ש"י עגנון זכה בנובל - ודיבר בעברית על דוד המלך, איוב ובעלי חיים
הסופר, שהיה האזרח הישראלי הראשון שזכה בכבוד, ניצל את הטקס היוקרתי כדי לשאת נאום מרגש שבו התייחס לילדותו, לכתיבתו ואפילו לבהמות ולעופות שמהם הושפע
בבוקר אחד באמצע אוקטובר 1966 התקשר כתב קול ישראל יגאל לוסין לביתו של הסופר ש"י עגנון בירושלים ובישר לו על ידיעה שהגיעה לרדיו משוודיה, לפיה הוא זכה בפרס נובל לספרות. תגובתו של עגנון הייתה מאופקת. תחילה סירב להאמין. "זה עורבא פרח", אמר. אחר כך תהה מדוע לא נכתב על כך בעיתונים. "הידיעה הגיעה אלינו לפני חצי שעה בלבד", הסביר השדרן וניסה לראיין את עגנון ולשמוע איך הוא מרגיש לשמע החדשות. עגנון היה בעיקר זהיר מאוד. "אני, באופן פרטי, אם יש לי איזו השפעה, הייתי מבקש לעכב את הידיעה עד שיבוא באמת", הפציר במבשר. ואכן, הידיעה הגיעה אליו בטרם עת, שכן ההכרזה הרשמית נעשתה רק כעבור יומיים.
"האם משמח אותך שלעם ישראל ולמדינת ישראל נתגלגלה זכות על ידך, לזכות בכבוד של פרס נובל הראשון?" שאל הכתב. עגנון היה מוכן רק להבטיח שיעשה הכל "כדי שחס וחלילה לא תתבזה בגללי מדינת ישראל", ואז השתדל להסביר עד כמה הפרס אינו חשוב בעיניו. "אני מודד את עצמי באופן אחר, לא לפי פרסים ולא לפי כבוד", אמר. מאווייו היחידים, חזר והדגיש, הם "לכתוב בעברית".
הקשיבו לשיחה:
חודשים אחדים לאחר מכן נסע עגנון לשוודיה וקיבל מידיו של המלך גוסטב השישי את פרס נובל לספרות. במהלך הטקס נשא נאום בעברית. להלן עיקריו:
"הוד מלכותך, הוד רוממותכם המלכותיים, הוד מעלתכם, חברי האקדמיה השוודית, גבירותיי ורבותיי.
"רבותינו זיכרונם לברכה אמרו, אסור לו לאדם ליהנות בעולם הזה בלא ברכה. אכול כל מאכל, שתה כל משקה - צריך לברך עליהם תחילה וסוף. הריח ריח עשב טוב, ריח בשמים, ריח פירות טובים - מברך על ההנאה. כיוצא בזה לגבי ראייה: ראה חמה במחזור הגדול בתקופת ניסן, ראה ראייה ראשונה אילנות בפריחת ניצנם בחודש ניסן, ראה אילנות טובים ובריות נאות - מברך. כיוצא בזה לגבי שמועה. ברכה אחת מברכות השמועה נתגלגלה לי על ידכם, אדונים יקרים. מעשה ובא אצלי המיופה כוח השוודי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השוודית בפרס נובל. בירכתי בשם ומלכות כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. הטוב - שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד, והמיטיב - שהיטיב עימי שבחרו בי".
"עשיתי שירים הרבה, אבל מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא, שהנחתי שם חדר מלא כתבים, נשרף במלחמה הראשונה, ונשרפו עימו כל שהנחתי שם"
בהמשך הנאום סיפר כיצד התחיל לכתוב. "בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון", אמר. "מתוך געגועים על אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז"ל לרגל עסקיו. תקפו-עלו געגועיי עליו, ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים הרבה. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא, שהנחתי שם חדר מלא כתבים, נשרף במלחמה הראשונה, ונשרפו עימו כל שהנחתי שם. והאמנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שיריי בשעת מלאכתם, נהרגו במלחמה הראשונה, ואותם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצמם בפקודת האויב, ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ עם אחיותיהם שפיארו את עירנו ביופיין והנעימו בקולן המתוק את שיריי.
"גורל השרים והשרות שעלו הם ושיריי באש היה גורל הספרים שעשיתי אחר כך. כולם כאחד עלו בלהב השמיים בדליקה שנפלה בביתי בלילה אחד בהומבורג, עיר הרחצה, ואני מוטל הייתי חולה בבית החולים. ובתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של 60 גיליונות דפוס שהודיע עליו המו"ל שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה, 'בצרור החיים' שמו, נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ ישראל לגולה, וכן ספר שעשיתי עם מרטין בובר...
"אמרתי כאן, 'מיום שירדתי מארץ ישראל' ולא סיפרתי עוד שדרתי בארץ ישראל. ובכן, אספר. בן 19 ומחצה עליתי לארץ ישראל לעבוד אדמתה ולאכול מיגיע כפיי. מפני שלא מצאתי עבודה, ביקשתי לי את פרנסתי ממקום אחר. נעשיתי מזכיר של ועד חובבי ציון ומזכיר של המועצה הארץ-ישראלית שהייתה מעין הפרלמנט בדרך, וכן הייתי המזכיר הראשון של בית משפט השלום. על ידיהם זכיתי להכיר פנים אל פנים כל אדם בישראל, ואותם שלא הכרתי על ידי אותן המשרות, הכרתי מתוך אהבה ורצון להכיר את בני עמי... בימי ישיבתי בירושלים כתבתי סיפורים גדולים עם קטנים. מקצתם נדפסו, רובם עדין בכתובים...
