לא רק להט"בים: חוק הפונדקאות פוגע קודם כל בנשים ובפמיניזם

יום המחאה שמתקיים היום במשק נולד כתגובת נפץ להחלטת הממשלה לא לאפשר לגברים הומואים להביא ילדים לעולם באמצעות פונדקאות בארץ, אבל ככל שנקפו השעות התבהר כי זו מחאה שתכליתה לסמן במרקר צהוב את כל שאר העוולות ומקרי חוסר השיוויון שמתקיימים בתוכנו.

כך אי אפשר להמשיך

בשבועות האחרונים אנחנו חווים רמיסה ברגל גסה של ערכי הדמוקרטיה שכל כך חיוניים כדי לכונן מדינת כל אזרחיה, ולכן המחאה היום אולי מסמנת את תחילתה של ההכרה שכך אי אפשר להמשיך. אי אפשר להמשיך להשלים עם מציאות שרומסת את זכויות הפרט באשר הן – והרי אף פעם אין מדובר בפגיעה נקודתית כמו איסור על פונדקאות להומואים או החלטה על יישובים ליהודים בלבד - אלא זו תמיד אבן שטיפש או טיפשים זורקים למים, ואין לדעת עד להיכן יגיעו אדוות ההשפעה שלה.

לכן השביתה שהתארגנה היום צריכה לכלול את כל המגזרים ואת כל מי שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו, כיוון שאין איפה ואיפה בזכויות אדם: כאשר יש מי שמתירים לעצמם לפגוע בליבת הדמוקרטיה, הכרסום והקריסה הם מיידיים ומשתוללים לכל הכיוונים בלא רסן, ולכן אי אפשר לצאת לרחובות רק בשם הפונדקאות, אבל להישאר במזגן מול חוק הלאום, שמעדיף יהדות על פני שיוויון, וכמובן חוק ההסדרה המסוכן הכרוך בו. ואי אפשר לעצום עין על הדרת נשים במרחב הציבורי ובבסיסי צה"ל כי גם זה ביטוי של פגיעה בזכויות הפרט. הכל כרוך בהכל והמלחמה שאנחנו מנהלים היא מלחמה של אור מול חושך, של התרה מול איסורים ושל קדמה מול פוריטניות.

לטורים הקודמים של ענת:

• לבכות בגלל כלבה שעומדת למות? הרי אני בכלל לא רציתי לאמץ כלב
• שיעור בפמיניזם שקיבלתי מבתי: "אמא, אני אהיה הבעל העשיר"
• לא המורה, גם השנה אני לא מתכוונת לעקוב אחרי הילדים שלי בסקולי
  

חוק שמחזיר אותי לאחור

ואם יותר לי, קריצה פמיניסטית, הרי שחוק הפונדקאות שקובע שגברים הם אבות פחות טובים הוא ירייה בראשה של הקדמה, ושל השיוויון הנכסף בין נשים וגברים, כיוון שהוא מחזיר אותנו, הנשים, שנות חושך אחורנית, וכובל אותנו בחגורת צניעות ובחזיית הנקה אל התפקידים המסורתיים שלנו מימים ימימה.

כי אם באמת קובע ספר החוקים של מדינת ישראל שגברים הם אבות פחות טובים, וגברים לא יכולים להכיל ולחתל, וגברים לא יכולים להאכיל ולהרים לגרעפס, וגברים לא יודעים לזהות את נימי הצרכים של ילדיהם הרכים רק בגלל, ובכן, שהם לא נשים – הרי שבהיותי אישה, הקביעות הללו פוגעות בי לא פחות מאשר בגברים שכמהים להפוך להיות הורים בישראל באמצעות הליך פונדקאות הוגן, ומחזירות אותו בבעיטה עשרות שנים אחורנית, אל מקומי הטבעי כביכול. אל מציאות מייאשת שבה רק אני כאמא מסוגלת להיות אמפתית לצרכי התינוק או הילד שלי ורק אני כאמא ראויה להזין ולחתל ולערסל אותו ורק אני כאמא יכולה להיות ערבה לביטחונו ולרווחתו הנפשית והגופנית - כי על הגברים פשוט אי אפשר לסמוך שידעו לתפקד בלי אישה בסביבה.

ואם אני אספר לכל מי שמוכן לשמוע שאני אמא בסדר, לגמרי בסדר, אבל שהאבא של הילדים שלי הוא לא פחות אמא מצויינת ממני? ושהוא רגיש לא פחות ממני להמיית לבם של הילדים ושהוא יודע הרבה יותר טוב ממני להכין להם את המקושקשת עד לדרגת העשייה המדויקת שהם אוהבים ולענות לצרכיהם התפקודיים, הרגשיים, הפיזיים והמנטליים? ואני מכירה עוד אבות רבים שהם כמותו.

וכן, יש עוד נקודה פמיניסטית שצריך להתייחס אליה בסיפור הזה והיא התפיסה הערכית, המוסרית והרגשית של כל הליך פונדקאות ומה משמעותו לגבי זכותן או כניעתן של נשים לשימוש בגופן כאמצעי פרנסה. אין שום דבר קל או חד משמעי בסוגייה הזו והיא בהחלט ראויה לדיון כבד ראש ונפרד, כאן ובכלל, שמן הסתם לא יקרה כעת בעין הסערה.

כעת אנחנו צריכים להבין שהמאבק של קהילה הלהט"בים הוא לא מאבק רק על הזכות להיות הורים, אלא גם מאבק על דמותה החופשית, הדמוקרטית והשוויונית של החברה הישראלית כולה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ענת לב-אדלר, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מפרסמת מחברות השראה לנשים ומעבירה סדרת הרצאות אמצע החיים לנשים.

• ליצירת קשר עם ענת.
• לאתר של ענת.
• להזמנת הרצאות .
• לפייסבוק של ענת.