לבכות בגלל כלבה שעומדת למות? הרי אני בכלל לא רציתי לאמץ כלב

בדיוק כשהילדים גדלו ועוזבים את הבית, ענת לב אדלר נאלצת להיפרד מהכלבה שהסכימה לקחת, בניגוד לרצונה, רק "כי הילדים לחצו", אז למה הדמעות לא מפסיקות?

ענת לב אדלרפורסם: 23.01.18 09:08
"לפני 9 שנים מצאנו את עצמנו בדרך למרכז האימוץ של 'תנו לחיות לחיות', כשאני מצהירה מראש: 'שני דברים אני לא מוכנה. לא פינצ'ר ולא שחור'"
"לפני 9 שנים מצאנו את עצמנו בדרך למרכז האימוץ של 'תנו לחיות לחיות', כשאני מצהירה מראש: 'שני דברים אני לא מוכנה. לא פינצ'ר ולא שחור'"
יש מי שזה יקומם אותם או יראה להם מוזר. להיות עצובה בגלל כלבה שעומדת למסור את נשמתה, בשעה שכל כך הרבה בני אדם עוזבים את העולם בכל רגע נתון? אני מודה שפעם גם לי זה היה נראה מוזר. אבל פעם לא הייתה לנו כלבה ועכשיו הכלבה שלנו, שקוראים לה גוגל, עומדת לעזוב אותנו בתוך כמה ימים ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות נגד זה.

 

"מה פתאום כלב?"

"הגידול כבר יותר גדול מהכלבה", אמר לנו הווטרינר, ובתוך כמה ימים נצטרך להרדים אותך כי את כבר לא אוכלת. פשוט אינך מסוגלת. וכשלא נגעת אפילו בכבד העוף המטוגן שהכנו לך אתמול בערב - שזה המאכל שאת מוכנה להלך בשבילו על חבל דק מעל תהום שורצת תנינים – הבנו כבר שכל מה שנותר עכשיו זה להיפרד. ועכשיו אני לא מאמינה שאני יושבת לידך, כשהבית כבר ריק וכמו בבקרים רבים כשאני יוצאת יותר מאוחר מכולם, רק שתינו מסתובבות בו זו לכאן וזו לכאן, מלטפת אותך ובוכה. ואת מתבוננת בי ואולי מבינה? מבינה שחזרנו מהווטרינר והוא אמר שנותרו ימים אחרונים של חסד ושלח אותך איתנו הביתה כדי להיפרד.

 

כמה ימים אנחנו בתוך הפרידה הזו, פרידה בהדחקה. שלשום בלילה חלמתי שאת מדברת איתי. בשפה של אנשים. ממש מדברת. אני לא זוכרת מה אמרת, אבל התעוררתי והעיניים שלי היו רטובות. ועכשיו אני יושבת ומדברת אליך ואומרת לך בבכי תודה רבה. תודה רבה שהיית כאן. עדה לחיים שלנו. כל אחד צריך שיהיה לו עד אוהב. ואת היית העדה האוהבת מכולם. תודה רבה על כל מה שלימדת אותי בלי שאת בכלל יודעת. ואני לא הייתי תלמידה פשוטה, וכל מי שגדל בבית עירקי שבו אמרו לו "מה פתאום כלב?", מבין על מה אני מדברת. אבל בסוף נכבשתי.

 

נכבשתי באופי הרך והמאפשר שלך, המתחשב, הביתי כל כך, בכך שאת יודעת בחוכמה פנימית עמוקה להתאים את עצמך לקצב שלנו. התאהבתי בשמחת החיים הטבועה בך גם כאשר אין לנו באמת מושג בת כמה את; בהתפנקות הזקופה שלך, כי גם כאשר את מבקשת, את הרי עושה זאת באגביות גנדרנית וגורמת לנו להרגיש שזה בכלל אנחנו שרוצים עכשיו לצאת ב-30 מעלות ולהוריד אותך לחצר, לאמבטיית שמש. וכמה שאהבת את השמש (אבל את זה לא הצלחת ללמד אותי), ואיך בכל בוקר היית קופצת לתוך ריבוע האור שציירו הקרניים במרכז הסלון ומסמנת שנגרור לשם את המיטה שלך. טקסים שכאשר לא תהיי כאן בעוד כמה ימים, כבר לא יתקיימו יותר. והרי הדבר שמסייע לנו להתמודד עם ארעיות החיים החולפים אלה הם טקסי היומיום שהופכים לנו עוגנים בים הזמן הנסוג.

 

ומי יהיה עכשיו שותף סודי לקציצות שגונבים ישר מהמחבת? ולמי נשליך את הקצוות של הגבינה הצהובה? ומי ינקה ויבריק את הרצפה מכל פירור אפשרי יותר טוב מכל איי-רובוט שבעולם? ומי יכרכר עכשיו סביב המזוודות שלנו בבהלה כאשר נניח אותן פעורות בחדר במהלך האריזה, כמה ששנאת אותן, את המזוודות, הבטת בהן בבהלה, כי הן סימנו את זה שמישהו מבני הבית נוסע, ואת הרי הכי אוהבת ורגועה כשכולנו כאן.

 

הכלב הראשון שליטפתי

ולחשוב שאני בכלל לא רציתי אותך בהתחלה. כדרכן של אמהות התמקדתי בטרחה ובלכלוך וכדרכן של אמהות עירקיות השאלה הראשונה ששאלתי הייתה בשביל מה ומה פתאום כלב. אבל בבצפר אמרו שזה יעזור לקטנה להתמודד עם הפרעות הקשב והילדים התעקשו וחפרו ולא ויתרו וכך בבוקר יום שבת חורפי של סוף דצמבר לפני 9 שנים מצאנו את עצמנו בדרך למרכז האימוץ של "תנו לחיות לחיות", כשאני מצהירה מראש: "שני דברים אני לא מוכנה. לא פינצ'ר ולא שחור".

 

"והצמידות הזו, שבין הזמן שהילדים שלנו עוזבים את הבית – הגדול כבר חצי שנה בצבא והקטנה מסיימת שמינית וגם היא בקרוב מתגייסת - ועכשיו העזיבה הצפויה שלך, זה משהו כל כך סמלי. כי הרי הגעת לכאן כשהם היו ילדים ובגלל שהם היו ילדים"
אבל מה לעשות שדווקא את לכדת את תשומת הלב שלנו? שכבת לך שם קשורה לעמוד, ואיך שהתקרבנו נעמדת ובביישנות החלטית, כשכשת בזנב והתרחב לך חיוך. לא קפצת, לא השתוללת, ביקשת באלגנטיות. בזקיפות קומה. הושטת יד, התמתחת לליטוף ואנחנו נכבשנו. תחש שחור מעורב עם פינצ'ר. וזה היה הדבר הראשון שלימדת אותי: לא להצהיר הצהרות.

 

את היית הכלב הראשון שליטפתי בהתכוונות ולא סתם העברתי עליו את היד כדי שמי שאמר לי ללטף יהיה מרוצה. את היית הכלב הראשון שראיתי בו את הנשמה שמתחת לפרווה, כי מה לי ולכלבים לפני שאת? וכשהתחלתי ללטף אותך בראש ולא רק על הגב, נולדה האינטימיות בינינו. ואת מצידך, אפשרת לי את הקצב שלי. חיכית. ידעת שאגיע. היכן שאני הייתי סקפטית את לימדת אותי להתמסר.

 

ולא רק אותי. כל כך מהר הפכת להיות חלק מהמשפחה המורחבת, מהחברים, וכמובן מהבית. את הופכת אותנו לשמחים בכל יום מעצם הנוכחות שלך, מעצם זה שאת פשוט נמצאת, מחכה לנו כאן בסופו של כל יום ואיך אפשר לתפוש שבעוד זמן ממש קצר נחזור הביתה ולא תדלגי מאיזה חדר או תחכי לנו ותעמדי כבר ליד הדלת, קצרת נשימה? והבית יהיה כל כך חסר אותך.

 

גוגל. "ולחשוב שאני בכלל לא רציתי אותך"
    גוגל. "ולחשוב שאני בכלל לא רציתי אותך"

     

    כולם עוזבים הבית

    מתבוננת בך עכשיו, שוכבת מכונסת, נרדמת בעיניים פקוחות שנדמה לי שהפכו כהות יותר? את עדיין מנסה להיאחז בחיים, עדיין חיונית לפרקים, אבל שמחת הקיום נגרעת ממך והכאבים מכריעים ואת יותר ויותר מפנה את הראש אל הקיר, כמו לא מוכנה לשבור את לבנו, לא מרשה לנו לראות אותך אוזלת, חדלה מלהתקיים. כזו מתחשבת את. אפילו בימייך האחרונים.

     

    זה כואב לי בגוף לראות שאת לא נוגעת באוכל שאנחנו מכינים לך – כל הדברים שכל כך אהבת מסודרים בשורה, ואת לא מסוגלת להתענג עליהם. זה מראה שובר, עד כדי כך שגם לי קשה לאכול, בטח במחיצתך. כי מה פתאום שאני אוכל כשאת רעבה? אבל הוא עוזר לי להבין עד כמה הזמן שנותר קצר, והשבוע איבדת עוד 400 גרם, וכמה יכול גוף קטן להחזיק?

     

    עכשיו צריך להתאמן בפרידה, כפי שאמר הווטרינר ואני הרי את האימונים הכי יעילים עושה מול המקלדת. אני רוצה לקרוא לך את הדברים שאני נזכרת בהם, אבל את עייפה מדי והולכת שוב להתכדרר על הפוך בחדר של החייל, כי את הרי פק"ל על המיטה שלו, שומרת על העמדה עד שהוא מגיע הביתה, בסופי השבוע שבהם הוא יוצא מהבסיס. אין לי מושג איך לספר לו על ההידרדרות המהירה במצב. כשהיה כאן בשבת האחרונה, כבר סבלת מאוד, אבל קיווינו שזה בגלל בעיות שיניים וקיווינו שהאנטיביוטיקה תעזור.

     

    והצמידות הזו, שבין הזמן שהילדים שלנו עוזבים את הבית – הגדול כבר חצי שנה בצבא והקטנה מסיימת שמינית וגם היא בקרוב מתגייסת - ועכשיו העזיבה הצפויה שלך, זה משהו כל כך סמלי. כי הרי הגעת לכאן כשהם היו ילדים ובגלל שהם היו ילדים, וכיוון שהם, הילדים, התעקשו וביקשו, ועכשיו כשהם כבר לא ילדים, כאילו סיימת את תפקידך. עזרת לנו לגדל אותם, כמו עוד מבוגר אחראי, שלימד אותם כל כך הרבה על מחויבות ועל נתינה, על אחריות ועל סיבה ותוצאה, על שמחת חינם ואהבה בצורה הטהורה ביותר.

     

    ועכשיו כשהם כבר בוגרים, את הולכת. כמו סיימת את תפקידך ההורי. אבל היי, מה איתי? איך אותי את משאירה ככה, לבד? בחיים בחיים בחיים לא האמנתי שאני ארגיש ככה בגלל כלב. מה לי ולכלבים? אני בכלל פוחדת מכלבים. אבל הרי את ואני זה לא כלבים. זו ברית של נקבות. זו אהבה. כי כשאנחנו אוהבים משהו או מישהו, אנחנו מפסיקים לפחד מפניו. כי ההיפך של אהבה הוא לא שנאה, כי אם פחד. ולכן בזכותך, גם הפסקתי כנראה לפחד מכלבים (עד גודל מסוים, בואי לא נגזים).

     

    אתגעגע אליך גוגל, גוגי, גוגית, גוגלין כלבת קרקס, אתגעגע לגלגל את שמך ולדעת שבעוד שנייה תגיחי מהיכן שזה לא יהיה ותדלגי ליד המושטת. אתגעגע לריב איתך בדשא שבואי נעלה כבר, אני מאחרת לעבודה, ועכשיו מי יעכב אותי בבוקר עוד שנייה? ולטובת מי אחזור כדי לבדוק האם יש מים בכלי, ואגניב עוד ליטוף? אתגעגע אליך גוגל, מנוע החיפוש שלי לתובנות של החיים. מי עוד ילמד אותי בדממה דברים שלא ידעתי שאני בכלל צריכה לדעת?

     

    - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

     

    ענת לב-אדלר, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ומפרסמת מחברות השראה לנשים.

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אמא, כותבת, נשואה, עובדת, אוהבת, מגדלת, מג'נגלת, ממהרת. לא מתחרטת, לא משתעממת, לא מזריקה, לא צובעת (בינתיים), לא יוצאת מהבית לא מאופרת. מרצה וסופרת, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מפרסמת את "מחברות אותך לעצמך" - מחברות השראה, יומני תוכן וקלפי השראה לנשים. מרצה על שינוי באמצע החיים.