כך נראה הטקס בשטוקהולם:
"יש רואים בספריי השפעות של סופרים שאני בעוניי אפילו את שמותיהם לא שמעתי, ויש רואים בספריי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו את דבריהם לא קראתי. דעתי אני, מה היא? ממי קיבלתי יניקה? לאו כל אדם זוכר כל טיפת חלב ששתה, מה שמה של אותה פרה ששתה מחלבה. כדי שלא להוציאכם חלק, אנסה לברר ממי קיבלתי מה שקיבלתי.
"ראשון לכולם, כתבי הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות. שניים להם, משנה ותלמוד ומדרשים ופירוש רש"י על התורה. אחריהם הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים ובראשם אדוננו הרמב"ם ז"ל. משהתחלתי לצרף אותיות לועזיות, קראתי כל ספר שנזדמן לידי בלשון גרמנית... מקוצר הזמן לא אעסוק בביבליוגרפיה ולא אזכיר שמות. אם כן, למה פירטתי את ספרי היהודים? מפני שהם העמידוני על עיקרי. וליבי אומר לי שהם המליצו עליי לזכות בפרס נובל.
"השפעה אחרת קיבלתי מכל איש ומכל אישה ומכל תינוק שנזדמנו לי בדרכי - הן יהודים, הן אינם יהודים. שיחות הבריות, סיפורי מעשיהם, נחקקו בליבי ומהם עלו על עטי. כיוצא בהם מראות הטבע: ים המלח שרואה הייתי בכל יום מגג ביתי עם הנץ החמה, נחל ארנון שטבלתי בו, לילות שעשיתי עם חסידים ואנשי מעשה בחצות לילה אצל הכותל המערבי. עיניים נתנו לי לראות את ארצו של הקב"ה, שנתן לנו את העיר ששיכן שמו עליה.
"כדי לא לקפח שכר כל בריה, חייב אני להזכיר בהמות, חיות ועופות שלמדתי מהם. כבר אמר איוב, 'מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמיים יחכמנו'. מקצת מה שלמדתי מהם, כתבתי על ספריי, אבל חוששני שלא למדתי כל צרכיי. הרי ששמעתי קול כלב נובח, קול ציפור מצייצת, קול תרנגול קורא - איני יודע אם מודים לי על כל מה שסיפרתי עליהם, אם קוראים עלי תיגר.
"קודם שמסיים אני את דבריי, אומר עוד דבר. אם שיבחתי את עצמי יותר מדי, למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עינכם עליי. כשאני לעצמי, מאוד קטן אני בעיניי. כל ימיי אינו זז ממני המזמור שאמר דוד, 'ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיניי ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני'. אם מוצא אני חיזוק לעצמי, הוא שזכיתי לדור בארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת אותה לנו, כמו שכתוב, 'ויישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם'".
עגנון הסביר בנאומו כיצד נעשה סופר: את שיריו הראשונים חיבר בגיל חמש, וכל שיריו המוקדמים עלו באש בימי מלחמת העולם הראשונה. לימים, בתקופה שעזב לזמן מה את ארץ ישראל, שאליה עלה בהיות בן 19, נשרף גם כתב יד של רומן רחב יריעה. עגנון גם הזכיר כמה ממקורות ההשראה לכתיבתו: ספרים בגרמנית שקרא, שיחות ששמע, נופים שראה וחיות שהתבונן בהן, אבל ראה בעצמו בעיקר "סופר מסופרי לשון הקודש". בנאומו הזכיר את המקורות שמהם נבעה כתיבתו: המשנה, התלמוד, המדרשים, רש"י, הפוסקים, המשוררים וחכמי ימי הביניים, שהרמב"ם בראשם.
קשה להעלות על הדעת כיצד נשמעו הדברים הללו בתרגום לשוודית, ובעצם כלל לא ברור איך אפשר בכלל לצקת לשפות אחרות את סגנונו היהודי כל כך של עגנון, שאפשר להיווכח בו לא רק בספריו אלא גם בנאומו. תכניו נשענו על לשון התפילה ועל אָלוזיות רבות מהמקרא: בית המקדש, בית לוי, שמואל הנביא. הנאום כולל גם אזכורים מהגמרא, מהתלמוד ומההיסטוריה היהודית והתייחסות אל נופיה של ישראל: ירושלים והכותל המערבי, ים המלח ונחל ארנון. כל אלה, כמו גם ציטוטים מספר איוב, מתהילים, ומיחזקאל, שובצו בו.
לפני שנה הוסר החיסיון על מהלכי ההחלטה שהובילה להענקת הפרס לעגנון. התברר כי יו"ר הוועדה אמר עליו שהוא "רוח של העם היהודי בימינו" ו"אמן הלשון הנעלה ביותר של ישראל בת זמננו". שניים משלושת המועמדים האחרים באותה שנה היו בין גדולי הספרות האנגלית – ו.ה אודן וגרהם גרין, שמעולם לא זכו בפרס. השנה הגיע פרס נובל לספרות לכותרות בנסיבות קשות: הוחלט לא להעניק אותו, שכן בעלה של אחת החברות בוועדת הפרס נחשד בביצוע מעשים מגונים, מה שגרם ליו"ר הוועדה להתפטר. עגנון, הישראלי היחיד עד כה שזכה בפרס, חזר לכותרות ממש השבוע, אחרי שקבוצת סטודנטים ישראלים מצאה את קבר אמו בגליציה.
_____________________________________________________
איזה נאום נשא אלי ויזל כשזכה בפרס נובל? הקליקו על התמונה:
