתה, והיא הייתה עובדת איתן. במהלך העבודה על העונה השנייה לקתה בדלקת ריאות קשה, מה שאילץ אותה להתנתק מהפרויקט.
כך זה התחיל:
ב-2013 נפלה ושברה את הירך, מה שהאיץ את ההידרדרות של בריאותה. חצי שנה לאחר מכן הלכה לעולמה. "היא הייתה בהכרה מלאה כל הזמן, והייתה תקופה שקיווינו שתצא מזה", מספר אבי. "זו הייתה תקופה מאוד קשה", נזכרת אורלי. "היא הייתה אמא כל כך טובה, שכולנו נתנו מעצמנו כשהיא חלתה".
"אבל כשהיא נפטרה, לא האמנתי", אומר אבי. "הייתי לידה כשזה קרה, ולא האמנתי. אפילו אבא שלנו, הרופא, הדחיק את זה שהיא יכולה ללכת מאיתנו. זה לא היה בתסריט".
______________________________________________________
גם אביה היה יוצר חשוב שהלך לעולמו. הקליקו על התמונה:
