לונדון. ״אני לא אדריכלית, אולי בגלל זה אני מרגישה כמו אבוקדו בתוך סל״, כך העירה אתמול אחת המבקרות בביתן הקיץ הטרי של גלריה "סרפנטיין" בלונדון. הסבכה הכהה מצלה ומאירה לסירוגין, מגלה ומסתירה את הירוק העז של גני קנזינגטון שבהם ממוקם הביתן. כשנכנסים פנימה, מגלים שה"סל" מלא בפירות העונה של השיח האדריכלי – ממיקומן של נשים בחזית המקצוע ועד זהות מקומית בעידן של הגירה.
בתחילת שנות ה-2000 פתחה גלריה סרפנטיין במסורת חדשה של הקמת ביתן זמני על המדשאה בחזיתה, מדי קיץ. הראשונה שהוזמנה לתכנן את הביתן הייתה האדריכלית זאהה חדיד, שכעבור ארבע שנים קטפה את פרס הפריצקר היוקרתי (והייתה האשה הראשונה שזוכה בו), מה שתרם לחיזוק מעמדה של ההזמנה השנתית מהגלריה לאדריכל נבחר, כאירוע ממריץ-קריירה או אישור-בדיעבד לקריירה מפוארת.
בשני העשורים שחלפו מאז, מוזמן בכל שנה אדריכל כדי לתכנן את התכשיט המתחלף שיעמוד בגני קנזינגטון, להנאתם של מאות אלפי התושבים והתיירים שפוקדים את בירת בריטניה בחודשי הקיץ. מאז זאהה חדיד, אף אשה לא הוזמנה לתכנן את הביתן, אלא גברים בלבד. האפליה הזו תתוקן ביום שישי הקרוב, כאשר האדריכלית המקסיקנית פרידה אסקובדו תחנוך את ביתן הקיץ של 2018.
צעירה באופן יוצא דופן
בפברואר האחרון, כאשר נחשף דבר הזמנתה לתכנן את הביתן, הצטרפה אסקובדו לרשימה מפוארת של אדריכלים כוכבים – מאפריקה ועד צפון אמריקה – שהרימו תרומה משמעותית בתחום, ובהם טויו איטו, רם קולהאס, דניאל ליבסקינד, אלוורו סיזה, ז׳אן נובל, SAANA ועוד. אסקובדו, רק בת 38, הביאה איתה בשורה נוספת כאדריכלית הצעירה ביותר שקיבלה את הפרויקט - בפער גילאים של 58 שנה מהאדריכל הברזילאי המנוח אוסקר נימאייר, שתכנן את הביתן כשהוא בן 96.
הסבר אפשרי לבחירה הבלתי שגרתית הוא קריטריון פנימי, שהגלריה הציבה לעצמה: המוזמן חייב להיות אדריכל שעדיין לא תכנן מבנה-קבע בבריטניה. קשה להשוות את היקף העבודה המצומצם של האדריכלית הצעירה לקודמיה עתירי הפרויקטים, אך במובן הזה הם שווים. אסקובדו הצעירה יכולה הייתה ליהנות מתחושת השחרור: בנוגע אליה, ציפיות אסתטיות כמעט ולא קיימות. בהתחשב בתוצאה, יש שיראו באיפוק העיצובי, בצורניות הפשוטה ובצניעות החומרית שהפגינה החמצה מסוימת. אחרים יחשבו שדווקא ההחלטה על צמצום ואיפוק איפשרו לאסקובדו לומר הרבה.
אתמול (ג') היא באה לגלריה לקראת חנוכת הביתן, ונדמה שחלק מהדברים שאמרה במפגש שבו נכחנו, באו לנטרל את הביקורת מראש. "למרבה המזל", אמרה אסקובדו, "הפרויקט הזה תמיד נעשה על ידי אדריכלים עם זהות ייחודית. זה היה קריא בכל ביתן, ואני מרגישה שגם השנה זה לא יהיה שונה״. לדבריה, "הסטודיו שלי פועל בהקשר שונה מאוד מהאדריכלים הקודמים; אנחנו עובדים מתוך חוויות ותנאים, שבסוף היום מושרשים במקורות שלנו. אני בטוחה שהרגישות שלנו תבדל את הביתן מקודמיו״.
גם השנה, העיקרון המנחה הוא רצון לשלב בין מוטיבים אדריכליים מארץ המוצא (מקסיקו, במקרה זה) לבין מיקומו האסטרטגי של הביתן בלונדון. את המעטפת מרכיבים אריחי בטון כהים שנערמו לכדי ״Celosias״- הגרסה המקסיקנית למשרביה. רוח קלה חודרת מבעד לקירות לחלל הפנימי, וכמו הרוח גם ירוק-הדשא נוזל פנימה מבעד למרווחים. הביתן לא חושף את עצמו מיד, וכמו שהעידה בעצמה האדריכלית, מבחוץ הוא נראה כמו קופסה כהה ומשעממת. שכבות ה"סלוסיאס" שמתגלות בפנים מרבדות את החוויה, ומכל זווית נדמה שיש לקיר תפקיד שונה; לגלות ולהסתיר, לחשוף ולהחביא.
השתקפות שתרוץ חזק באינסטגרם
קירות האריחים יוצרים שני מלבנים שמצטלבים זה עם זה; האחד מקביל לחזית הגלריה, והשני מתיישר לציר צפון-דרום על קו גריניץ׳ - קו הגובה שנמתח בין הקוטב הצפוני לדרומי, ושקובע את השעון העולמי. ״יש פה דואליות״, מסבירה אסקובדו. ״הביתן זמני אבל ממוקם באתר ספציפי. כמו קו גריניץ׳ שמייצג זמן אבל נקבע לפי מקום ועובר בלונדון, כשמצד שני הוא שרירותי במיקום שלו - האדם קבע אותו, כמו שקבע את הזמן ושיש 24 שעות ביממה״.
המבקרים ימצאו, כאשר ייכנסו פנימה, בריכת שיקוף רדודה, דומה לזו שנמצאת בכיכר "הבימה" בתל אביב. כאן, להבדיל, הציבור כן מוזמן לטבול את רגליו במים הצוננים. הבריכה מכניסה את ירוק העצים וכחול השמיים פנימה, אל הרחבה הפנימית שבין קירות המשרביה. גגון מסוכך חלקית על החלל שכלוא בין שני המלבנים, הן כאלמנט קונסטרוקטיבי והן כדי לשקף את הסביבה. החיפוי עשוי חומר רפלקטיבי, וכמו הבריכה הרדודה משקף את הסביבה. ההשתקפות מציגה בפני המבקרים את ההתרחשות בביתן, ואפקט האינסטגרם הוא מיידי: כבר אתמול, ביום הפתיחה, מבקרי הביתן היו מרוכזים בצילום בבואתם בגגון או בבריכה, כשהמים והמתכת משמשים כשני משטחי שיקוף שנמצאים ביחסי גומלין.
כשנשאלה אסקובדו על ביתנים קודמים של סרפנטיין שהיא אהבה או מצאה בהם השראה, היא דיברה על שניים. הראשון תוכנן במשרד השווייצי הרצוג ודה מרון (מי ששוקדים בימים אלה על תכנון הספרייה הלאומית החדשה בירושלים), ששיתפו פעולה עם האמן הסיני איי וואי וואי וחפרו בור בתוך המדשאה, כשגגון עגול (״טורטיה״, כינתה אותו אסקובדו המקסיקנית) מרחף מעל. הביתן השני היה של פיטר צומתור, מחומר כהה שסוגר על חצר פנימית. ״גיליתי שיש אפליקציה שמתאימה לך ביתן״, צחקה אסקובדו. ״אם היית ביתן איזה ביתן היית. אני כל כך אוהבת את הביתן שהאפליקציה בחרה בשבילי, ולכן לא אספר לכם מהו״.
מה דורשים מהמוזמן?
כל 18 האדריכלים שהוזמנו לפרויקט עד היום קיבלו את אותו בריף – מסמך בן ארבעה עמודים, המתאר את דרישות התפקוד של הביתן: ביום אתר פתוח למבקרים, ובלילה מקום להתכנסות ציבורית, להרצאות, לסרטים, לקונצרטים ועוד. מלבד כמה אסטרטגיות עיצוביות, התכנון פתוח לפרשנות האישית של האדריכל.
כשג׳וליה פייטון ג׳ונס, אוצרת הגלריה וציירת בעצמה, בוחרת אדריכל מוכר עם חתימה ברורה, קשה להאמין שהיא מופתעת מהתוצאה ולא מדמיינת מראש מה תקבל. כך, כאשר זימנה ב-2001 את האדריכל דניאל ליבסקינד שפרויקט הדגל שלו היה המוזיאון היהודי בברלין, צצו על המדשאה קיפולי אלומיניום; אוסקר נימאייר משך מעטפת לבנה שצפה מעל הדשא הירוק, כיאה לשליטתו בחומר. חתימה ברורה יש גם למשרד היחיד שכשל להעמיד את הביתן: MVRDV ההולנדים, שהציעו להקים הר מלאכותי שיעטוף את הגלריה הקבועה, הפרויקט בוטל עקב תקציב מופרז ואי-עמידה בלוחות הזמנים הלחוצים (חצי שנה בין הזמנה לגמר ביצוע).
התוצר האסתטי הוא לא הסיכון היחיד שלקחה הגלריה, כאשר בחרה השנה באדריכלית צעירה. בניית הביתן עולה עד מיליון פאונד בריטי, ורוב ההכנסות מתבררות רק בדיעבד, כאשר מפרקים את המבנה ומעמידים אותו למכירה בפני לקוחות עשירים – מה שמאפשר לממן את הביתן הבא. גם המבקרים יצביעו כמובן ברגליים ובאינסטגרם, וצריך לזכור שביתן הקיץ של סרפנטיין יודע למשוך יותר מבקרים מאשר הביאנלה לאדריכלות בוונציה: כ-300 אלף מבקרים בשלושה חודשים בלבד.
